צל״ח – ציון לנפש חיה – פסחים – קטע 50

וד נראה לי לדקדק על דעת הרי"ף דמנא ליה דמשנה דלקמן גבי שיאור פליגא על משנתינו ודלמא משנה דלקמן אתיא כרבי יצחק דאמר בריש אלו הלוקין דמלקות בחייבי כריתות ליכא ואף דבשיאור ודאי ליכא כרת מכל מקום כי היכי לדידן דחייבי מיתות אינן במלקות אז לאו שניתן לאזהרת מיתת סנהדרין אף שנכלל בלאו זה גם דבר שאין בו מיתה אפילו הכי גם על הדבר שאין בו מיתה אינו לוקה משום כיון שיש בכלל לאו זה דבר שיש בו מיתה לא ניתן לאו זה למלקות כלל וכמבואר בשלהי שבת דף קנ"ד ע"א גבי מחמר ועיין שם בתוספות בד"ה בלאו וכו' ועיין בסוף פרק קמא דעירובין גבי תחומין ועיין שם בתוספות בדבור המתחיל לאו שניתן להזהרת מיתת סנהדרין ואם כן גם כאן גבי כל מחמצת לא תאכלו כיון שיש בכלל לאו זה גם חמץ גמור שהוא בכרת ואין בו מלקות לר' יצחק הכי נמי נוקשה ותערובות שישנן בלאו זה אף דלית בהו כרת מכל מקום אין בהם מלקות ולכך שנינו לקמן שיאור ישרף והאוכלו פטור אבל לעולם דגם משנה דלקמן סוברת כמשנתינו שהרי אלו באזהרה ומשנתינו דסיים ואין בהם משום כרת לגופיה איצטרך דלא אתרבי לכרת ואי הוה נקט ואין בהם מלקות הוה אמינא דכרת אית בהו ומלקות מטעם זה גופיה לית בהו לפי שהם בכרת והא דקתני נוקשה ותערובות ולא תני חמץ גמור דהא גופא קמשמע לן דנוקשה ותערובות הם באזהרה ואף דלפי זה על כרחך משנה דלקמן אתיא כרבי יצחק דחייבי כריתות אינן בכלל מלקות ארבעים והרי ה"א סותרת לסתם משנה דאלו הן הלוקין דחשיב שם חייבי כריתות ואוכל חמץ בפסח חשיב שם בין הלוקין ומה לנו אם סותרת משנה דאלו עוברין או אם סותרת משנה דאלו הן הלוקין אומר אני דאף על פי כן יותר ניחא דסתרי תרי סתמי בתרי מסכתות ואפילו בשני סדרים שזו דשיאור היא בסדר מועד וזו דאלו הן הלוקין היא במכות בסדר נזיקין משנימא דסתרי הני סתמי דאלו עוברין ושיאור אהדדי שהם במסכתא אחת ובפרק אחד ואחר העיון נראה דלא קשה מידי ולרבי יצחק עצמו ליכא למפטרי משום כרת דבשלמא לדידן דקיימא לן עקיבא דלאו שניתן לאזהרת מיתת סנהדרין לא היו לוקין עליו דבזה הטעם משום דלאו זה לאזהרת מיתה נאמר דלא ענש אלא אם כן הזהיר שפיר אמרינן דלאו שניתן על אזהרת מיתת סנהדרין לא היו לוקין משום לאו זה כלל אפילו בדבר שאין בו מיתה כגון מחמר ותחומין לר' עקיבא משום דלאו זה לא ניתן בשביל מלקות אלא בשביל מיתה שהרי לא היה אפשר לחייבו מית' בלא אזהר' אבל לרבי יצחק בחייבי כריתות שאינו לוק' אין הטעם משום שהלאו ניתן לאזהרת כרת שהרי מצינו שנענש כרת אע"פ שלא הזהיר כמפורש שם בריש אלו הן הלוקין אבל טעמיה דרבי יצחק הוא משום שיצאה כרת באחותו למעוטי ממלקות ואדרבה נתקשו שם התוספות בדבור המתחיל ר' יצחק דלמה נכתב לר' יצחק לאו כלל בחייבי כריתות ונדחק' שנכתב לעונש יתירה ואם כן מאחותו ילפינן שמיעטה הכתוב לדונה בכרת ולא במלקות די שנילף דומיא דאחותו דהיינו חייבי כריתות ממש אבל על מה שאינו חייב כרת אף שנכלל בלאו אחד עם חיוב כרת אי אפשר למילף מאחותו ושפיר היו לוקה לר' יצחק:

שם בגמרא תלמוד לומר כי כל אוכל חמץ ונכרתה על חמץ גמור ענוש כרת וכו' בכוונת דברים הללו נחלקו הראשונים דעת רש"י כפי משמעות לשונו בדבור המתחיל לענין כרת וכו' הוא שאין לנו מיעוט מפורש למעט נוקשה ותערובות מכרת אלא כיון דלא כתיב בכרת מחמצת אין לנו ריבוי לרבות נוקשה ותערובות וכיון דלא אתרבו ממילא לית בהו כרת וזו הוא שטת התוספות בדבור המתחיל ההוא כל וכו' ועיין מהרש"א אבל דעת בעה"מ והר"ן דקרא דכל אוכל חמץ מיותר דכיון דכתיב כל אוכל מחמצת ונכרתה וידעינן שאפילו נתחמץ מחמת דבר אחר ענוש כרת קל וחומר לנתחמץ מאליו ולמה לי קרא דכי כל אוכל חמץ אלא דאתא לדיוקא כל אוכל חמץ גמור הוא דענוש כרת אבל האוכל נוקשה ותערובות אינו בכרת ושורש החילוק הזה שבין פירוש רש"י ותוספות לפירוש הבעה"מ והר"ן הוא דלרש"י ותוספות מה דדרשינן מכל אוכל מחמצת ונכרתה נתחמץ מחמת דבר אחר לאו ממשמעותיה דמחמצת שמעינן לה אלא מיתורא דקרא שהרי כתיב כי כל אוכל חמץ ואייתר קרא דמחמצת לנתחמץ מחמת דבר אחר ולדעת הרז"ה והר"ן נתחמץ מחמת דבר אחר ממשמעות מלת מחמצת שמעינן לה בלי שום ייתור וממילא אייתר קרא דכי כל אוכל חמץ למעוטי נוקשה ותערובות מכרת ועיין כל זה במהרש"א בשמעתין:

ואומר אני דיתכן דעת רש"י ותוספות לשטת תנא קמא דר"י לעיל דף ך"ח ע"ב שהוא ר"ש דצריך תלתא קראי וחד לנתחמץ מחמת דבר אחר אבל לרבי יהודה הא קאמרינן לעיל ורב יהודה מחמת דבר אחר מנא ליה מדאפקיה בלשון מחמצת ואם כן לר"י ודאי גם כן גבי כרת דרשינן מדאפקי' בלשון מחמצת ואם כן לר"י ודאי אייתר כי כל אוכל חמץ למעוטי נוקשה ותערובות מכרת שוב ראיתי שגם המהרש"א כתב כן ואמרתי על פי זה לתרץ קושיית הרשב"א לעיל דף כ"ג ע"ב בתוספות בדבור המתחיל מאי ביליהו שכתבו תימא לרשב"א נימא דאיכא ביניהו חמץ נוקשה ותערובות וכי תימא כיון דאתרבי לאכילה אתרבי נמי להנאה אם כן כרת נמי לחייב עד כאן לשון התוספות ולכאורה אין מקום לקשוייתם דאיך אפשר לחייב כרת והרי מיעטינהו קרא מכרת מדכתיב קרא מיותר כי כל אוכל חמץ ונכרתה אלא שהתוספת לשטתייהו כאן שפירש מהרש"א דבריהם כפירוש רש"י ולא אייתר קרא למעוטינהו מכרת אבל לפי מה שכתבתי דלרבי יהודה ודאי אייתר קרא מיוחד למעוטינהו מכרת אם כן לא קשה קושיית התימא של הרשב"א רק לרבי שמעון ובדף ך"ב ע"א בתוספו' בדבור המתחיל ור' שמעון כתבו בסוף הדבור וזה לשונם א"נ חזקיה לא סבר כר' שמעו אלא כר"י וכו' יע"ש וא"כ דפלוגתא דחזקיה ור"א היא רק אליבא דר"י נסתר קושיי' הרשב"א:

ק וליכא למימר שקושיי' הרשב"א היא כך דאם נימא לר"י כיון דאתרבי לאכילה אתרבו נמי להנאה אם כן לר"ש כרת נמי לחייב ומדר"י נשמע לר"ש כי היכי דחזינן דלר"י כיון דאיתרבו לאכילה איתרבי נמי להנאה אם כן הוא הדין לר"ש נימא כיון דאתרבי לאכילה אתרבי נמי להנאה ולכרת דלר''ש ליכא קרא למעוטי וזהו כוונת הרשב"א בקושייתו ואמנם אף הא לא תברא ואדרבה מן הסתם לא אמרינן כיון דאתרבי להא אתרבי נמי להא אלא דלר"י כיון דאיכא קרא מיותר למעוטי מכרת מכלל דאי לאו דאימעוט הוה אמרינן כי היכא דאתרבי ללאו אתרבי נמי לכרת ואם כן מכרת הוא דאימעוט אבל לענין הנאה שפיר אמרינן מדאתרבי לאכילה אתרבי נמי להנאה אבל לר"ש דליכא קרא מיותר למעוטי מכרת אמרינן למה דאתרבי אתרבי ולמה דלא אתרבי לא אתרבי לא להנאה ולא לכרת אלא דבהנאה ממילא אסירי לר"ש ממשמעות לא תאכל דמודה חזקיה אליבא דר"ש ואם כן לא היה יכול לומר איכא ביניהו נוקשה ותערובת

אך אם יש ליתן מקום לקושיית הרשב"א הנ"ל הוא על דרך זה דאם לימא דהלכה כר"ש אף בחמץ לפני זמנו כדרך שהלכה כמותו לאחר זמנו והא ודאי דחזקיה ור"א אליבא דהלכתא פליגי וא"כ אף דבהא דלגר בנתינה הלכה כר"י נגד רבי מאיר ואמרינן דברים ככתבן ולהכי לא יליף חזקיה מנבילה מ"מ אם בחמץ לפני זמנו הלכה כר"ש שפיר הוה מצי למימר איכא בינייהו נוקשה ותערובת דכיון דלפני זמנו הלכה כר"ש אייתר קרא דכל מחמצת לא תאכלו לגמרי למדרש מיניה נתחמץ ע"י דבר אחר כמפורש לעיל דף ך"ח ע"ב ומוכח דלא משתמע ממשמעותיה דמחמצת וא"כ גם גבי כרת צריך קרא מיותר לנתחמץ ע"י דבר אחר ולית לן קרא מיוחד למעוטי מכרת ושפיר קשה נימא איכא בינייהו נוקשה ותערובת וליכא למימר כיון דאתרבי לאכילה אתרבי נמי להנאה דאם כן כרת נמי לחייב ומדלא קאמר הש"ס הך איכא בינייהו מוכח אחת משתי אלה או דחמץ לפני זמנו הלכה כר"י אף דלאחר זמנו הלכה כר"ש מכל מקום לפני זמנו הלכה כר"י ואם כן ללפני זמנו ונתחמץ מחמת ד"א ילפינן ממשמעתיה ממשמעותיה דמחמצת וממילא גם בכרת שמעינן ממשמעותיה ואייתר חד קרא לגמרי למעוטי נוקשה ותערובת מכרת ומדמעטינהו מכר' מכלל דלהנא' שפיר אתרבי ולא היה יכול למימר איכא בינייהו נוקשה וכו' או דקיימא לן כחכמים דפליגי על ר"א ואפילו לאכילה לא אתרבי נוקשה ותערובת ולכך לא אמר איכא בינייהו נוקשה ותערובת:

ובזה. נראה לפי עניית דעתי הראב"ד והרמב"ם לשטתייהו דהראב"ד בהשגות בפ"א מחמץ הלכה חי"ת פסק גם לפני זמנו כר"ש ולכך פסק שם בהלכה ו' כחכמים דעל עירובו בלא כלום ולא אשגח בסתם משנה דאלו עוברין משום דחזינן דסתם גמרא דלא קאמר איכא בינייהו לחזקיה ור"א בכך שמע מינה שהלכה כחכמים:

ובדעת הרמב"ם לפי דעת רוב מפרשי דבריו פסק בנוקשה כחכמים עיין לעיל בדברינו במשנה ששדינו נרגא בזה] ובתערובת נלאו לעמוד על דעתו אם פסק בתערובת כר' אליעזר או כחכמים ונראה משום דלעיל דף ך"ח ע"ב דסבר ר' יהודה חמץ לפני זמנו ולאחר זמנו בלאו ותוך זמנו בלאו וכרת ודריש תלתא קראי דכתיבי בחמץ דהיינו כל מחמצת וגו' ולא יאכל וגו' ולא תאכל עליו וגו' חד ללפני זמנו וחד לאחר זמנו וחד לתוך זמנו ורבי שמעון דפליג וסובר לפני זמנו ולאחר זמנו בלא כלום מוקי חד לתוך זמנו וכל מחמצת מוקי לנתחמץ מחמת דבר אחר ולא יאכל חמץ מוקי לדרבי יוסי הגלילי דחמץ מצרים אינו נוהג אלא יום אחד ור"י נתחמץ מחמת דבר אחר נפקא מדאפקיה בלשון מחמצת ודרבי יוסי הגלילי נפקא מדסמיך ליה היום אי נמי לית ליה דרבי יוסי הגלילי והרמב"ם חילוק בין הפרקים ומזכי שטרא לבי תרי לפני זמנו פסק כר"י כמבואר בדבר בהלכה ח' הנ"ל ולאחר זמנו פסק כר"ש כמבואר שם בהלכ' ד' וא"כ מצריך רמב"ם תרי קראי לגופייהו חד לתוך זמנו וחד ללפני זמנו וקרא השלישי מיותר לדרשה ועתה יש לנו ספק איזה קרא שנשאר לדרש' אם קרא דלא יאכל דריש כדדריש ר"ש דאתי לדר' יוסי הגלילי וא"כ קרא דכל מחמצת מצריך לגופיה ללפני זמנו וא"כ סבר בהא כר' יהודה דנתחמץ מחמת דבר אחר ילפינן ממשמעותי' מדאפקי' בלשון מחמצת וא"כ אייתר גם גבי כרת קרא מיותר למעוטי נוקשה ותערובת מכרת מכלל דסבר כר"א דתערובת עובר בלאו מדאיצטרך למעוטי מכרת או דלמא דקרא דכל מחמצת דריש הרמב"ם כר"ש דאתו לנתחמץ מחמת דבר אתר וקרא דלא יאכל חמץ דריש כר"י ולא מפיק ליה לכדר' יוסי הגלילי ולא יליף נתחמץ מחמת דבר אחר ממשמעותיה דמחמצת אלא צריך קרא מיוחד לזה וא"כ גם גבי כרת צריך קרא מיוחד לזה ולא אייתר שום קרא למעוטי תערובת מכרת וממילא מוכח דהלכה כחכמים ולכן יש פנים בדברי הרמב"ם לכל אחד מהצדדים ונחלקו מפרשי דבריו בדעתו בזה אבל רוב מפרשי דבריו המה שפטו דבריו דפוסק בתערובת כר"א וכן דעתי נוטה שהרי הבי' בהקדמתו לאו מיוחד לתערובת ואפ' אם נרצה לדחוק לפרש דבריו שם ביש בו כזית בכא"פ ממש וכרבנן מ"מ. אי אפש' שהרי הבי' ע"ז קרא דכל מחמצת והיינו הך קרא דדריש ר"א לרבות תערובת ובהדיא אמרו כאן על זה הדרוש בעצמו מאן שמעת ליה דאית ליה עירובו בלאו ר"א ואף שכתבתי לעיל בהשמטות בסוף פרק ראשון דגם ר' יהודה דריש כל מחמצת ומוקי ליה לטעם כעקר מ"מ למיתו הך לימוד על כותח ואינך לא מצינו בגמ' מפורש רק ר' אליעזר ובמחמצת נלע"ד להכריע דסובר הרמב''ם כר"י דמשמעותיה דמחמצת משמע גם מחמת דבר אחר דאי סלק' דעתך מיתור' דקרא ואם כן אייתר הך קרא רק למחמצת ויש לאו בפני עצמו מפורש בתורה בנתחמץ מחמת דבר אחר ולאו בפני עצמו בנתחמץ מאליו והוה ליה להבינו הרמב"ם למנותו בהקדמתו להלכות חמץ לשני לאוין וכך הוה ליה למימר בהקדמתו שלא לאכול חמץ כל שבעה שלא לאכול חמץ שנתחמץ מחמת דבר אחר כל שבעה וכדרך שחשיב תערובת ללאו בפ"ע וכן במנין המצות בסמ"ק שלו הוה ליה לענות חמץ שנתחמץ מאליו וחמץ ששתחמץ ע"י דבר אחר לשני מצות לא תעשה א''ו דסובר כר"י דגוף קרא ללפני זמנו ונתחמץ מחמת דבר אחר ממשמעותיה מדכתיב מחמצת ולא כתיב חמץ ואתי רק מריבויא הל' ולא נחשב למצוה בפ"ע כמבואר בשרשיו שורש ב' ואף דתערובת אתי גם כן מריבויי דכל ואפ"ה מנאו למצוה בפ"ע היינו משום ששנינו במשנתינו הרי אלו באזהרה וכבר ביאר בשרשיו במקום שאמרו רז"ל בהדיא שהוא לאו שפיר נמנה למצוה אפילו אתי רק מדרשה ובזה נלע"ד הרמב"ם והתוספות לשטתייהו שהרמב"ם פסק בתערובות שעובר בבל יראה וכמפורש בדבריו בפרק ד הלכה חי"ת וכתב הה"מ שהוא פירש משנתינו ואלו עוברין בב"י וכן הוא באמת בפירוש המשניות] והתוס' בריש פרקין כתבו בשם ר"ת עוברין מעל השלחן אבל ב"י ליכא שאפילו באכילה לא הוה מחייב אי לאו דרבי' קרא ומהי תיתי ב"י עיין בתוספות והנה נוכל לדחות תמיהת התוספ' דמהי תיתי ב"י והרי איכא למימר כיון דרבי רחמנא לאכילה ממילא הה"ד לבל יראה וכדרך שרצו התו' לומר לענין הנאה לחזקיה אמנם התוס' לשטתם שגם הם דחו הדבר מטעם דא"כ כרת נמי לחייב ומש"ה נמי ליכא למימר דאתרבי לב"י דא"כ כרת נמי לחייב ומש"ה נמי ליבא למימר דאתרבי לב"י דא"כ כרת נמי לחייב וכ"ז לשטתייהו דליכא קרא מיוחד למעוטינהו מכרת אבל הרמב"ם לשטתו לפי מה שהוכחתי לעיל דסבר כרבי יהודה דמדאפקיה בלשון מחמצת ילפינן נתחמץ ע"י דבר אחר א"כ אייתר קרא מיוחד למעוטי מכרת אם כן מכרת דמיעטי' קרא אימעט מבל יראה דלא מיעטי' קרא בפירוש אמרינן כיון שאתרבי לאכילה הה"ד לבל יראה: אך דברי רש"י נאחזים בסבך שרש"י פירש במשנתינו עוברין בב"י וכאן בשמעתין משמעות דבריו דליכא קרא מיוחד למעוטיה מכרת ועיין מהרש''א ואפשר לומר שגם רש"י סובר כשטת הר"ן והרז"ה ומה שפירש דלגבי כרת לא כתיב כל מחמצת זה כתב לפום ריהטא שעדיין לא הביא קרא דכל מחמצת וק''ל ודע דלשטת רבינו תם דליכא ב"י בנוקשה ותערובת מטעם דגם לאכילה אי לאו דרבי קרא לא הוה ידעינן ומה תיתי ב"י א"כ גבי נתחמץ מחמת ד"א נמי נימא דלאכילה רבי' קרא אבל בב"י לא יעבור ולא מצינו מזה זכר בכל הפוסקים שיהיה שום זכרון בדבריהם שעל מה נתחמץ ע"י ד"א לא יעבור בב"י ונראה דראוי לומר כיון דאתרבי לאכילה ולכרת שוב אמרינן דאתרבי לב"י דהרי איתקש ב"י לאכילת חמץ שיש בו כרת בקרא דשבעת ימים שאר לא ימצא וגו' כי כל אוכל חמץ ונכרתה ועיין מה שכתב בפני יושע במשנתינו:

ע'''ב ס''ד הואיל וכתיב לא תאכל עליו חמץ וכו' עיין בחידושינו לעיל דף כ"א ע"ב שכתבנו לתרץ למה לא הביא קרא דכל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות שהביא לעיל דף ה' ע"א וע"ש היטב בדברינו ואמנם אכתי קשה למה הביא קרא דפ' ראה דאיתקש אכילת חמץ לאכילת מצה ולמה לא הביא קרא דפ' בא אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ונכרתה וסד"א הני נשי הואיל וליתנהו בהשבתת שאר שהוא מ"ע שהז"ג ליתנהו באכילת חמץ ונראה ע''פ מ"ש התו' בד"ה סד"א וכו' תימא לרבי יוסי אדרבא איפכא יש לדרוש דלחומרא מקשינן ואור"י דסיפיה מפרש לרישיה וכו' ועי"ל דהכא יש לדרוש יותר היתרא לנשים משום גז"ש דחמשה עשר וכו' עיין בדבריהם ושני תירוצים הללו שייכי בהך הקישא דמצות אבל איך יאמר סד"א למפטר נשים מהקישא דאך ביום הראשון תשביתו שאר וכו דאדרבה לחומרא מקשינן וגם סיפא מפרש לרישיה דנשי דאיתנוהו בעונש חמץ איתנוהו בהשבתת שאר וגם גז"ש דחמש' עשר לא שייך בהשבתת שאר דאך ביום הראשון היינו ארבעה עשר ולא חמשה עשר ולכן הוצרך הש"ס להביא הך הקישא דאכילת מצה שם. והשתא דאתרבו מתרבו נמי לאכילת מצה כדר"א וכו' ויש לתמוה לרבי יהודא לעיל כ"ח ע"ב דס"ל לפני זמנו בל"ת ודריש קרא דלא תאכל עליו ללפני זמנו כמפורש לעיל א"כ מנא ליה לחייב נשים באכילת מצה והרי בהך קרא דאתרבו לאכילת חמץ מדכתיב כל היינו קרא דכל אוכל חמץ ונכרתה והיינו תוך הפסח דבע"פ ליכא כרת ואם כן אכתי נימא הקישא כל שישנו באכילת מצה ישנו בלא תאכל חמץ דהיינו בע"פ והני נשי הואיל וליתנוהו באכילת מצה שהוא מ"ע שהז"ג ליתנוהו בל"ת חמץ דהיינו בערב פסח ומנ"ל לר"י לחייב נשים באכילת מצה ומנא ליה שנשים עוברים על חמץ לפני זמנו ואין לומר דלר"י על כרחך האי כל דלרבוי נשים אם אינו ענין לתוך זמנו דהרי תוך זמנו לא איתקש לאכילת מצה ומהי תיתי לפטורי נשים תנוהו ללפני זמנו דא"כ נשאר קושיית הגמרא מה חזית דהאי כל לרבויי נשים ומפקת עירובו דלמא ברבויי עירובו ומה דמשני הגמרא מסתברא קאי באוכלין מרבה אוכלין אני אומר אדרבה מסתברא לרבויי עירובו דקאי בתוך הפסח מרבה בתוך הפסח משנימא לרבויי נשים דמצטרך לומר קאי בתוך הפסח ומרבה לפני הפסח ונראה דלפי מ"ש לעיל וגם המהרש"א כתב כן דלר"י ודאי אייתר קרא מיוחד למעוטי תערובות ונוקשה מכרת ולא שייך כלל קושיית הגמר' מה חזית כמבואר במהרש"א וא"כ קושיית הגמרא הוא רק לר"ש ולר''ש שפיר משני מסתברא וכו' דלר"ש כל הני קראי בתוך זמנו איירי וגם ריבוי דנשים שפיר איצטרך לתוך זמנו דלא נימא הואיל וליתנוהו במצה. ויש להקשות דהרי גם בקרא דכל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכ' תאכלו מצות איתקש אכילת חמץ לאכילת מצה והאי קרא לא איירי לפני זמנו וא"כ מוקמינן ליה תוך זמנו והוה ילפינן מיניה למפטר נשים מחמץ אפי' תוך זמנו ואיצטרך כל אוכל חמץ לחייבינהו לתוך זמנו ומנ"ל לחייבינהו לפני זמנו אבל הא טעותא היא כיון דכתיב כל לרבויינהו תוך זמנו והרי האי קרא דכל מחמצת וכו' תוך זמנו מיירי וכבר אתרבו נשים מכל וממילא חייבים באכילת מצה מהך הקישא דבכל מושבותיכם גופיה ועיין לעיל בחידושינו דף ך"ח ע"ב: דף מ''ד ע"א אין ה"נ ולאפוקי מדאביי וכו' לכאורה קשה ואטו אם היה אומר אף חמץ ושאר בל תקטירו לא היה מוכח לאפוקי מדאביי והרי מגוף הדבר שצריך צירוף ממילא הוא לאפוקי מדאביי ולכן נראה דמגוף הדין אין כאן סתירה לדברי אביי דכשם שכתבו התוספות במסכת ע"ג ס"ח ע"א אליביה דר"ש דאמר כ"ש למכות לחלק בין אם האיסור בעין ובין אם האיסור מעורב ככה יש לומר לאביי דלא אמר אביי יש הקטרה לפחות מכזית אלא כשהוא בעין אבל אם הוא מעורב צריך כזית ובזה היתר מצטרף לאיסור ואמנם מה שנלע"ד בפירוש דברי הגמ' שהמקשן היה סבור דזעירי קאי בשטת אביי וא"כ על כרחך זעירי ע"י עירוב מיירי דאל"ה ל"ל צירוף וא"כ דע"י עירוב מיירי על כרחך דדריש כל דאל"כ אלא דדריש כי כל דבשאר כי כל כתיב א"כ עירובו מנ"ל לגמרי דהרי כי כל דרשינן מקצתו מנין ת"ל כי כל א"ו דדריש כל ודרשינן כל לרבות מקצתו וכי כל לרבות עירובו וא"כ דדריש כל חמץ בפסח נמי ומתרץ אין פירוש דודאי לר"א הדין כן דום בחמץ היתר מצטרף לאיסור אלא דזעירי לא קאי אליביה דר"א רק אליביה דרבנן דכל לא דרשי וכי כל דרשי ודרשינן כי כל שאר לרבות מקצתו וסובר זעירי בהא כאביי דיש קומן פחות משני זיתים אבל בהא דסובר אביי דיש הקטרה פחות מכזית לא ס"ל כוותיה וסבר זעירי אין הקטרה פחות מכזית ומקצתו דרבי' רחמנא היינו ע"י צירוף היתר ומוכח דהיתר מצטרף לאיסור ואין להקשות אם איתא דזעירי סבר יש קומץ פחות משני זיתים ואפ"ה סובר אין הקטרה פחות מכזית א"כ איך יפרש במנחות דף כ''ו במשנה הקטיר קימצה פעמים כשירה י"ל דשאני התם דהקטיר הכל ועיין שם דף נ"ח בתוס' בד"ה אביי סבר בסוף הדבור ומה מאד נכון פירושי הזה במס' נזיר דגרסי אלא לאפוקי מדאביי שלשון אלא מורה שחזר ממה שאמר תחלה ולפירושי נכון שחזר ממה דאמר כמאן כר"א ולתרץ לפי פירוש רש"י ותוס' מה שהקשיתי וכי בשביל דאתי לאפוקי מאביי לא היה יכול לומר גם חמץ נראה משום דלכאורה לדחות קושיית הגמ' דהקשה אי הכי חמץ בפסח וכו' דאטו כי רוכלא לחשב והרי כיון שאמר אף שאר וכו' שמעינן דדריש כל א''כ ממילא הה"ד חמץ וצריך לומר שקושיית הגמ' דא"כ הוה ליה למימר חמץ שהוא מוקדם בתורה ונוהג גם בזמן הזה ולמה נקיט שאר וע"ז שפיר מתרץ דאתי לאפוקי מדאביי וכן משמע בתוס' בנזיר דף ל"ו ע"א בד"ה אין ה"נ: