צל״ח – ציון לנפש חיה – ביצה – קטע 17

שם וב"ה סברי ילפינן ביעור מאכילה הקשה מהר"ם שיף דלמה הלכתא הוצרך לומר כאן דב"ה ילפי ביעור מאכילה ולאיזה ענין ילפי כאן ביעור מאכילה דכיון דאית להו צריכותא דלעיל ממילא שניהם שוים בכזית והתוס' דאתא ר"ז לא תירצו אלא ליישב למה צריך הקושא דר"ז כלל ע"ז תירצו למילף כרת בשאור אבל לא תירצו לאיזה ענין הוצרך ב"ה כאן למילף ביעור מאכילה ונראה דאם גם ב"ה לא הוה ילפי ביעור מאכילה א"כ ליכא עשה בהשבתת חמץ דהעשה בשאו' כתיב תשביתו שאר מבתיכ' ולפי"ז לר"ש דסבר בפסחים דף ך"ח ע"ב דחמץ לפני זמנו אינו עובר בלאו והתוס' שם דאע"פ כן מודה דאסור באכילה משש ולמעלה והיינו משום עשה דתשביתו יעו"ש ואם נימא דבחמץ ליכא עשה דתשביתו א"כ יהיה חמץ לר"ש מותר באכילה בע"פ עד הלילה והרי התוס' הוכיחו דאסור באכילה ולכן הוצרך לומר דב"ה ילפי ביעור מאכילה כדי שיהיה אתי שפיר לרבי שמעון. והתוס' שהוצרכו לומר דהיקש דר"ז איצטרך לענין כרת היינו אפי' לר"י דבלא"ה אסור לפני זמנו ועוד דהאמת כן הוא דלא ידעינן כרת בשאור לב"ה דסובר דאיכא חומרא בחמץ יותר משאור אלא מהך היקש' וגם שיהיה עובר בלאו לפני זמנו ולאחר זמנו וכן אפי' תוך זמנו על אכיל' חוץ מלאו דלא יראה לא הוה ידעינן בשאור אלא מהך היקשא:

שם תנ"ה לא יראה וכו' זהו מחלוקת וכו' ויל"ד לפמ"ש רש"י בד"ה לית להו דר"ז בתמי' והא קרא בהדיא כתיב וזה פשוט דכוונת רש"י הוא משום דאטו ב"ש משיעבד לדברי ר"ז ולכן פירש"י שדברי ר"ז מפורש במקרא ואי אפשר לב"ש לחלוק על קרא דכתיב ומעתה קשה לאיזה ענין הביא האי תנ"ה אם לומר דלענין אכילה לא פליגי איננו צריך לזה ראיה מברייתא כיון שהוא מבואר בכתוב ואם להביא ראיה דפליגי לענין ביעור משנתינו הוא דכיון דל"פ לענין אכילה ע"כ לענין ביעור פליגי: ונראה משום דלכאורה כיון דלא מצינו כרת בשאור רק בחמץ ומהך הקישא ילפינן לשאור א"כ דלמא לב"ש חמץ גם לענין אכילה בככותבת ושאר ג"כ לענין כרת אינו חייב אלא בככותבת ושפיר אמרינן שיעורו של זה כשיעורו של זה דגם בשאר אינו חייב כרת אלא בככותבת וא"ת א"כ הקישא למה לי והרי לב"ש מק"ו נילף כרת לשאר יש לומר שאין עונשין מן הדין וגם לפי מה שיבואר בדברינו בדברי התוס' ובדברי מהרש"א הך הקישא אינו מיותר ואמנם לפ"ז גם בשאר פליגי ב"ש וב"ה לענין כרת דלב"ש אינו חייב כרת אלא בככותב' בכזית וא"כ למה תנן במשנתינו שאור בכזית דמשמע שהוא שוה לב"ש ולב"ה: אך דאיכא למדחי דמשנתינו איירי לענין ביעור דבזה ל"פ ב"ש וב"ה בשאר. אלא דהיא גופה קשיא למה לא תנן גם פלוגתייהו בשאור לענין כרת וזה היה כוונת הגמ' שהקשה וב"ש לית להו דר"ז ואמנם לפי שאין תשובה זו חזקה כל כך דאיכא למדחי דלעולם דפליגי גם בשאור לענין כרת אלא דכי היכי דאמרינין בחולין דף נ"ב ע"ב כי איתשיל לענין טומאה איתשיל ה"נ איכא למדחי גם כאן דכי איתשיל בבית המדרש לענין ביעור איתשיל ולכן נקט שאור בכזית ולעולם דפליגי גם לענין אכילה ולכן הביא תנ"ה לא יראה וכו' זהו מחלוקת שבין ב"ש וב"ה וכו' דלשון זהו מורה שרק זה מחלקותם ולא דבר אחר כלל:

שם השוחט דיעבד אין וכו' ויש לדקדק דלמא ב"ש וב"ה כל חד רבותא קמ"ל ותרוייהו ס"ל דשמחת י"ט עדיף ממצות כיסוי וקמ"ל ב"ש דאפי כבר שחט ושוב לא שייך שי"ט שהרי אפי' לא יכסה יוכל לאכול ואפ"ה יחפור בדקר דגם מצות כיסוי מתירין לו לחפור ולכסות וב"ה קמ"ל ג"כ רבותא לא מבעי' אם כבר שחט קודם שבא לשאול דאסו' לו לכסות שהרי אין כאן משום שי"ט אלא אפי' עדיין לא שחט ובא לשאול דיש כאן צורך שי"ט אפ"ה לא ישחוט ואולי המקשה סמך תיכף על סיפא דתנן ומודים שאם שחט כדמסיק:

שם לך חפור ושחוט וכו' לפי דברי התוס' לקמן ט' ע"ב בד"ה אר"י מוחלפת השיטה וכו' דגם ב"ש בעי דקר נעוץ ועפר תיתוח דלא נחלקו ב"ש וב"ה אלא לענין תחלה ודיעבד ומה דשרו ב"ה בדיעבד שרו ב"ש לכתחלה א"כ קשה למה יחפור בחנם והרי אפי' לר"ז דבעינן עפר למטה מ"מ סגי בהזמנה ולא בעינן שיתן ביד וכדאמרינן בחולין דף ל"א ע"א דמזמין לעפר דכולה פתקא ועיין בי"ד סימן כ"ח וסעיף ה' וא"כ למה יחפור בחנם לצורך עפר דלמטה והלא יכול לשחוט על העפר ואף דאפשר שיחפור ויטול בפעם אחד מה שצריך גם לעפר שלמעלה ומה לי אם עביד גומה גדולה או קטנה מ"מ ניחוש לאמלוכי ובזה לא שייך דממנע משמחת י"ט שהרי אפשר לו לשחוט תיכף על העפר ואחר שחיטה דשוב ליכא חשש אמלוכי יחפור לצורך עפר שלמעלה וכעת צריך עיון:

שם ורבה לית לי' דר"ז ויש לדקדק דמנ"ל לאביי דרבה ל"ל דר"י ודלמא רבה ס"ל דב"ש וב"ה בדר"ז פליגי דב"ש לית לי' דר"ז ולכך אמרו שחוט וחפור דלאחר שחיטה מותר לחפור משום מצות כיסוי וב"ה אית להו דר"ז ולכך לא ישחוט שקודם שחיטה אין כאן מצות כיסוי וכיון שצריך עפר למטה איך ישחוט ובשלמא לשטת התוס' לקמן דף ט' ע"ב בד"ה אר"י מוחלפת השטה דהיינו הך דהשוחט שפיר קאמר דרבה ל"ל דר"ז אבל לשטת רש"י דהך דהשוחט נשאר בדוכתא קשה ונראה דא"כ אם יש לו רק עפר למטה יהי' מותר לב"ה לשחוט ולמה אמר במשנתינו ומודים שאם שחט ה"ל למימר רבותא יותר ומודים שאם הי' לו עפר למטה שישחוט ויחפור בדקר וכו'. א"ו דבהא לא שרו ב"ה לשחוט לכתחלה ואם כן אין טעמי' דב"ה משום דר"ז כלל וכיון דלרבה ב"ש לית ליה דר"ז ומב"ה אין הכרע בזה ממילא ליתא דרבי זירא:

ובזה יש לדחות דברי הרמב"ן במלחמות כאן שרצה לתרץ דהיאך פליגי רבה ורב יוסף אליבא דב"ש והיא קושיית התוס' לקמן גבי מוחלפת השטה] וכתב דיש נ"מ אליבא דב"ה דאליבא דרבה דב"ש גופי' אינו מתיר אלא ביש לו עפר מלמטה אם כן ב"ה גם בזה אסרי אבל לרב יוסף דב"ש מתירין אפילו לחפור קודם השחיטה אם כן ב"ה דוקא בהא אסרי אבל אם יש לו עפר מלמטה אם כן כששוחט בהיתרא שוחט ואחר כך כיון שכבר שחט יחפור ויכסה ולדידי אי אפשר לומר כן מטעם הנ"ל דהוה לים למימר ומודי' שאם יש עפר למטה שישחוט וכו':

שם ולדידי הא עדיפא וכו' לאמנועי משמחת יום טוב תמיה לי' והרי אליבא דב"ש קיימינן ואם כן הרי מצינו לקמן דף י"א ע"א דב"ש אמרו אין מוליכין אצל טבח וסכין דב"ש חיישי לאמלוכי ולא חיישי לאמנועי משי"ט. ואין לומר בשלמא שם חיישינן לאמלוכי מלשחוט האי בהמה כי ישחוט אחריתא דשמינא מינה כדאמרינן התם אבל הכא איזה חי' ואיזה עוף שישחוט בעי כיסוי. דהרי גם כאן יש לחוש שימלוך מלשחוט חי' דבעי כיסוי וישחוט בהמה דלא בעי כיסוי כדאמרינן התם גבי קדירה דנשבוק קדירה דבעי תבלין ונייתי קדירה אחרינא דלא בעי תבלין. שוב ראיתי שהשטה מקובצת הרגיש בזה ונדחק. וקושיא זו היא לפירש"י לקמן במוחלפת השטה היינו האי דתריסין ולשטת התוס' שם דמוחלפת היינו הך דהשוחט וא"כ סוגיא דרבה ור"י הוא אליבא דב"ה קשה איפכא איך קאמר רבה דחיישינן לאמלוכי והרי ב"ה לא חיישי לאמלוכי בבהמה אצל טבח ובתבלין. והנלע"ד דרבה ור"י בהא פליגי במה דאמר ר"י שם מוחלפת השטה דרבה סבר מוחלפת האי דתריסין וא"כ ב"ש קאמר יחפור בדקר ולכן קאמר דלך שחוט וחפור קאמרי דב"ש ודאי חיישי ור"י סבר דמוחלפת היינו הך דהשוחט וב"ה קאמרי יחפור וכו' ולכן קאמר לך חפור דב"ה ודאי חיישי לאמנועי משי"ט ולא חיישי לאמלוכי וכיון דרבה ור"י הלכה כרבה בר משדה ענין ומחצה ולדעת הרבה מפרשים הכלל זה כלל שלא הוא בכל הש"ס לכך פירש"י לקמן מ"ה היינו הך דתריסין וכרבה ובזה מסולקים קושיית התוס' שם מעל פירש"י:

שם והא קא עביד כתישה ויש לדקדק הלא מצינו טחינה באוכל נפש בשחיקת תבלין וא"כ אמרינן הואיל והותרה לצורך הותרה שלא לצורך ואפי' אם נימא דמצות כיסוי לא מיחשב צורך קצת מ"ע הרי לרש"י מדאורייתא לא בעינן אפי' צורך קצת ועיין לקמן דף י"ב ע"א ברש"י ובתוס' בד"ה ה"נ רש"י וכו' ושוב ראיתי בפ"י לקמן דף י"ד ע"א הרגיש בזה ונראה דלא מבעיא לשטת התוס' לקמן דמוחלפת היינו השוחט וא"כ קיימינן בדברי ב"ש דאיהו הוא המודים שאם שחט וכו' והרי ב"ש לא ס"ל מתוך שהותר לצורך הותר נמי שלא לצורך לקמן דף י"ב וא"כ פריך שפיר והא קא עביד כתישה. אלא אפילו לשטת רש"י דמוחלפת היינו תריסין והשוחט נשארה על מכונה מ"מ כיון דרב יהודה קאמר והוא שיש לו דקר ודאי דגם לב"ש בעינן דקר נעוץ דמה שמתיר ב"ש לכתחלה מתיר ב"ה בדיעבד ופריך שפיר דאכתי איך מתיר ב"ש בדקר נעוץ והא קא עביד כתישה ולדידי' לא אמרינן הואיל והותר לצורך אלא דאי קשיא הא קשיא כיון דלפי פירושינו על כרחך האי קושיא והא עביד כתישה על ב"ש היא. וא"כ מה ענין קושיא זו לדברי רב יהודה הלא בל"ז ה"מ למיפרך על ב"ש והא עביד כתישה ובזה לא שייך דברי רש"י דאי לאו ר"י דמוקי בדקר נעוץ הוה מוקמינן טעמא דמשנתינו משום עשה דחי ל"ת דזה שייך על סיפא דמשנתינו דאם שחט אבל ב"ש דמתיר לשחוט לכתחלה והרי אז לא שייך עשה דוחה ל"ת דלא לשחוט ולא לכסי ועיין בפ"י כאן מה שהשיג על הט"ז ונראה דאי אמרינן כרבה דב"ש סובר דאמרינן לך שחוט וחפור א"כ בשעת שחיט' בהיתר הוא שחיט ואף שאח"כ יהיה חופר ומכסה אז שפיר שוב העשה דוחה ל"ת ועיין בדברי הר"ן בפרק ר"א דמילה בד"ה והיכא דאשתפיך חמימי וכו' שכתב בשם הרמב"ן דמותר למול דבשעה שמל בהיתר הוא מל ואף שאח"כ יצטרך לחלל שבת להתם חמין אז פיקוח נפש הוא דוחה שבת והרז"ה חולק ענין שכיון שבשעת מילה אנו יודעין שנצטרך אח"כ לחלל בשביל מכשירין שבת תדחה המילה והביא הר"ן שם שהרשב"א הביא ראי' לדברי הרז"ה מדברי ב"ה כאן דאמרי לא ישחוט וכו' ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ואם איתא שמלין מפני שבשעת מילה אין כאן דחיית מכשירין ואח"כ פ"נ הוא שדוחה ה"נ נשחט מפני שי"ט ולאחר מכאן נימא שמצות כיסוי הוא שדוחה וכו' ע"ש בר"ן וא"כ איכא לפרש במתניתין שב"ש סברי כדעת הרמב"ן לכך שוחט לכתחלה אף שאח"כ יחפור בדקר היינו שאז מצות כיסוי דוחה וב"ה סברי כדברי הרז"ה ולכך לא ישחוט. אבל לרב יהודא דאמר והוא שיש לו דקר נעוץ אם כן מוכח שאין מצות כיסוי דוחה יו"ט שפיר הקשה גם על ב"ש והא קעביד כתישה ואף שרב יוסף סובר אליבא דב"ש דאמרינן חפור שחוט וכו' היינו למסקנא דכאן דמוקמינן בדקר נעוץ ועפר תיחוח דליכא שום איסור תורה:

רש"י ד''ה שיעורו של זה וכו' דלא תימא דיו לבא מן הדין וכו'. והא דלא פירש"י איפכא דגם חמץ היינו אומרים שהיא בכזית ועיין בש"מ במס' ב"מ דף ל"ב בסוגיא דטעינה ופריקה שכתב גם כוונת רש"י כאן יעו"ש: ולענד"נ דרש"י הוצרך לכתוב כן לפי האי נמי שכתב אח"כ ששיעורין הל"מ ואמנם היינו שיעורו דחמץ שהוא בככותבת הוא הל"מ אבל שאור לא היתה הלכה כיון שהוא כזית כמו שאר שיעורי תורה אלא דלא נימא כיון דכתיבי יחד חמץ ושאור נילף שאור מחמץ שגם שאור יהי' בככותבת כמו חמץ לזה הוצרך ב"ש להוכיח מדהוצרך למכתב שאור הלא נילף מק"ו מחמץ א"ו דאי מק"ו הוה אמרי' דיו ובזה מתורץ קושי' התוס' בד"ה לומר לך שהקשו על רש"י דא"כ קרא למה לי ופשוט שכוונתן דלמא הוצרך ב"ש למילף מקרא ולפמ"ש ניחא דשיעור זית של שאור הוצרך למילף מקרא דלא נימא שהוקש לחמץ ואף דכתב רש"י במס' שבת דף קנ"ח ע"ב בד"ה עקיבא וכו' דלא ניתנה תורה שבע"פ להדרש בי"ג וא"כ איך נילף שאור לככותבת מחמץ שהוא תורה שבע"פ הל"מ. נראה דהיקשא עדיף משאר י"ג מדות ולכך לא חשיב ר' ישמעאל היקש בכללי י"ג מדות דהיקש הוה כמפורש בהדי' ועיין בספר מדות אהרן פרק ג' חלק ו' מ"ש בשם הגר"ש:

בא"ד דבהכי הוה יתובי דעתא כדמפרש לטעמא ביומא: א''כ שיעורין הל"מ דברי הא"ג תמוהין מאוד דהרי מפורש שם ביומא שאינו הל"מ שהרי קאמר שם מכדי בית שמאי אשי עור' נפיש מזית מהדרי נימא כביצה יע"ש ואי הל"מ הוא בכותבת איך נימא כביצ' א"ו שאינו הל"מ ואיך פירש"י א"נ דבר שהוא נגד המפורש בגמר' שם ונראה דאם נימא דלא הי' לוקין על בל ירא' ניתק לעשה דתשביתו והיא שטת רש"י ותוס' בפסחים דף צ"ה ע"ב א"כ לר' יוחנן דחצי שיעור אסור מן התור' ולענין מאי פליגי ב"ש וב"ה בשיעורי' ועיין לעיל בדברינו בדברי הגמ' שבארתי דלב"ש דלא יליף ביעור מאכיל' ליכא עשה דהשבתה בחמץ כלל רק בשאור ושפיר שהי' לוקין על ב"י בחמץ ואם נימא דגב ב"ה דלא ילפי ביעור מאכילה רק לענין השיעור אבל לא לגוף האזהרה וקצת ראיה יש לזה דאל"כ נסתר הצריכא דב"ה דאף אם נכתב חדא נדע אידך דנילף ביעור מאכילה א"ו לענין גוף האזהרה לא ילפינן ביעור מאכיל' ומינה דגם לעינן העשה לא ילפינן וליכא עשה בחמץ בין לב"ש זבין לב"ה וממילא הי' לוקה על ב"י בחמץ ונחלקו ב"ש וב"ה בחמץ לענין מלקות דלב"ש לא היו לוקה על כזית רק על ככותבת ולב"ה הי' לוקה על כזית אבל בשאור ליכא מלקות כלל משום דניתק לעשה ולפי"ז אם נימא דככותבת הוא לב"ש הל"מ וליכ' למימר דאיצטריך שאור לגלויי על חמץ שהוא ככותבת ולגופי' לא איצטריך שלא נימא דיו דגם שאור הוא ככותב' דלא זה ענין יש לנו נ"מ בשיעורו של שאור אי למלקות הרי הוא ניתק לעשה ואם לאיסור הרי גם ח"ש אסור מן התורה אלא ע"כ דליכא הל"מ כלל ושאור הוא דגלי על חמץ כשאור ככותבת מדכתבינהו לתרוייהו ש"מ לגלות שאין שעורו של חמץ שהוא דבשאור ליכא נפקותא מ"מ סתמא דקרא דשאור בכזית איירי כמו כל שעורי תורה אלא דאיתרבי ח"ש דילפינן מחלב דכתי' כל לרבות ח"ש אי נמי מסברא כיון דחזי לאצטרופי וכתבינה' רחמנא לתרוייהו חמץ ושאור לגלות שאין שיעור חמץ כמו שיעור איסורי תורה אחריני רק שיעורו ככותבת. וכ"ז הוא מוכרח לר' יותנן דאמר ח"ש אסור מן התורה אבל לרשב"ל דס"ל ח"ש מותר מן התורה א"כ לענין איסור עצמו צריכ' להודיע השיעור א"כ שפיר איכא למימר דבכותבת בחמץ הוא הל"מ לב"ש ושאור איצטריך לגופי' דלא נימ' דיו וא"כ כאן בשמעתין פירש"י אליבא דר' יוחנן דודאי אינו הל"מ וצריכין אנו לומר דשיעור כותבת הוא משום דבהכי הוה יתובי דעתא. ואח''כ פירש"י א"נ שעורין הל"מ היינו לרשב"ל וסוגיא דיומא אזלא אליבא דהלכתא דהלכה כר"י דח"ש אסור מן התורה ולכן ע"כ צריכין לפרש טעמיה דבית שמאי משום דמהדר שיעורא דנפיש מכזית.

עוד נלע"ד לפרש דכאן בתחלת הסוגיא עדיין לא זכינו דבאכילה מודים ב"ש והיינו סבורים דאכילה וביעור שוים וא"כ ודאי יש נ"מ אם השיעור כזית או ככותבת לענין מלקות במזיד ולענין חטאת בשוגג ואיצטריך שאור לגופי' שלא נימא דיו ושפיר נוכל לומר דחמץ ככותבת הוא הל"מ ולכן פירש"י שני פירושים. אבל סוגיא דיומא אזלא למסקנא דבאכילה ל"פ רק לביעור ולכן ודאי אינו הל"מ כנ"ל:

אמנם כ"ז דרך פלפול אבל באמת קשה הדבר לומר דבחמץ ליכא עשה דתשביתו ועיין בחידושינו במסכת פסחים דף ך"ט ע"ב בתוס' ד"ה רב אשי שכתבתי שאפי' דב"ש תמוה בעיני לומר כן וק"ו שנימא גם לב"ה כן ועיין בדברינו בדברי רש"י בסמוך והקושיא דכיון שאין מלקות בלאו הניתק לעשה לענין מאי פליגי ב"ש וב"ה בשיעורו מבואר אצלינו בדרושים דמשכחת לה בין למ"ד ביטלו ולא ביטלו ובין קיימו ולא קיימו וגם קשה דאם אתיא דב"ש יש להם הל"מ שחמץ בכותבת איך פליגי ב"ה. וכבר השריש לנו הרמב"ם שאין שייך מלקות בדבר שהוא הל"מ לכן נראה דמה דכתב רש"י א"י שיעורן הל"מ אין רצונו לומר שקבלנו הל"מ שחמץ שיעורו ככותבת אבל הכוונ' שקבלנו הל"מ שיש שיעורין בכזית ויש שיעורין בגרוגרת ויש שיעורן בכביצה ויש שיעורן בכותבת וסברי ב"ש כיון שעכ"פ מוכח שחמץ אין שיעורו בכזית אוקמי אכותבת שהוא אחד מן השיעורין שהם הל"מ וב"ה סברי דכותבת שקבלנו בסיני הוא רק ליוה"כ: ובזה שפיר פריך ביומא על ב"ש דנימא כביצה שהרי גם ביצה קבלנו בסיני דהרי טומא' אוכלין לטמא אחרים לכ"ע שיעורו כביצה.

ד"ה פתח הכתוב בשאור שאור לא ימצא וכו' שביק רש"י קרא המוקדם דהיינו אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה ונראה דבהאי קרא גם ב"ש מודים דילפינן ביעור מאכילה דאל"כ ליכא שום עשה לב"ש בהשבתת חמץ וילקה על חמץ ולא ילקה על שאור דניתק לעשה וה"ל מחומרי ב"ש וקולי ב"ה ועיין בדברינו בסוגיית הגמרא שהוכחנו מזה שיטת הרמב"ם אבל רש"י ס"ל שגם ב"ש מודים בהך הקישא דאך ביום הראשון תשביתו דילפינן ביעור דחמץ מאכילה ואיתקש לשאור שקאי בעשה לבערו אבל בלאו דב"י סברי ב"ש דלא ילפינן וכמו שפירש"י טעמי' דב''ש דב"ש מדאיצטריך קרא למכתבינהו לתרוייהו ש"מ שיש חילוק בינייהו אבל לענין עשה דתשביתו ודאי ילפינן שאין לנו שום הוכחה בזה דלא נילף: אלא דלפי"ז קושיית מהר"ם שי"ף הדרא לדוכתא דלענין מאי קאמר דב"ה ילפי ביעו' מאכיל' ולעיל בדברינו בסוגיית הגמ' כתבתי דהיינו לענין עשה דתשביתו אבל לפי דברינו כאן דבזה גם ב"ש מודים לא הוצרך למימרי' לב"ה ויש ליישב בדוחק:

ד"ה והא קא עביד כתישא לרב יהודה פריך וכו' משום דאתי עשה וכו'. ולענ"ד אכתי לא הועיל רש"י בזה דעדיין קשה דלמא היתר הכחישה הוא משום דעשה וכסהו דוחה ל"ת דכתישה אלא דאין עשה דוחה ל"ת אלא בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה ולכך החפירה אסורה דליכא למימר בהדי דחופר מכסי שהרי בשעת חפירה אכתי מחוסר כתישה ולא מקיים עשה דוכסהו בשעת חפירה ולכך הוצרך ר"י לאוקמי בדקר נעוץ וליכא עקירת לאו בחפיר' כלל והכתיש' שפיר מותרת מטעם עשה דחי ל"ת ובהדי דכתיש מכסה כדאמרינן לקמן דף ח' וא"כ נסתר קושיית הגמרא וצ''ל דאסיק אדעתא די"ט הוא עשה ולא תעשה כדמסיק לקמן שם א"כ הדק"ל דה"ל להקשות על מתניתין ועוד קשה לי לפרש"י שקושיא זו אינה על המשנה רק על דברי ר"י איך מתרץ ע"ז ארחב"א א"ר והרי ר"י תלמידו של רב הי' ואיך בא רב לתרץ מה שקשה על דברי ר"י ואף שמצינו כמה פעמים שמביא הש"ס דברי אמוראים ראשונים לתרץ קושיא שהקשו אמוראים אחרונים היינו היכי שגוף הקושיא היא על המשנה ובזה כתבו התוס' שגם בימי האמוראים הראשונים הוקשה להם קושיא זו. אב' כאן שהקושיא היא רק לפי אוקימתא דר"י דוחק לומר כן שגם הראשונים אוקמוה למשנתינו כן ואלמלא פירש"י הי' נלע"ד לתרץ ע"פ מ"ש מהר"מ מלובלין בסמוך בתוס' ד"ה בעפר תיחוח שכתבו דהא דמשמע כאן דשייך גומא בעפר תיחוח ובמסכת שבת משמע דלא שייך גומא בעפר תיחוח שם מיירי בתיחוח לגמרי מסביב אבל כאן מיירי שרק באמצע הוא תיחוח וסביב הוא קשה וכתב מהר"ם והא דלא מוקי גם כאן בתיחוח לגמרי ומנא ידע המקשה דלא מיירי בתיחוח לגמרי שהקש' והא קעביד גומא היינו משום דאי מיירי בתיחוח לגמרי א"כ למה אסרי ב"ה לכתחלה כיון דאין שום צד איסור לא משום כתישא ולא משום גומא ולא משום מוקצה דהרי מיירי בדקר נעוץ א"ו דמיירי שאינו תיחוח לגמרי וא"כ קשה והא עביד גומא ומשני כדר' אבא דהוא פטור אבל אסור ולכך אסרי ב"ה לכתחלה ובדיעבד מתירין משום מצות כיסוי וב"ש מתירין אף לכתחלה משום שי"ט עיין במהר"ם: והנה כ"ז לרב יהודה דמוקי בדקר נעוץ ואין כאן איסור מוקצה כלל וע"כ מיירי שיש כאן איסור גומא אבל אי לאו דברי ר"י הוה מוקמינן כתיחוח לגמרי והא דלא שרי לב"ה לכתחלה היינו משום מוקצה שלא מיירי בדקר נעוץ וכך הוא שטחיות הגמרא והא קעביד כתיש' אר"ח ב"א אמר רב בעפר תיחוח כ"ז הוא מדברי המקש' והכי פירושו והא קעביד נתישי כלומר על המשנה הוקשה לראשונים והא קעביד כתיש' וע"ז תי' רחב"א ב"א א"ר בעפר תיחוח ובלא דברי ר"י היינו מפרשים דברי רב בתיחוח לגמרי והא דאסרי ב"ה לכתחלה היינו משום מוקצה ומוקצה ודאי הוא רק איסו' דרבנן לכך בדיעבד מותר משום מצות כיסוי אבל לר"י דמוקי בד"נ ואין כאן איסור מוקצה וא"כ על כרחך דלא מיירי בתיחוח לגמרי א"כ קשה והא קעביד גומא וזו הוא סוף דברי המקשה והי' סבור שגומא זו שייך בה איסור תורה וא"כ איך יהי' מותר ומשני כדר' אבא ואין כאן רק איסור דרבנן ומותר משום מצות כיסוי לב"ה בדיעבד ולב"ש אפי' לכתחלה משום שי"ט ועיין בדברינו בדברי התוס' הנ"ל: