טור יורה דעה – סימן ד

השוחט לשם עבודה זרה, הרי זה זבחי מתים, ואסורה בהנאה. אפילו לא חישב בשעת השחיטה לעבודה זרה, אלא חישב בשעת שחיטה לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעבודה זרה, הרי זה זבחי מתים. שחט סתם, ואחר כך חישב לזרוק דמה או להקטיר חלבה לעבודה זרה, הרי זה ספק זבחי מתים.

ישראל ששחט בהמתו של נכרי, אפילו חישב הנכרי לעבודה זרה, כשרה. ואם חישב הישראל שיזרוק הנכרי דמה לעבודה זרה, כתב הרשב"א דפסולה.

ישראל ששחט בהמת חבירו לעבודה זרה, לא אסרה, שוודאי לא כיון לאוסרו אלא לצערו. אבל אם היא של שניהם, כתב הרמב"ם שאוסר גם חלק חבירו. ואדוני אבי ז"ל כתב, שאפילו אם הוא שותפו אינו אוסר, שאינו מכוין אלא לצער שותפו.

ואם ישראל מומר שוחט בהמה אחרת, או שהתרו בו בישראל וקבל התראה, אז ודאי כיון לאסור ואסור.

השוחט לשם הרים וגבעות, לשם חמה ולבנה, כוכבים ומזלות, ימים ונהרות, אין לו דין תקרובת עבודה זרה לאסור בהנאה, אבל שחיטתו פסולה. ופירש ר"י, אפילו אם מכוון לעובדם. ולהרמב"ם אם מכוין לעובדם הוי תקרובת עבודה זרה, ואם אינו מכוין לעובדם אלא לרפואה וכיוצא בזה בדברי הבאי, שחיטתו פסולה ומותרת בהנאה.

שחט לשם שר של הר או לשם שר אחד משאר הדברים, בין ששחט לשם מיכאל שר הגדול, בין לשם שר של שלשול קטן שבים, הרי זה זבחי מתים ואסורה בהנאה, לר"י דוקא בנתכוין לעובדו, ולהרמב"ם אפילו לא נתכוין לעובדו.