צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 81

ובל זה שטת התוס' אבל רש"י בעמוד הקדום בד"ה ור"נ דאמר וכו' מיאן בזה ותמה באמת על רב נחמן אמאי לא הביא ראי' מדקתני אם כן למה נאמר וכבר פירשתי לעיל דברי רש"י בזה ועוד נראה לי דגם על טמא לא שייך להקשות אליבא דר"ש למה נאמר דהרי עקר הטעם דסבר לא הורצה הוא משום דמדחי דחי' רחמנא בטמא וכמו שכתבתי לעיל ולא ניחא לרש"י פירושי הנ"ל שנדחקתי לפרש משנתינו לשטת התוס'. ובזה נראה לי דרש"י תמה על רב נחמן על שלא הביא ראי' מדקתני למה נאמר ויותר מזה: הי' לו לרש"י לתמוה על רב ששת דאיך יפרש למה נאמר האמור במשנתינו ולפי מ"ש ניחא דגם רש"י לא נעלם ממנו דלמה נאמר איכא לפרושי דעל טמא קאי אלא דהי' קשה לו איך מסיים לפוטרו מכרת פשיטא דטמא פטור מכרת דאנו הוא אלא דאיכא לפרש דלפוטרו מכרת על דרך רחוקה קאי וכמו"ש לעיל בשטת התוס' אלא דלפ"ז ממילא מוכח דאי עביד הורצה דאי לא הורצה פשיטא פטור מכרת אנוס הוא ולא ניחא לרש"י לפרש לפוטרו מכרת על שלא שלח ע"י שליח וכל זה אם ד"ר הוא ד"ר ממש אבל אם ד"ר מאסקופת העזרה ולחוץ ודאי דאיצטרך ד"ר לפוטרו מכרת ואם כן רב ששת איכא למימר דמוקי משנתינו כמ"ד מאסקופת העזרה ולחוץ אבל רב נחמן ודאי דלא מוקי משנתינו כמ"ד מאסקופת העזרה ולחוץ דא"כ איך הוכיח מדקתני ולא עשה מכלל דאי בעי עביד הא ודאי אם עומד מאסקופת העזרה ולחוץ אי בעי עייל ועביד וכיון דר"נ ע"כ מוקי משנתינו דדרך רחוקה היינו ד"ר ממש שפיר תמה רש''י למה לא אמר מנא אמינא לה מדקתני אם כן למה נאמר וכו':

רש"י ד''ה חייב כרת על הראשון וכו' אלא נ"מ דאם שגג באחד מהן והזיד בחבירו לפי מה שכתב רש"י לקמן בד"ה תשלומין דראשון שאפילו עשה את השני חייב כרת על הראשון הי' לו לרש"י לפרש כאן רבותא יותר דנ"מ אם הזיד בראשון אפילו עשה את השני חייב ואמנם רש"י רנה לפרש דבר שהוא נפקא מינה גם על חיוב כרת של השני והא ודאי שאם עשה את הראשון שוב לא משכחת שני כלל ולכן כתב רש"י נ"מ שאם שגג באחד והזיד בחבירו:

ובגוף הדבר שפירש רש"י לקמן לחייב כרת על הראשון אפילו עשה את השני לא כן דעת הרמב"ם שהרמב"ם בפ"ה הל' ב' כתב הזיד ולא הקריב בראשון ה"ז מקריב בשני ואם לא הקריב בשני אע"פ ששגג הרי זה ח"כ וכו' הרי שדוקא אם לא הקריב בשני ואז אע"פ ששגג בשני חייב כרת על הראשון אבל אם הקריב בשני פטור על זדונו שבראשון ויבואר אחר כך:

ע''ב דהאי כי לשון דהא הוא וכו' ויש לדקדק מה בעי רחמנא בזה דיהיב טעמא והרי בהדיא כתיב וחדל לעשות הפסח ונכרת ונראה דאיצטרך קרא לחייבו אף אם שגג בשני לדעת הרמב"ם או אפי' עשה את השני לדעת רש"י דלא לימא ששני מתקן לראשון וכדסבירא לי' באמת לר"ח ב"ע קמ"ל קרא שהכרת הוא דהא לא הקריב במועדו בראשון ואין משגיחין שוב בשני כלל לפוטרו ע"י השני מהכרת שכבר ונתחייב ולפי זה ר"נ צריך קרא דלא נימא שהשני מתקן לראשון מכלל דהסברה החיצונה ששני מתקן לראשון אם כן קשה לרחב"ע דדריש אם קרבן ה' וכו' ל"ל קרא הא זה הוא הסברה החיצונה וגם מה דקאמר הגמרא הלכך וכו' הזיד בראשון ושגג בשני לרבי ולר"נ חייב ולרחב"ע פטור מנ"ל להגמר' הא דהרי רתב"ע קאמר אף על הראשון אינו חייב אלא אם כן לא עשה השני וא"כ כל שלא עשה השני יהי' בזדון או באונס כבר נתחייב על הראשון ואף ששני תקנתא דראשון היינו אם עשה ואז עשיית השני הוא פוטרו מכרת שכבר נתחייב אבל אם לא עשה מנ"ל להגמ' דרחב''ע פוטרו בזה והא למה זה דומה לח"כ שלקו נפטרו מכריתתן הרי שמלקות פוטר מכרת ואם לא נלקו בבית דין אף שע"י אונס לא לקי אטו בשביל זה יהיה פטור מכרת וה"נ עשיית השני פוטר מכרת אבל מנ"ל להגמרא ששגגת השני פוטר לרחב"ע מכרת בשלמא להרמב"ם שאם עשה השני אז אפילו לרבי ולר' נתן פטור אם כן אי ס''ד שגם לרחב"ע אינו פטור כי אם בעשותו השני אם כן לא פליגי רחב"ע ור"נ כלל אבל לרש"י דלר' נתן אפי' עשה השני חייב קשה כנ"ל ונראה דבאמת הסברה חיצונה הוא דבעשה השני אז תקוני מתקן לראשון אבל אם לא עשה השני אף ששגג בו או נאנס מ"מ כבר נתחייב כרת על הראשון ואיך יופטר בלי תיקון ומה לי אם שגג בשני או הזיד סוף סוף לא ניתקן עוני שבראשון ובזה הסברא החיצונה שכבר נתחייב כרת ואם בן ר' נתן ורחב"ע כל אחד צריך להך קרא לפי שמחלוקתן הוא מהיפך אל ההיפך דר"נ מחייב אפילו עשה השני ולכך צריך קרא דכי קרבן ודריש בלשון דהא לא הקריב במועדו בראשון לחייבו אפילו עשה השני נגד הסברא ורחב"ע פוטרו אפי' לא עשה השני רק ששגג בשני וסבר שאפילו כרת על הראשון עדיין לא נגמר עד שיזיד בשני וזה נגד הסברה ולכן צריך קרא דכי קרבן ודריש בלשון אם ובזה כל שטת רש''י על נכון שם הזיד בראשון ושגג בשני לרבי ור"נ מחויב ולרחב"ע פטור הנה לשטת רש"י הוה לי' להגמרא למימר רבותא יותר דאפילו עשה השני לרבי ר"נ מחייב ואמנם נוכל לומר שנקט שגג בשני לרבותא דרחב"ע שאפילו בזה פוטר ואמנם הרמב"ם לשטתו דהלכה כרבי ואם כן הוה לי' להגמרא למימר רבותא אליבא דהלכתא אלא ודאי דבאמת דבעשה השני גם רבי ור''נ מודו דפטור והיינו טעמא דהרמב"ם דפסק דבעשה השני פטור ולשטת רש"י קשה דלמה לא נקט הגמרא רבותא לרבי ור' נתן ואחז רבותא לרחב"ע ולמימר דרש"י סבר דהלכה כרחב"ע ולכך אחז הרבותא אליבא דרחב"ע הדבר קשה שהרי הראב"ד תמה שם על הרמב"ם שפסק כרבי שהרי רבים פליגי וכוונתו שראוי לפסוק כר' נתן דבכל צד איהו רבים דבהזיד בראשון רבי מסייע לי' לחייבו ובשוגג בראשון והזיד בשני רחב"ע מסייע לי' לפוטרו והלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ואמרתי לתרץ לפי דלא אפשר לפסוק כר' נתן משום דסתם משנה לקמן דף צ"ה דפסח שני דוחה שבת ולר' נתן במועדו לא קאי כלל על פסח שני ועיין לקמן דף צ"ה ע"ב ברש"י בד"ה דוחין את השבת וכיון דר' נתן אידחי נשאר רבי ורחב"ע לכך פסק הרמב"ם כרבי אבל למימר דהלכה כרחב"ע נגד רבי אתמהה וצ"ע

רש"י ד"ה ולרב יהודה קשיא וכו' והא טמא שרץ וכו' ופלוגתייהו בפ' האשה ויש לדקדק שהי' לו לרש"י להרשים במה דאמר לדידך קשי' וכו' והא טמא שרץ הי' לרש"י שפלוגתייהו בפ' האשה ונראה משום דהא דסבר עולא שו"ז על טמא שרץ כבר נזכר במכילתן בפרק כיצד צולין דקאמר עולא משלחין א' מהם לדרך רחוקה ופריך ויטמאנו בשרץ ומשני קסבר שו"ז על ט"ש וא"כ כבר נזכר דברי עולא קודם שהוזכר פלוגתייהו בפ' האשה ואולי נוכל בזה לדחות הדקדוק של התו' בד"ה וקאמרת וכו' שדקדקו דהוה מצי למפרך מט"י דלכ"ע שוחטין עליו אע"פ שאינו יכול ליכנס בשעת שחיטה ואני אומר על קושיית הגמרא שהקשה וקאמרת שוחטין וזורקין יש לנו לדקדק ואטו אמר עולא שחייבין לשחוט עליו שוחטין וזורקין קאמר ואולי הכוונה שרשאין לשחוט ולזרוק עליו והורצה ואם כן ליכא קושיא דדלמא גם בדרך רחוקה סובר כרב נחמן בריש פרקין דאמר הורצה דמיחם הוא דחס רחמנא עליו ואי עביד תבוא עליו ברכה ואמנם ממה דאמר עולא לעיל בפ' כיצד צולין דף פ' ע"א דמשלחין לד"ר ולא סגי לטמאו בשרץ משום דסבר שוחטין על ט"ש מכלל דס"ל שהוא כטהור מעליא דאל"כ אכתי הי' נחשב עם הטמאים לעשות גם בטומאה ומכריע הצבור לטומאה ואם כן שפיר הקשה והא טמא שרץ שאינו יכול לכנס וכו' וקאמרת שוחטין אבל שיקשה משוחטין על ט"י לכ"ע הוה דחינן דשוחטין על טבול יום היינו שרשאין לשחוט עליו והורצה ואף דאם הי' סובר אין שוחטין אז ממילא גם בד"ר לא הורצה כדמשמע לעיל בריש פרקין דקאמר ר"נ ר"ע לטעמי' דסבר אין שוחטין וכו' מ"מ לא הי' יכול להקשות על רבה דר"ע הוא דסבר אין שוחטין דהיינו רחמנא דחי' דסבר שהי' חל שביעי שלהם בע"פ על רבה הוה אמינא דסבר דלכך אין שוחטין לפי שכיון שהוא טמא ממילא אינו יכול ליכנס בשעת שחיטה והרי הוא כמו בדרך רחוקה אבל באמת בשניהם הורצה ולכך הקדים דאת אמרת שוחטין וזורקין והיינו לעיל בכ"צ דמוכח דאינו נחשב טמא כלל:

ונלע"ד דאף על פי כן שפיר דקדקו התוספות דעל כרחך כוונת הגמ' דאת אמרת שוחטין היינו לעיל בפרק האשה דף צ' דליכא למימר דכוונתו על מה דאמר עולא בפרק כ"צ משלחין אחד לדרך רחוקה שהרי התוס' כתבו שם בדף פ' ע"א בד"ה משלחין וכו' פי' אחד מן הטהורין מדפריך ויטמאנו בשרץ וקשה לריב"א אדרבא ישלחו א' מהטמאים והוו טהורין רובה ועבדינן בטהרה דבכולי שמעתין אמרינן דמהדרינן אטהרה ותירץ דעולא גופא אמר כאן דרך רחוקה לטהור ואין ד"ר לטמא ולפ"ז כל זה למסקנא דהשיב עולא דרך רחוקה לטהור אבל רבה בקושייתו עדיין לא ידע מזה ואם כן גם דברי עולא בכ"צ דמשלחין א' לדרך רחוקה הי' מפרש א' מהטטאין וליכא קושיא כלל ויטמאנו בשרץ וממילא אין לנו הכרח משם דסבר עולא שוחטין וזורקין ואם כן עקר קושיית רבה מפ' האשה דך צ' דפליגי עולא ורב יהודה ועולא אמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ וא"כ ממ"נ אי אפשר לפרש שוחטין היינו אם עביד הורצה לא הקשה רבה כלום אלא ודאי מדאמר שו"ז היינו חיוב וממילא גם שוחטין על טבול יום היינו חיוב מצד הדין ושפיר דקדקו התוס':

ואמנם התוספות מדויל ידייהו משתלמי שהם עצמם לעיל בדף פ' ע"א דחו שם תירץ זה של ריב"א דשם דמחצה טמאים לא שייך אין דרך רחוקה לטמא אלא הטעם שמשלחין מהטהורים משום דמהדרינן למעבד כולהו בראשון ואם כן שפיר מוכח מדמשלחין לד"ר ולא מטמאינן בשרץ מכלל דטמא שרץ כטהור גמור הוא לענין שחיטה וזריקה:

ובגוף פלוגתייהו דעולא ורב יהודה יש לדקדק איך שייך בזה פלוגתא דכיון דאינו יכול ליכנס מה יעשה ומה יועיל מה שיבוא אחר זמן שחיטה בשעת אכילה ומה יאכל אם לא שחט ונראה לתרץ בשלשה האופנים: האופן האחד דפלוגתייהו אם חייב לבוא בסוסים ופרדים דלר"י לא מחשב דרך רחוקה חייב לשכור סוסים ולמהר ביאתו בעוד שעת שחיטה ולעולא אינו צריך שהרי הוא בד"ר כמו ששנינו אחר כך בברייתא היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ופרדים וכו' אופן השני דלעולא ור"י תרווייהו סבירא להו כרב ששת לעיל בריש פרקין אם שחטו וזרקו על מי שהיה בד"ר לא הורצה ולעולא דמחשב דרך רחוקה אם שחטו עליו לא הורצה ולר"י דלא מחשב רחוקה אם שחטו עליו הורצה אופן השלישי לדעת רבינו הגדול הרמב"ם דמחלק בין טמא וד"ר לשאר אונסין דבשאר אונסין בראשון אם הזיד בשני חייב וכרבי לעיל דאמר ח"כ על השני ובטמא וד"ר בראשון אף שהזיד בשני פעור גם לרבי ואם כן פליגי עולא ור"י אם אינו יכול ליכנס בשעת שחיטה ויכול לכנס בשעת אכילה דלעולא מחשב זה דרך רחוקה ואם הזיד אחר כך בשני פטור ולר"י לא מחשב זה ד"ר כיון דיכול לבוא בשעת אכילה אלא דכיון דאינו יכול לבוא בשעת שחיטה אינו יכול לשחוט והוה רק כשאר אונסין ואם הזיד אחר כך בשני חייב כרת על השני

דף צ"ד ע"א רש"י ד"ה וכוש א' מששים בעולם אלמא עולם טפי משיתין אלפי פרסי נראה לי טעות סופר כי עפ"י החשבון הזה העולם הוא כ"ד אלפי פרסי מכוון לכן נ"ל שצריך להיות הגרסא ברש"י אלמא עולם טפי משיתא אלפי פרסי ועל דברי רבי קאי דאמר שיתא אלפי פרסי הוה עלמא ומקשה מברייתא זו דעכ"פ טפי משיתא אלפי פרסי הוא ע"ב ואע"ג דמצי עייל וכו' רבים נתקשו על דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שפירש דגם לר"ע בעינן שחלה או נשתבש הילוכו ולא היה יכול לכנס להעזרה בשעת הקרבן ופלוגתייהו הוא דר"ע מחשב זה לאונס ודינו כשאר אנוסין ור"א מחשב זה דרך רחוקה ועכ"פ מיירי ר"א דלא מצי עייל ואיך קאמר כאן ואע"ג דמצי עייל ונתתי לב למצוא מקורו של רבינו בפירוש המשנה מאין יצא לו דבר זה שהיה חולה או נשתבש בהילוכו ונראה שמדברי הירושלמי לקח רבינו דבר זה דבירושלמי קאמר ה"א שברחוקה נקוד איש רחוק ואין דרך רחוקה עכ"ל הירושלמי ואם כן בעינן עכ"פ שיהיה האיש רחוק לכך פירש הרמב"ם שחלה או נשתבש בהילוכו אלא דדברי הירושלמי הם לפרש דברי ר' יוסי מנקודה אבל ר' אליעזר במשנתינו הרי שנינו איזה דרך רחוקה וכו' ר"א אומר מאיסקופת העזרה ולחוץ א"כ דר"א סבר דזה מקרי דרך רחוקה מצד ריחוק המקום לא מצד האדם ואם כן לא בעינן כלל שחלה ופריך שפיר ואע"ג דמצי עייל וכו' ומשני רבא תנאי היא דתניא וכו' ועיין פירוש רשאי ותוס' שפירושם דחוק מאד דהרי שום תנא מהני תנאי אליבא דר"א לא סבר מן המודיעים ולחוץ ואנן נימא דאיכא עוד דעה שלישית וסובר דר"א סובר מן המודיעים ועוד לפירוש רש"י ותוספות לא היה צריך להביא הך ברייתא כלל אלא הוה ליה למימר תנאי היא דהיינו תנא דבמשנתינו אליבא דר"א ותנא דברייתא דערל אליבא דר"א ולכן נראה לפרש תנאי היא היינו תנא דמשנתינו אליבא דר"א דמשמע דר"א ס"ל דזה מקרי רחוקה מצד המקום ור"י בר יהודה דברייתא אליבא דר"א דלא הזכיר שזה דרך רחוקה אלא קאמר סתם חוץ לעשייתו ואיכא לפרש באמת טעמא דידיה משום דנקוד על רחוקה כדברי הירושלמי ופירש הרמב"ם דברי ר"א במשנתינו כפי מה דמוקי ליה בגמרא ואליבא דר"י בר יהודה. שם כמאן אזלא הא דאמר ר' יצחק בר רב יוסף בטמאים הלך אחר רוב העומדים בעזרה וכו' העין משפט רשם כאן מי' פ"ז הלכה ו' ומשמע שהיה סובר שהרמב"ם פסק כן ואם היה הרמב"ם פוסק כן היה דבריו תמוהים שהרי אמר כאן כמאן כר"י בר"י שאמר משום ר"א והרי הרמב"ם פסק כר' עקיבא דדרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ כמבואר בדבריו פ"ה הלכה ט' אבל באמת לא פסק הרמב"ם כן שהרי כאן אמר העומדים בעזרה דמשמע דבעינן שיעמדו בעזרה ממש אבל אותן הטהורים העומדים על פתח העזרה אינם באים בחשבון לפי שהם בדרך רחוקה והרמב"ם כתב בפ"ז הל' ז' כיצד משערין הפסח לידע אם רוב הקהל טמאים או טהורים אין משערין וכו' אלא משערין בכל הנכנסין לעזרה ועד שהם מבחוץ קודם שתכנס כת ראשונה משערין אותו חרי שכתב עד שהם מבחוץ והיינו דלא כר"י בר"י ואמנם הא ודאי אף שלר"ע לא מיקרי ד"ר אלא מן המודיעים ולחוץ מ"מ לענין מנין לדעת הרוב אין נמנין אלא אותן שלפנינו העומדים חוץ לעזרה ורוצים להביא הפסח אבל אותן שאינן לפנינו מי יודע מספרם ולדעתי אם בתחלת זמן שחיט' טמאים עושים בטומאה אפילו אם אח"כ באו טהורים שהיו מן המודיעים ולפנים ובאו בעוד זמן שחיטה ונתרבו הטהורים מאד על הטמאים מ"מ כבר יכולים לעשות בטומאה והכל הולך אחר התחלת זמן שחיטה.

רש"י ד"ה חוץ לעשייתו דגמרינן מריחוק דמעשר שני מה להלן חוץ להכשירו וכו' והכשירו דפסח בעזרה עכ"ל רש"י ולא ידעתי כוונתו מה נינהו הכשירו דמעשר בירושלים אם שרשאי לאכלו שם א"כ היינו חוץ לאכילתו ואם שאינו יכול לפדותו הרי אם יצא לחוץ נפדה ובפרט למאן דאמר מחיצה לקלוט דרבנן ונראה לי דהכשירו הוא שאז מתקדש שאם אחר כך אכלו חוץ לירושלים היה לוקה אבל קודם שנכנס אם אכלו חוץ לירושלים אינו לוקה כמפורש במסכת מכות דף י"ט ע"ב:

דף צ"ה ע"א משנה מה בין פסח ראשון לשני הנה לא קחשיב במשנתינו שהראשון דוחה את הטומאה ואין השני דוחה את הטומא' ואי משום דקתני סיפא זה וזה דוחין את השבת ודייקינן בגמרא שבת אין טומאה לא א"כ גם הראשון טעון הלל באכילתו והשני אינו טעון הלל וכו' לא הוה צריך למתני מדקתני סיפא זה וזה טעונין הלל בעשייתן ג"כ יש לנו למידק בעשייתן אין באכילתן לא ואעפ"כ שנאו בפירוש ברישא א"כ גם הא דשני אין דוחה את הטומאה הוה לי למתני ברישא לכן נראה לי דתני ושייר ושייר נמי ג' כתות כמו"ש התוספות בד"ה מה בין ראשון ובזה אין אנו צריכין למה שנדחקו התוס' דתנא דידן חשיב ביקור לשיור ותנא דתוספתא לא חשיב ביקור לשיור כיון דנוהג גם בתמיד ולדידי גם תנא דידן לא חשיב ביקור לשיור

שם ונאכלין צלי וכו' ודוחין את השבת הנה דוחין את השבת הוא ביום ונאכלין צלי הוא בלילה והיה לו להקדים דוחין את השבת ואחר כך ונאכלין צלי ואולי משום דנאכלין צלי נוהג בכל שנה ושנה ודחיית שבת לא שייך אלא כשחל בשבת לכך הקדים דבר שהוא תדיר שם ת''ל ועצם לא תשברו בו מה ש"ע מיוחד וכו' הא דלא קאמר ת"ל לא איסור אכילתן לכתחלה ואיירי רק לענין דיעבד שאם אכלו ודאי קשה למה ישאירו ממנו עד בוקר שהוא מוקדם בקרא ונראה דאי לאו דכתיב ועצם. לא חישב מצורעין וכאן לא שייך תירוץ שני דלא אשכחן מצורעין מנוייו וכן לא ישברו לגלות שאין הכלל מוסיף על הפרט לא הוה דרשינן מלא ישאירו לא שייך תירץ של תלמידי הנ"ל דמצורע ליתא במקום אכילתו דכ"ז שייך ישאירו לסתור מדה שבתורה דפרט וכלל נעשה כלל מוסיף על הפרט ולא במשנתינו דתני לא יאכלו ממנו ומצורע בלא"ה אסור אבל ברייתא דמיירי הוה אמינא דלמלקות כתיב לפי שבפסח ראשון הוא ניתק לעשה דכתיב בתריה. לענין דיעבד מי לא משכחת לה מצורע שלא היה ממנוייו ועבר ונכנס לירושלי' והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו להכי כתביה בשני וכאן לא כתיב בתריה בטומאה ואכל מן הפסח הוה ליה למתני שפטור מכרת ונראה דתכף שנשחט מצות שריפת הנשאר ואף דכתיב ככל חקת הפסח יעשו וממילא מצוא שריפת הפסח חל איסור שלא למנוייו אבל איסור טומאת הגוף אינו חל עד אחר זריקה הנשאר הוא מחקת הפסח מ"מ הוה תרי לאוי וחד עשה ואין בכח עשה אחת דקיי"ל כרבי יוחנן בזבחים דף ל"ד ע"א ואם כן איך יחול איסור טומאת לנתוקי שני לאוי אבל ה ותא דכתיב ועצם לא תשברו וחזינן שאין כאן כלל מוסיף הגוף על איסו' שלא למנוייו שהרי גם חמור על הקל אינו חל עד שיהיה כולל על הפרט שוב גם לא ישאירו דרשינן בכלל ופרט כדמסיק בברייתא: או מוסיף אבל זב וכיוצא בו דחשיב בברייתא כולם משכחת לה שהיו מנויים שם מבעיא ליה לאחד עצם שיש בו מוח וכו' ונראה לי דגם רבנן מודו דאפי' על הפסח ונעשו אחר בך זבים וכמו"ש במשנתינו ואפילו לא היו מנויין עליו עצם שיש בו מוח יש בו משום שבירת עצם אלא דלא מצרכי לזה קרא. מ"מ משכחת לה שנטמאו אחר זריקה ויש כאן איסור כולל שמתוך שנאסרים מיותר וסבירא להו דבלא"ה אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש וכדאמר רבא בשאר קדשים ע"י טומאתן נאסרו גם בפסח אף שהיה כבר אסור עליהם בזבחים דף צ"ז ע"ב ודלא כמו שפירשו התוספות שם בד"ה ואחד עצם דמהכי משום שלא למנוייו אבל מצורע כבר כתבתי במשנתינו דלא משכחת לה שיהיה יליף ולענ"ד רבא שם קאי אליבא דרבנן וראיה לדבר דשם בזבחים קאמר. נעשה מצורע בערב פסח ואם כן כבר היה מצורע וכבר היה אסור בשאר רבא אין עשה דוחה את ל"ת שבמקדש שנאמר ועצם לא תשברו בו והיינו קרא קדשים וכשנשחט הפסח קודם שנזרק דמו תכף נאסר עליו משום שלא למנוייו דפסח ראשון דבפסח שני כתיב ועצם לא ישברו בו ואם כן מקרא דפסח ראשון וכשנזרק הדם לא אתי איסור טומאת הנוף וחל על איסור שלא למנוייו וכולל עצמו אמר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח והיינו שבלא"ה. אין כאן שכבר היה אשור בשאר קדשים לכך לא חשיב בברייתא מצורעים אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש: שם בעי רב יוסף דחקו טמאי מתים ונכנסו להיכל וכו' וז"ל הרמב"ם פ"ד ואמנם פקחתי עיני בדברי רבינו הגדול בפרק יו"ד מהל' ק"פ שכתב השוב' מהל' ביאת מקדש הל י"ג פסח שבא בטומאה ודחקו טמאי מת ונכנסו עצם בפסח טהור ה"ז הי' לוקה ולא הזכיר שם שגם בעצם שיש. להיכל פטורים וכתב הכ"מ שם בעיא ואפשטי' בתרי לישני חד לחומרא וחד בו מוח הי' לוקה ואף שכתב בהלכה ג' אין חייבין אלא על שבירת עצם שיש לקולא ופסק לקולא משום דמספיקא לית לן לחיוביה וכתב המ"ל עיין במ"ש עליו כזית בשר או שיש בו מוח ואם כן ממילא מוכח דגם עצם שיש בו מוח רבינו בפ"ט מהל' מעשה קרבנות דין י"ג ובמ"ש מרן שם ומן הדין לא הי' לו יש בו משום ש"ע אמנם מזה אין ראיה דאין עשה דוחה ל"ת דהא פסק לרבינו לכתוב פטורין ממיתה ודוק וכוונת המ"ל דכיון דמספיקא הרמב"ם הרמב"ם בהל' ו' דאפילו פסח שנפסל בטומאה ויציאה יש בו איסור ש"ע ואם פוטרו מכרת לא הי' לו לכתוב דבר המסור לשמים דקמי רחמנא ליכא ספיקא כן איכא לאוקמי הא דכתב בהלכה ג' דעצם שיש בו מוח יש בו ש"ע היינו הנה דימה בספר מ"ל דבר זה למה שכתב רבינו בפ"ט מהל' מעה"ק על לחם בפסח שנפסל ולא שייך עשה דוחה ל"ת אבל בפסח כשר שלא יבוא עשה ואכלו המורם מן התודה ספק תרומה הוא לפיכך אין חייבין עליו מיתה וחומש את הבשר וידחה ל"ת דסבירות עצם לא שמענו מדברי הרמב"ם אמנם ממה כתרומה ואינו מדמע כתרומה וכתב הכ"מ בעיא דלא אפשטא ופסק בה לקולא שכתב בהל' יו"ד שאין נמנין על מוח שבכוליות שהרי אין יכול להוציאו אלא לענין מיתה וחומש ומן הדין לא הי' לרבינו לכתוב פטורין מיתה דהא מיתתה בשבירת עצם למדנו שגם בפסח כשר יש בו משום שבירת עצם. בידי שמים הוא וקמי קודשא ב"ה גליא ואפשטא הבעיא ודימה מ"ל מלתא שם בכללי דלא יותירו ממנו מאי קא מרבי לא תוציאו ממנו והרמב"ם סוף. למלתא ובמחילת כבודו אין דמיונו עולה יפה ולא דק מתרי טעמא חדא דאטו פרק י כתב פסח שני מוציאין אותו חוץ לחבורתו ועיין בכ"מ שביאר. ליכא על ביאת מקדש רק כרת ואי לא משכחת לה מלקות אם התרו בו למלקות טעמו של רבינו על מה שדחה סוגיא זו מהלכה ודבריו נכונים ואמנם דברי וכל חייבי כריתות הי' לוקין ואטו הרמב"ם פטורים מכרת קאמר כאן פטורין הרמב"ם שם תמוהים במה שסיים ושניהן דוחין וכו' ונאכלת צלי בבית אחד. סתם קאמר והיינו שפטורין אף ממלקות אם התרו בו למלקות אבל שם בפ"ט ודבריו סותרים דברי עצמו שהרי איהו פסק בפ"ט כר' יהודה ולא כר"ש ועיין ממעה"ק קאמר הרמב"ם בהדיא פטורין ממיתה וחומש ושם שפיר קאמ' הכ"מ בכ"מ שם וכיון שפסק שפסח שני מוציאין אותו חוץ לחבורתו איך כתב שנאכל כיון דמספק הוא פוטרו לא הי' לו להזכיר פטורין ממיתה דקמי קודשא ב"ה בבית אחד שהרי אפילו פסח ראשון נאכל בשני בתים אלא שאין האוכל אוכל גליא וליכא ספיקא הא חדא ועוד שאפילו הי' אומר הרמב"ם גם כאן בהדיא בשני מקומות וכיון דבפסח שני יכול להוציאו חוץ לחבורתו אם כן יכול לאכלו פטורין מכרת גם כן לא דימה במ"ל יפה ואטו בחיוב כרת ליכא נ"מ רכ לשמים בשני מקומות ואיך כתב שנאכל בבית אחד לכן נראה לי שלא התיר הרמב"ם. הרי יש נ"מ גם לדידן שאם הוא במזיד חייב כרת חייב בשוגג כרבן עולה ויורד אלא להוציא הפסח שני חוץ לחבורה אבל לא לאכלו שם אלא צריך להחזירו ולכך קאמר הרמב"ם פטור מכרת וממילא פטור בשוגג מקרבן ואין לומר דאם לחבורתו אלא שפסח ראשון כיון שיצא חוץ לחבורתו נפסל ונאסר באכילה. כן גם שם בתרומה לא הקשה הכ"מ כלום דהא יש נ"מ אם לחם המורם מן ופסח שני אין בו איסור להוציאו ולא שייך ביה לאו דלא תוציא מן הבית מן התודה אם הוא תרומה או לא לענין זר מאכלו אם הי לוקה או לא דזר שהכל הבשר אבל עשה דבבית אחד יאכל שייך ביה תרומה במזיד חייב מלקות אמנם זה אינו דאטו חיוב מלקות תלוי' במיתה ע"ב משנה הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וכו' ויש לדקדק וכמה לאוין שאין בהם מיתה ויש עליהם מלקות פטורין ממלקות תלוי במה מצורעין למה שיירי' ולא חשבינהו והנה באמרו לא יאכלו ממנו זבים שאינו תרומה ואם כן הרי קאמר הרמב"ם פטורין מחומש וממילא נשמע שאינו וכו' ודאי במנויין עליו מיירי דאל"כ מאי אריא זבין אפי' טהורין לא יאכלו תרומה ופטור ממילא ממלקות אבל אין מלקות תלוי במיתה כלל אבל קרבן שהרי אין פסח נאכל שלא למנויו אלא ודאי דבמנויין עליו מיירי והיא גופא ודאי שמישך שייך בפרת ולא משכחת שום חטאת בשגגה הן חטאת קבועה הך קשיא איך נמנין טמאים הללו עליו והלא אין הפסח בא בטמאה אלא טמא חטאת עולה ויורד שעל טומאת מקדש וקדשיו אם לא בדבר שזדונו כרת נפש בלבד וצריך לומר שנטמאו בזיבה אחר שכבר נשחט הפסח עליהם והנה באופן שדברי מ"ל תמוהים. לעולא בזבחים דף ל"ב דאמר רובם טמאי מתים ונעשו זבים הואיל ואשתרי ובגוף הדבר נראה לי טעמו של הרמב"ם שפסק לקולא לא מחמת ספק וכו' קשיא וצריך לומר דמיירי שזבים הללו שנעשו עתה זבים לא היו טמאי נפש פסק כן אלא דנראה לי' לרבינו עקר כלישנא בתרא דרבא דכל היכי כלל רק שהפסח בא בטומאה שהיו רוב הצבור טמאים ואף שאין קרבן צבור דקרינן חוץ למחנה תשלחם קרינן בי' וישלחו מן המחנה דהא יש להקשות לרבי חלוק ורשאים כלם לעשות בטומאה מ"מ אם לא נטמאו לא שייך הואיל ואשתרי אליעזר דדריש בזמן שטמאי מתים משתלחין זבין ומצורעין משתלחין וכו' אם ואעפ"כ שוב אינן חייבי' כרת על האכילה דלא קרינן הנאכל לטהורים שהרי כן מכלל דלא עבדי בטומאה מדאיצטרך קרא למעטינהו מכרת ולפי זה קשה אף אם היו טמאים היו מותרים לאכול ולפי זה דמיירי שנעשו זבין אחר שחיטת. מה לי לנפש דכתב רחמנא גבי איש איש כי יהיה טמא לנפש להורות דזבין הפסח לכך לא חשיב מצורעין שהרי נותנין לו כל ימי הרגל כשם שאין רואין ומצורעין אפי' בצבור נדחין הא כבר מוכח מדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע נגע ברגל הכי נמי בערב הרגל שהרי יהיה טמא ע"י ראי' זו ברגל ועוד וגו' וצריך לומר דלעולם אי לאו לנפש ה"א דכולהו עבדי בטומאה וישלחו מן בע"פ אחר חצות שכבר הגיע זמן פסח בודאי אין הכהן נזקק לראות נגע המחנה כל צרופי וכל זב וכל טמא לנפש איצטרך זב ומצורע למפטרינהו בהיכל אדם כדי שלא לבטלו מפסח עשה שיש בו כרת שאם ניתנין לחתן ימי המשתה. דכל היכי דלא קרינן מחוץ למחנה תשלח' לא קרינן וישלחו מן המחנה וא"כ לר"א ונותנין לכל אדם שבעת ימי הרגל ק"ו פסח עשה החמור. ודאי צריך לומר כלישנא בתרא דרבא לכך אחז רבינו לישנא בתרא לעיקר