טור יורה דעה – סימן שעה

מנין לאבלות שבעה דכתיב "והפכתי חגיכם לאבל", מה חג ז' אף אבלות ז'. ומשום דאיכא חג שאינו אלא יום אחד, סמכו ליום שמועה רחוקה יום אחד. וכן ל' יום לגיהוץ ולתספורת אסמכוה אקרא. והכל אינו אלא אסמכתא בעלמא, שאין אבלות דאורייתא אפילו ביום הראשון. אבל הגאונים כתבו שאבלות יום ראשון דאורייתא ולפנים יתבאר בעזרת השם.

ומאימתי חל האבלות, משיסתום הגולל. ופירש רש"י כיסוי הארון. וכתב הרמב"ן: ולדבריו כשנותנין אותו בבית בארון וסותמין הכיסוי במסמרים על דעת ליתן הארון בכוך או בקבר מונה משעת סתימה, אבל אם מוציא המת במטה או בארון פתוח לבית הקברות וקובר מתו בקרקע, אינו מונה אלא משיסתום הקבר בנסר ובעפר שנותנין על המת או על הארון. ורבינו תם פירש: גולל הוא האבן שנותנין על הקבר מלמעלה. וכן פירשו הגאונים: כל זמן שהארון מגולה אין מונין לו עד שינתן בכוך או בקבר ויסתום פיהם באבנים או בנסרים לפי מה שדרכן בקבורה. וכן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

אחר שנגמר ונסתם סתימת הקבר מתחיל האבלות אפילו אם ישהו הרבה מליתן עליו האבן.

במה דברים אמורים באותם שהולכים עם המת לבית הקברות, אבל אותם שאינם הולכין עמו, מיד כשיחזרו פניהם מהמטה מתחילין למנות.

ומיהו כתב הרמב"ן דוקא כשמוליכים המת מעיר לעיר, מיד כשמסרוהו לאלו שמוליכין אותו והחזירו פניהם מהמטה כבר נתייאשו ממנו ודמי לסתימת הגולל, אבל הקוברים בבית הקברות סמוך לעיר, החוזרים משערי העיר אינן מתאבלין עד שאמרו להם שנקבר. וכן כתב הרמב"ם: מי שדרכו לשלוח המת למדינה אחרת לקוברו ואינן יודעין מתי יקבר מיד שיחזרו פניהן מתחילין למנות האבלות. אבל בעל הלכות לא חילק דאפילו נקבר בעירו מתחילין מיד כשיחזרו פניהן. ומסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל כדברי הרמב"ם.

והא דאמרינן כשמוליכין אותו מעיר לעיר שאותן שבכאן מונין משיצא המת ואותם שיוצאין עמו משיסתום הגולל, היינו דוקא שאין בהן גדול משפחה, אבל אם יש בהם גדול משפחה הכל הולך אחריו, אם נשאר בכאן אלו ואלו מונין משיצא המת, ואם הולך עמו אלו ואלו מונים משיסתום הגולל. וגדול משפחה כתב הרי"ץ גיאת היינו דביתא סמוך עליה וגרירי כולהו בתריה, לא שנא אח ולא שנא בן קטן.

והיכא שמפנין המת מקבר לקבר - אם קברוהו בקבר ראשון על דעת להיות קבור שם עולמית אלא שלאחר כן נמלכו לפנותו משם, אין מונין לו אלא משיסתום גולל הראשון, אפילו פינוהו תוך ז' ימים. אבל אם בתחילה קברוהו על דעת לפנותו כשיזדמן להם, מתחילין אבלות מיד, ואם פינוהו תוך ז' חוזרין ומונין משיסתום גולל שני. ואם לא פינוהו עד לאחר ז', כבר עבר אבלותם ואין מתאבלין עליו פעם אחרת. ואם מתחילה היה דעתם לפנותו משם תוך ז', אין מתחילין למנות עד שיסתום גולל שני.

הרוגי מלכות - מאימתי מונין להם, משנתייאשו לשאול אבל לא מלגנוב.

מי שנפל לים או הרגוהו ליסטים או גררוהו חיה - מאימתי מתחילין למנות, משנתייאשו לקוברו.

מצאוהו אברים אברים - אין מונין להם עד שימצאו ראשו ורובו, רבי יהודה אומר השדרה וגולגולת הם רובו.

שאלה לרבינו האי גאון ולרב שרירא: על שהרגוהו שלטון וקרוביו בעיר אחרת מאימתי מתחילין האבלות, והשיבו משעת שמועה, דמה שאמרו בהרוגי מלכות בשעה שנתייאשו מלשאול, מיירי שלא נתברר שמת אלא קול יוצא בכך וקרוביו מחפשים על אמתת הדבר, בהא קאמר בשעה שמתייאשין ופוסקין דרישתן מונין כי כבר נתקרר דעתם, אבל אם יודעין שנהרג, כמת מעצמו דמי ומונין משעת שמועה. אבל ר"י כתב על מי שמת בתפיסה ולא נתנו המושל לקבורה, שאין מונין לו אלא משעה שנתייאשו ממנו לגמרי. וכן כתב הרמב"ן.

ואם נמצא אחר שנתייאשו ממנו, אין הקרובים צריכין להתאבל אלא הבנים. ואם הם שם בשעה שנמצא, מתאבלין אותו היום דלא גרע ממלקט עצמות אביו שמתאבל עליו אותו היום וקורע, אבל אם אינן שמה ושומעין אחר שיעבור היום, אין צריכין להתאבל.

אחד מהאבלים שלא היה עם האחרים בשעת מיתת המת ואחר כך בא אצלם - אם היה קרוב להם תוך י' פרסאות והיה גדול הבית בבית, אפילו בא ביום הז' מונה עמהם, והוא שבא ומצאן שעדיין נוהגין אבלות בחליצת מנעל ועטיפת הראש ורבים מתעסקין עמהם לנחמם. אבל אם היה רחוק מי' פרסאות, או שלא היה גדול הבית בבית, או שזה הבא הוא הגדול, אפילו בא ביום השני מונה לעצמו.

הלך הגדול לבית הקברות להתעסק בצרכי המת לעשות לו מצבה ובנין לקבר, ובא אחד מהאבלים ממקום קרוב שלא היה אצלם - אם חזר הגדול לבית תוך ג' ימים, הרי הוא כאילו לא הלך כיון שהלך לצורך המת, וקטן הבא נגרר אחריהם ומונה עמהם. לא בא לבית תוך ג' ימים, הוי כאילו אין הגדול בבית וקטן הבא מונה לעצמו אפילו בא ביום השני.

כתב הרמב"ן: יש אומרים הלכו מקצתן עם המת לבית הקברות ומקצתן נשארו בבית, אלו שבבית נוהגין אבלותן משהחזירו פניהם מהמת ואלו שהולכין עמו אין נוהגין אלא משיסתום הגולל. חזרו אותם שהלכו עם המת תוך ג' ימים, מונין עם אלו שבבית. לאחר ג' ימים, מונין לעצמן בין שבית הקברות רחוק או קרוב, בין שהיה ההולך שם גדול הבית או קטן. אבל הוא פסק שאותם שחזרו מבית הקברות מונין לעולם עם אותם שבבית, אפילו באו ביום שביעי, אפילו בית הקברות רחוק והגדול הלך שם, והוא שבאו קודם שפסקו מאבלותם. ועל כן כתב: הלך גדול הבית לבית הקברות ובא אפילו ביום ז', אם בא אחד מהאבלים שלא היה עמהם נגרר אחריהם כאילו היה הגדול בבית. ואדוני אבי ז"ל כתב כסברא ראשונה שאינו נגרר אחריהם אלא אם כן חזר הגדול תוך ג' ימים.

כתב הרמב"ן שאין חילוק בין אם זה הבא שמע מיתת המת באותו מקום שהיה שם תחילה, בין אם שמע עליו באותו מקום שנכנס שם, בין אם לא שמע עד שמצא האבלים בביתם. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב דמיירי דוקא שלא שמע עד בואו אל אחיו, דאי נודע לו ביום שני והתחיל להתאבל, לא מסתברא כלל שיקצר אבלותו בשביל שבא אל אחיו, אבל כשלא התחיל כלל ובא אל אחיו חשבינן ליה כאילו התחיל להתאבל עמהם. עד כאן.

כתב רב נטרונאי: היה במקום רחוק ונכנס ביום ג' במקום קרוב ועמד שם ב' ימים או שלשה ימים, חשבינן ליה כאילו בא ממקום קרוב. ולא נהירא.