טור יורה דעה – סימן שפז

אבל חייב בכפיית המטה. פירוש, מטות עץ הסרוגה בחבלים שיהפוך ראשו למטה ורגליה למעלה.

ותניא: אפילו נתנו על גבי ספסלים או על גבי אבנים שהיא גבוהה הרבה מן הארץ ונתן עליה ג' או ד' מצעות יצא, רק שיהו רגליה זקופות למעלה.

ואין טעם הכפייה כדי שיצטער שנאמר אם ישן על גבי הארץ או על גבי המטה או על חבלי המטה בלא מצע והיא זקופה שיצא, אלא טעמא כדתני בר קפרא: דמות דיוקני נתתי בכם ובעונותיכם הפכתיה יהפכו הכל מטתן עליה. הלכך אם מצטער עצמו וישן על גבי קרקע או על חבלי המטה והיא זקופה לא יצא.

אבל אם הפכה וישן על גבי קרקע, יצא אע"פ שאינו ישן עליה. והרמב"ם כתב שלא יצא עד שישן על גבי מטה כפויה, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.

והני מילי בשעת שינה או בשעת אכילה אז יושב על המטה כפויה, אבל כל היום אינו יושב אפילו על מטה כפויה אלא על גבי קרקע, וכן המנחמין יושבין עמו על גבי קרקע, דאמר רב יהודה אמר רב מנין לאבל שאינו רשאי לישב על גבי המטה אלא על גבי הארץ דכתיב וישבו אתו לארץ, ואמר רב יהודה אמר שמואל מנין למנחמין שאין רשאים לישב על גבי מטה דכתיב וישבו אתו לארץ.

ולא מטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מטות שיש לו בבית. ופירש הראב"ד כגון מטות אשתו ובניו שמתאבלין עמו, אבל אם יש לו אכסנאין אינן כופין אע"פ שהמטות שלו, כיון שאינו ישן עליהם אלא מיוחדין לאכסנאין. והרמב"ן כתב: אם יש הרבה מטות מיוחדין לאכסנאין צריך לכפות כולן, ואם באין אכסנאין זוקף להם הצורך להם, יוצאין חוזר וכופן. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לסברת הראב"ד.

היו לו י' מטות בי' מקומות וישן על כולן פעמים כאן ופעמים כאן, כופה כולן אע"פ שעיקר שכיבתו בבית שהמת בו, דתניא: היו לו ה' בתים, בזמן שמשתמש בכולן כופה כולן, ואם לאו אינה כופה אלא בבית שמשתמש בו בלבד. חמשה אחין ומת אחד מהן וכולן שוכבין בבתיהם, כולן כופין אע"פ שאין אחד מהם ישן בבית שהמת שם, שאין מיתת המת גורמת הכפייה אלא חובת האבל היא.

ותניא: ד' אחין שהיו אוכלין אצל אביהם ומת אביהם - בזמן שכל אחד ואחד הולך וישן בבית כופה בביתו, ואם לאו כופה בבית שמשתמש בו בלבד. הדר עם חברו באכסניא - אם לבו גס בו כופה, ואם לאו אינו כופה. הדר בפונדק - אינו כופה שמא יאמרו חרש הוא. פירוש, פונדק רבים נכנסין בו ואם יראוהו כופה יאמרו עליו שהוא מכשף.

וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: ועל זה אנו סומכין באשכנז וצרפת שאינן נוהגין בכפיית המטה, לפי שדרין בין הנכרים וכל היום נכרים נכנסין ויוצאים בבתים. ויש אומרים הטעם לפי שמטות שלהן לא היו ראשיהם בולטין כעין שלנו והיה ניכר בהן הכפיה, אבל מטות שלנו שראשיהם בולטין אינו ניכר בהם הכפייה לא שייך בהם כפייה.

מטה המיוחדת לכלים - אינה צריכה כפייה. דרגש - והיא מטה שאינה סרוגה בחבלים אלא של עור שקושרין אותו ברצועות בארוכות המטה, אינה צריכה כפייה, אלא מתיר הרצועות שהעור קשור בהם והוא נופל לארץ. מטה שנקליטיה יוצאים - פירוש, שעצים זקופין לצד ראשה שאי אפשר לכפותה, זוקפה על צדו ודיו.

וכשמברין את האבל - מי שלבו גס בו, מברהו על מטות כפויות. ושאין לבו גס בו, מברהו על מטות זקופות. ולמעלה בדין ההבראה פירשתיו.