צל״ח – ציון לנפש חיה – ביצה – קטע 26

רש"י ד"ה התם לא מוכחא מלתא וכו' ומליחה מאבות מלאכות וכו' נר' דהוצרך רש"י לזה דהי' קשה למה הוצרך למימר דאתי למימר וכו' מה לי למשטחינהו ומה לי לממלחינהו ותיפוק ליה דבחלבים כיון דלא שייך דחזו למזגא לכן אסור השיטוח כיון שהוא שלא לצורך א"ו שדבר שאין בו חשש מלאכ' גמורה ויש בו רק חשש טרחא וטלטול ודאי שהתירו סופן משו' תחלתן אף דלא חזי למידי בי"ט וחזרת תריסין יוכיח שאף שאם אין בנין בכלים אכתי טרחא שלא לצורך הוא כמו שפי' רש"י לעיל דף י' בד"ה אף להחזיר וע"ש ואפ"ה התירו ב"ה סופו משום תחלתו ובעור דבעינן צירוף סברא דחזי למזגא לבהדי סברא דסופן משום תחלתן היינו משו' דיש בו חשש עיבוד שהוא אב מלאכ' אבל בשטיחת החלבים ליכא דררא דמלאכ' ולכן הוצרכו למימר דאתי לממלחינהו והוצרך רש"י לפרש דבמליחה יש איסור עיבוד: ומכאן ראיה ברורה דבמלתא דליכא חשש מלאכה ודאי אף דלא חזי למידי הותר הטלטול היכי דשייך סופו משום תחלתו ומכאן סתירה לדברי הפרי חדש בא"ח סימן צ"ט סעיף ג' שפסק רמ"א בהגה"ה שנוצות של עופות שנשחטו בי"ט מותר לטלטל כדי להצניען והפר"ח השיג עליו דמה שהתירו בעור סופו משום תחלתו משו' דחזי עכ"פ למזגא עליו ע"י הדחק והביא ראיה ממה שאסור לשטוח חלבים ולא התירו סופו משום תחלתו ולפמ"ש אדרב' מהראי' מדויל ידו משתלים שמשם מבוא' סתירת דבריו דהרי בחלבים אי לאו חששא דאתי לממלחינהו שהוא אב מלאכ' הי' מותר לשחטן ע"ג יתידות וא"כ גבי נוצות שא"א לבוא לידי מלאכה ודאי מותר לטלטלן כדי להצניען:

ד''ה וחזרת רטי' בשבת פרק כלל גדול אמרו הממרח רטי' בשבת חייב משום ממחק דברי רש"י הללו לכאורה תמוהין דאטו אנן במירוח רטי' עסקינן אנן בחזרת רטי' ובהנחתה עסקינן והם איסור שבות ומה בעי רש"י בזה שהממרח חייב ואם כוונת רש"י לפרש הטע' למה גזרו על שבות הזה לכן הביא שיש חיוב בממרח ולכן גזרו על הנחת רטי' וחזירתה גזירה שמא ימרח וכן פירש רש"י באמת בשלהי עירובין א"כ עיקר חסר שהיה לרש"י לסיים שגזרו על ההנח' גזירה שמא ימרח וכן פירש רש"י שם במשנ' שלהי עירובין בד"ה אבל לא במדינה גזירה שמא ימרח ומירוח היינו מוחק האמור באבות מלאכות עכ"ל רש"י בעירובין אבל כאן הזכיר רש"י רק חיוב של הממרח שאין לו ענין כאן ועוד דהרי לקמן בסוגיא זו ברש"י ד"ה מ''ד וכו' פירש רש"י איסו' השבות משום שחיקת סמנין ולכן נלע"ד דכוונת רש"י כאן ע"פ מ''ש לעיל בדברי הגמרא לתרץ קושית מהרש"א כאן שהקש' איך אפשר למטעי לפרש הטע' משו' אין שבות במקדש א"כ למה שנינו ואם בתחל' כאן וכאן אסו' וכתבנו שיש לפרש ואם בתחלה היינו תחלת עשיית הרטי' שמושחין עלי' המשיחה ואמנם אם גם זה הי' רק איסור שבות א"כ הדרא קושיית מהרש"א לדוכת' למה יהי' אסור במקד' אם אין שבות במקד' לכן הקדי' רש"י כאן לפרש שהממרח רטי' חייב משום ממחק שהיא מלאכ' גמורה מן התורה ולכן שוה האיסור במקדש כמו במדינה:

ד"ה ואפי' מעיו"ט שהופשט מבע"י מדברי רש"י הללו למד הב"י בסי' תצ"ט דאם נפשטה ביו"ט אף שנשחטה מעי"ט מותר לתת אותה לפני הדורסן אבל דעת הרא"ש והטור והרשב"א שאם נשחטה בעי"ט אף שהופשטה בי"ט אסור לתת אותה לפני הדורסן או למלוח בשר עלי' וטעמם דמשום כך לא אימנע מלשחוט בעיו"ט שהרי יכול לשטחה ביו"ט ואומר אני עד כאן לא פליגי הנך רבוותא אלא לענין לשטחה לפני הדורסן אבל מדברי כלם נלמד עכ"פ שמותר להפשיטה ביו"ט אף שהי' אפשר להפשיטה מעי"ט ואני יש לי לדון בדבר דהרי עכ"פ למדנו מדברי הרשב"א והרא"ש והטור שאין הבשר מתקלקל כלל כשמונח מופשט מעורו שאם הי' מתקלקל קצת אם כן שוב כשהופשט ביו"ט לא היה מקום לאסור השיטוח והמליחה עליו דהרי יש להתיר סופו משום תחלתו ומ"ש הרא"ש דלא מימנע שהרי יכול לשטחה מעי"ט קשה הרי שפיר מימנע שלא יתקלקל הבשר ח''ו שאינו מתקלקל כלל ולפי"ז היא גופא קשיא כיון שאפשר להפשיטו מעי"ט למה יהי' מותר כלל להפשיטו ביו"ט לא מבעיא לדעת רש"י בר"פ אין צדין דאפילו אוכל נפש עצמו כל שאינו מתקלקל כלל אסור לעשותו ביו"ט וכפי מה שהבין הרא"ש שם מדבריו הוא אסור מן התורה ואף שאין זה קושיא על הרא"ש והרשב"א הנזכרים דהם סוברים שבאוכל נפש עצמו אין חילוק כלל בין אפשר לעשותו מעי"ט ובין אי אפשר דאפי' אפשר לעשותו מעי"ט רשאי הוא לעשותו בי"ט אבל לרש"י קשה לכן נלע"ד דמ"ש רש"י שהופשט מבע"י כוונתו דלא משכחת שיופשט ביו"ט כשנשחט אתמול שהרי אסור להפשיטו ביו"ט. ואמנם לדידן שפסק רמ"א בסימן תצ"ה שמה שאינו מתקלקל כלל צריך עכ"פ לעשותו ע"י שינוי נלע"ד לדינא דבהמה שנשחטה מעי"ט לכתחלה יש להפשיטה מעי"ט ואם לא הפשוטה מעי"ט כשבא להפשיט צריך עכ"פ להפשיט בשינוי שלא כדרך שמפשיט בחול ומ"מ נלע"ד דאם נשחטה עיו"ט סמוך לחשיכ' שלא הי' אפשר להפשיט' רשאי להפשיט ביו"ט ואין לומר שהי' לו להקדים השחיט' דבזה שפיר מקרי לא אפשר שכל מה שמקדים השחיט' אין הבשר טוב כ"כ ואף שלענין לשטח' במקו' מסופק המג"א בסק"ה אם נשחטה סמוך לחשיכ' מ"מ לענין היתר ההפשטה בלי שינוי נראה להקל וכ"ז שייך גם בעוף לענין מריטת הנוצות:

דף י"ב ע"א דאי ב"ה הא אמרי מתוך וכו' הא ודאי דגם לב"ה לא אמרינן מתוך אלא ביש בו צורך היום קצת כמו"ש התוס' בד"ה ה"ג רש"י וכתבו שם בסוף הדבור דצורך קצת שיש בשוחט עולה הוא שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם והא ודאי דאף לב"ה נדרים ונדבות אינן קרבין ביו"ט ויש בו איסור תורה דכתיב לכם ולא לגבוה אלא דליכא מלקות שאין כאן אלא לאו הבא מכלל עשה וכמו"ש התוס' בד"ה השוחט ולקמן דף ך' ע"ב איתמר למ"ד נ"ונ אין קרבין ביו"ט עבר ושחט רבא אמר זורק הדם ע"מ להתיר בשר באכילה רב בר ר"ה אמר זורק הדם ע"מ להקטיר אמורין לערב וא"כ לרבא אם עבר ושחט עולה שאין כאן בשר לאכילה אינו זורק הדם ופשיטא שאינו מקטיר האימורין כיון שלא נזרק הדם ואפי' לרבה בר"ה שזורק הדם אפ"ה אינו מקטיר עד לערב שאסור להקטיר בי"ט דלכם ולא לגבוה וכיון שאינו זורק ולא מקטיר והקרבן מיפסל לגמרי שהדם נפסל בשקיעת החמה אין כאן שלחן רבך מלא דמה ששחט שחיטה לאו עבודה היא כלל ואין אפי' קצת צורך היום וכיון דליכא צורך קצת אפי' לב"ה אין אומרים מתוך וגם לב"ה לוקה וא"כ למה אמר כאן דאמר לך מני בית שמאי הרי גם לב"ה אתיא ותינח לרבה בר"ה שסובר זורק בו ביום ע"מ להקטיר לערב וכיון שעכ"פ זורק בי"ט מקרי שלחן רבך מלא אבל לרבא אתי שפיר אף כב"ה ואף שזריקה הוא רק שבות מ''מ כיון שעכ"פ אינו יכול לזרוק שוב השחיטה היא שלא לצורך כלל וחייב מלקות על השחיטה: ואמנם אפשר לומר דאתיא גם כרבא וכמ"ש התו' בד"ה ה"נ דגם מבשל גיד מקרי צורך אף שהוא אסור באכילה מ"מ כיון שדעתו של זה לאכלו היינו צורך י"ט ה"נ כיון שדעתו של זה לזרוק הדם מקרי צורך יו"ט ולפי"ז יש לדקדק על התוס' למה איחרו בזה עד לקמן במבשל גיד והיה להם לבאר דבר זה כאן בעולת נדבה ונראה דכאן לא הוצרכנו לזה אלא לרבא אבל לרבה בר"ה לא הוצרכנו לזה לכן כתבו התו' לגבי גיד שהוכרחנו על כרחינו לסברא זו ואמנם באמת אין זה דומה למבשל גיד דשם המבשלו הוא עצמו אוכלו וכיון שכן שפיר כתבו התוס' שמקרי לצורך אבל כאן אם השוחט הוא זר אטו הכהן ישמע לו לעבור על איסור אפילו איסור דרבנן ויזרוק הדם הא ודאי שהכהן לא ישמע לו וכיון שכן איכא למימר שזה אינו מקרי צורך היום כלל והי' לוקה אפי' לב"ה ולפי זה לר' יצחק בר אבדימי דרצה לאוקמי ברייתא זו כב"ש אפי' אם נימא דאיהו סובר כרבה בר ר"ה מ"מ קשה כיון דהאי תנא רצה להשמיענו דלא אמרינן מתוך למה נקט השוחט דבזה איכא למדחי דלא מקרי צורך היום וכרבא שאינו זורק הדם הוה ליה למימר המקטיר איברי עולת חול ביו"ט היו לוקה והקטרת אימורין ודאי מקרי צורך היום שודאי בזה שלחן רבך מלא והוה שמעינן בודאי דלא אמרינן מתוך וצ"ל דההוא תנא סבר הבערה ללאו יצאה ולא נאסרה ביו"ט כלל כמ"ש התוס' בפסחים דף ה' ע"ב בד"ה לחלק יצאה ולכך לא הי' יכול לומר המקטיר לוקה והוכרח לומר השוחט וע"פ זה יש לדחות דברי התוס' כאן בד"ה השוחט שכתבו דה"ה דהוה יכול לומר ר' עקיבא היא ולפמ"ש לא היה יכול לאוקמי כר"ע דהרי איהו סובר הבערה לחלק יצאה כדאמרינן שם בפסחים וא"כ הדק"ל למה לא תני המקטיר איברי עולת חול בי"ט ולכך הוכרח לאוקמי כב"ש ועיין בדברינו לקמן בדברי התוס':

שם ה"נ אמרינן מתוך שהותרה שחיטה לצורך וכו' כאן בדברי ב"ה נקט דבר והיפוכו ואמנם בתחלת דבריו בדברי בית שמאי קאמר רק דלא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך וכו' אבל לא סיים ה"נ לא אמרינן מתוך שהותרה שחיטה ונראה טעמו דבשלמא לב"ה דאמרי גבי הוצאה מתוך אף שהוצאה אינו דוקא באוכל נפש ממש. ק"ו שאמרו בשחיטה שהוא דוקא בא"נ ממש מתוך שהותרה וכו' אבל לב"ש אין כאן הכרח דאולי אף דבהוצאה לית לי' מתוך אפ"ה בשחיטה שהיא באוכל נפש עצמו אית לי' אלא דא"כ הך ברייתא כמאן תרמיי' ולכן מחמת ברייתא זו צריכין אנו לומר שגם בשחיטה לית לי' לב"ש מתוך אבל עכ"פ מדברי ב"ש אין הכרח לכן לא סיים בדברי ב"ש ועיין במגיד משנה פ"א מהל' יום טוב ויש לדקדק היא גופא מנ"ל דב"ש לא אמרי מתוך שהותרה וכו' ודלמא גם ב"ש סברי מתוך והא דאסרו להוציא קטן וכו' הלא במס' שבת דף קכ"ד מוקי רב פפא פלוגתא זו דב"ש וב"ה הוא דב"ש גזרו יו"ט אטו בשבת וב"ה לא גזרו וא"כ אין ראיה דפליגי במתוך וידעתי שיש לומר דע"כ ב"ש לא אמרי מתוך דאל"כ הך ברייתא כמאן תרמי' אלא שלפי"ז הדק"ל למה לא סיים ג"כ בדברי ב"ש דבר והיפוכו דהיינו שיסיים ה"נ לא אמרינן מתוך שהותרה שחיטה וכו' ומ"ש לעיל דההיפוך אינו מוכרח מדברי ב"ש עצמו רק מכח הך ברייתא דאמאן תרמי' וכו' הא תינח אם הא דלא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה וכו' הי' מוכח מדברי ב"ש אבל אם גם זה אינו מוכרח רק מכח דהך ברייתא אמאן תרמיי' א"כ שני הצדדים שוים וה"ל לסיים כנ"ל ועוד דא"כ נשאר קו' התוס' דלמה לא אמר ר' עקיבא היא ומ"ש התו' דניחא לי' למנקט ב"ש דס"ל הכי בהדיא טפי ולפמ"ש אדרבה מדברי ר"ע מוכח בודאי דלא אמרינן מתוך שהותרה הבערה וכו' ולב"ש לא מוכח כלל רק מכח דאל"כ הך ברייתא מני היא והרי יש לפנינו לאוקמי כר"ע ולכן צריכין אנו לומר דר"י בר אבדימי לא ס"ל כלל למגזר יו"ט אטו שבת והא דאין סומכין הדלת בבקעת ביו"ט לא משום כאן דאסור בשבת רק דס"ל כדאמרינן לקמן דל"ג דבי"ט עצמו לא מקרי מלאכתו להיתר דלא ניתנו עצים אלא להסקה:

רש"י ד"ה עולת נדבה דאילו עולת חובת היום וכו' אף דכב"ש מוקמינן לה ולב"ש אף עולת חובת היום דהיינו עולת ראי' ג"כ אינה קריבה בי"ט ולומר שכוונת רש"י על עולת התמיד נלע"ד דוחק דלעולת התמיד לא הי' קורא רש"י חובת היום רק הי' קורא עולת התמיד. והנלע"ד דאף דלב"ש אין עולת ראי' קריבה בי"ט היינו משום שיכול להקריבה למחר מ"מ אם אירע שלא הקריבה כל ימות הרגל עד יום שביעי של פסח או עד יום שמיני של חג מודו ב"ש שמקריב בו ביום בי"ט שהרי זמנה עבר ואי משום שהי' יכול להקריבה אתמול הרי ר' אליעזר שמותי ואפי' לענין שבת החמורה סובר דאפי' מכשירין שהיה יכול לעשות מע"ש דוחין שבת ק"ו הקרבן עצמו בי"ט שרשאי לעשות אף שהי' יכול לעשות קודם יום טוב ואם כן משכחת עולת חובת היום שקריב' ביום טוב גם לבית שמאי וזהו כוונת רש"י כאן דעולת חובת היום רחמנא שרי:

ד"ה לוקה משום לא תעשה כל מלאכה דברי ר"ש הללו מרפסן איגרין דההוא בשבת כתיב בעשרת הדברות ומה ענינו כאן לי"ט וה"ל לרש"י להביא קרא כל מלאכה לא יעשה בהם דכתיב בפ' בא או קראי דכל מלאכת עבודה דכתיב גבי י"ט בפ' אמור ובפ' פנחס והנלע"ד דהקדים רש"י דבר זה לרבה דמוקי ברייתא זו אליבא בא דב"ה וטעמי' דב"ה במשנתינו הוא משום אין עירוב והוצא' לי"ט ופירש''י לקמן דעיקר הוצא' נפקא לן בשבת מויעבירו קול במחנה וההוא קרא קאי דוקא על שבת כדגלי ירמי' וכוונת רש"י שם דהוצאה גם גבי שבת אינה נכללת בקרא דל"ת כל מלאכה שהוצאה מלאכה גרוע ואינה נכללת בכל סתם מלאכה ומדאיצטריך בשבת קרא בפ"ע להוצאה שהוא קרא דויעבירו וגו' מכלל שאינה נכללת בכלל קרא דל"ת מלאכה: ולכן אינה נכללת שכלל כל מלאכה לא יעשה בהם דכתיב גבי י"ט וק"ו שאינה נכללת בכלל מלאכת עבודה ולכן לא נאסרה בי"ט אבל שחיטה בודאי נכללת בכלל מלאכה סתם שהרי גם גבי שבת לא מצינו לא איסור בפ"ע בקרא אבל היא בכלל לא תעשה כל מלאכה וא"כ כי היכי שהיא נכללת בשבת בקרא דל"ת כל מלאכ' ה"נ נכללת בי"ט בקרא דכל מלאכה לא יעשה בהם וכן פירש"י בהדיא לקמן בד"ה ואין עירוב וכו' אבל שחיטה שהיא אב מלאכה ובכלל לא תעשה כל מלאכה וכו' יעו"ש. לכן נקט רש"י כאן לוקה משום ל"ת כל מלאכה ואין כונת רש"י שמשום לאו זה הי' לוקה אבל כונתו כיון שהוא נכלל בשבת בכלל לא תעשה מלאכה ה"נ נכללת בי"ט בכלל מלאכה:

ד''ה ואין עירוב וכו' אבל שחיטה שהיא אב מלאכה וכו'. הא דהוצרך לומר שהיא אב מלאכה נלע"ד דהי' קשה לרש"י לדברי רבה דב"ה ל"ל מתוך א"כ למה התירו לקמן דף ך"א ע"ב במשנה להחם חמין לרגליו אפי' אינן ראוין לשתי' ואמנם שם במשנה לא יחם וכו' פירש"י אוכל נפש התיר הכתוב לא להבעיר אור בשביל רחיצה יע"ש ברש"י הנה תלה רש"י האיסור בהבערת אור ולא תלה רש"י האיסור בהחם החמין משום בישול ונראה דכוונת רש"י דסתם חמין שמחמין לרחיצה אינם חמין כל כך שהיד סולדת בהן וא"כ אין כאן בישול ולכן תלה האיסור בהבערת האור וא"כ איכא למימר לרבה דאמר דב"ה ל"ל מתוך הא דהתירו לקמן חמין לרחיצה הוא משום דס"ל הבערה ללאו יצאה ולא נאסרה בי"ט וכמ"ש התוספת בפסחים דף ה' ע"ב וזהו כוונת רש"י דשחיטה אב מלאכה ונאסרה בי"ט לאפוקי הבערה שאיננה אב מלאכה: ואמנם עכ"פ צריכין אנו לומ' דלרש"י רחיצת חמין אפי' לב"ה אינו בכלל אשר יעשה לכל נפש ולא הותר לב"ה אלא אי מטעם מתוך אי מטעם הבערה ללאו יצאה לכל מר כדאית ליה ויבואר בדברינו בדברי ר' יוחנן:

תוס' ד''ה השוחט וכו' וה"הד דמצי למימר ר"ע היא דלית לי' מתוך א כוונתן למה דאמר רבא בפסחים דף ה' ש"מ מדר"ע תלת וכו' ואמנם מה שסיימו דב"ש ס"ל הכי בהדיא טפי לא ידעתי האיך ואטו נזכר בדברי ב"ש דלא אמרי' מתוך אנן הוא דילפינן מדאסרי להוציא קטן ולולב וספר ש"מ דלית להו מתוך וזה ילפינן ג"כ מר' עקיבא דאמר שם ואי בי"ט עצמו מי שרי וחזינן דאוסר לשרוף החמץ בי"ט אנו למדין דלית ליה מתוך ונראה דכוונת התוס' הוא משום דבדברי ר"ע אינו מפורש שאפי' לצורך אוסר והתוס' שם בפסחים נדחקו דהמצוה של ביעור חמץ מקרי לצורך וכ"ז אנו מוכרחין לתרץ דברי רבא שם שאמר ש"מ מר"ע דלא אמרינן מתוך וכו' הוכרחנו לומר דגם מצות ביעור מקרי לצורך אבל מדברי ר"ע עצמו לא שמענו זה אבל בדברי ב"ש הדבר מפורש שהרי אוסר קטן ולולב וס"ת שודאי הם לצורך:

עודנלע"ד כוונת התו' ע"פ סברת המגיד משנה בפ"א מהלכות י"ט שחילק את המלאכות לשלש מדרגות יש מלאכות שאין להם שייכות באוכל נפש כמו הכתיבה והאריגה וכדומה ויש מלאכות שישנן באוכלי נפש וגם באינו אוכל נפש והיינו הוצאה יש מלאכות שעקרן באוכל כגון שחיטה ואפי' ובישול וכדומה וכתב שם הרב המגיד דהבערה לא שייכא באוכל נפש ממש ע"ש ויצא לנו מזה דשחיטה דומה טפי להוצאה ממה שדומה להבערה ואמנם גם להוצאה אינו דומה לגמרי וכמ"ש למעל' לכן כתבו התוס' דב"ש ס"ל הכי טפי דהרי ב"ש ס"ל כן בהוצאה ששייכא באוכל נפש משא"כ ר"ע דלא מצינו לו שסובר כן רק בהבערה שאינו באוכל נפש עצמו ודוק בדבריהם שכתבו דס"ל הכי בהדיא טפי ולא כתבו סתם דס"ל הכי בהדיא והיינו משום דגם לב"ש לא מצינו בהדיא ממש דהרי גם הוצאה אינו דומה לגמרי לשחיטה אלא דעכ"פ טפי דומה מהבערה אלא דלפ"ז לקמן בדברי ר' יוחנן דמיירי בהבערה הדק"ל דה"ל למימר ואת"ל משנה ר"ע היא דהרי ר' עקיבא מיירי ג"כ בהבערה וצריך לומר דמשום בישול נקט ב"ש ולקמן בדברי ר"י יבואר טור טעם דלא אמר ר' עקיבא:

בא"ד ותימא וכו' הא דלא הקשה בל"ז הך תימא ונראה דהך ותימ' מקושר לדבריהם בתחלת הדבור דהרי לכאורה יש תימה על תמיהתם דאטו משום דסובר הך תנא דברייתא בחדא כב"ש דהיינו דלא אמרינן מתוך מוכרח הוא לסבור בכל מילי כב"ש ודלמא בהא דעולת ראי' סובר כב"ה דקריבה בי"ט ואמנם כך היא תמוהתם דאכתי הל"ל ר' עקיב' היא ואף דדברי ב"ש מפורש טפי הרי הוא צריך למימר דבחדא דהיינו במתוך אתי' כב"ש ובאידך דהיינו בעולת ראי' אתיא כב"ה ואי הוה מוקי כר"ע ואתיא בכל מילי כוותי' ומיהו למ"מ שביארנו בדברי הגמ' והוכחנו מדנקט בברייתא השוחט ולא נקט המקטי' עולת חול ביום טוב ש"מ דהך תנא ס"ל הבערה ללאו יצאה ולית בה איסור ביום טוב אם כן אף אי הוה מוקי לה כר"ע לא הוה אתיא לגמרי כוותי' דהרי איהו סובר הבערה לחלק יצאה אם כן אי אפשר לפרש כוונת התוס' כן אך נלפמ"ש בשם הרב המגיד בלא"ה ניחא דהך ברייתא רבותא קמ"ל לא מיבעי' הבערה שאינה באוכל נפש עצמו ודאי לא אמרי' מתוך וכו' אלא אפי' בישול שהו' בא"נ עצמו גם כן לא אמרינן מתוך:

ובלימודמהישיבה לחדודי לתלמידים אמרתי קישור הך ןתימא להא דלעיל ואמרתי גם כן ליישב סוגיה תימא וי"ל ואמרתי דהך ויש לומר שכתבו דנקט עולת נדבה לדיוקא למידק הא שלמי נדבה פטור הוא תמוה דהרי אף דנקט עולת נדבה אכתי לא שמענו למעוטי שלמי נדבה ויכילנא למימר דשלמי נדבה חייב והא דנקט עולה לדיוקא להך גיסא דאפילו עולה אינו לוקה אלא בנדבה אבל עולת חובה אינו לוקה ופוק חזי דלב"ה עולת חובה עדיפא משלמי נדבה דלב"ה עולת חובה קריבה בי"ט ונ"ונ אפי' שלמים אינן קרבין בי"ט אלא דכיון דכך ברייתא על כרחנו ב"ש היא והרי לב"ש ודאי עולת חובה לא הותרה כלל וע"כ למעוטי שלמי נדבה נקט עולת נדבה אלא דהא תינח אם אין מקום להמלט כלל מהך אוקימתא דב"ש היא אבל כיון דעכ"פ יש מקום לאוקמה כר"ע א"כ לא שמענו דיוק זה מהך ברייתא ומעתה אם איתא דב''ש היא ה"ל למימר אפי' עולת חובה וכך הוא שטחית דברי התו' שעל מה שכתבו דה"הד דהמ"ל ר"ע היא הקשו הך ותימא דעכשיו נולד זה התימא דבל"ז לא הי' תימא כלל דהרי וי"ל דנקט עולת נדבה לדיוקא אבל עכשיו שחידשו דיש עכ"פ יכולת לאוקמה כר"ע א"כ לא שמענו דיוק זה ונשאר התימא בתמיהתם: