טור יורה דעה – סימן רפח

כיצד מצותה, יקח עור אחד שיש בו לכתוב פרשת שמע והיה אם שמוע, ויכתוב זה אחר זה כסדר.

ואם שינה והקדים והיה לשמע, פסולה. ואם כתבה בשני עורות, פסולה ואפילו אם ידבקם. ורש"י פסל אפילו כתב בעור אחד בשני דפין, ולא נהירא, ומכל מקום טוב לכותבה בדף אחד.

וכל משפטי ס"ת בענין עיבוד העור, ולשמו, ודין הדיו, והכתיבה, והתגין של שעטנ"ז ג"ץ - כך הוא הדין במזוזה, אלא שהיא נכתבת שלא מן הכתב. והרמב"ם כתב שאין צריך עיבוד לשמה, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: ונהיגי להצריך עיבוד לשמה.

וחמורה מס"ת, שעיקר מצותה דוקא על דוכסוסטוס, ואם כתבה על הקלף כשירה. ור"י פסל אם כתבה על הגויל, ואדוני אבי ז"ל הכשיר כמו על הקלף, לכן טוב לכותבה בכל דבר שמשתמר בו יותר.

ועוד חמורה מס"ת, שלדברי הכל צריכה שרטוט, ואם לא שרטט פסולה.

ועוד, שאין תולין בה כמו שתולין בס"ת.

ומניח ריוח למעלה ולמטה כחצי רוחב צפורן, ובתחילתה כדי לגול אותה אחר שתכרוך, ובסופה אין צריך להניח כלל.

וכותב כל שיטותיה ביושר שלא תהיה אחת ארוכה מחברתה. ואם האריך בשיטה אחת יותר מבאותה שלפניה, ובאותה שתחתיה קיצר יותר מבאותה שלפניה ולפני פניה כזה - כשרה. ובלבד שלא יעשנה כקובה או כזנב. פירוש כקובה, כאהל שהוא צר למעלה ורחב למטה כזה. כזנב, רחב למעלה וצר למטה כזה. והרמב"ם כתב גם כן: ולא יעשנה כעיגול.

ו"על הארץ" יכתוב בראש שיטה אחרונה, ולא יכתוב בה יותר.

ונהגו לעשותה כ"ב שיטין. וזה התחלתן: שמע ה' הדברים לבניך ובשכבך בין, והיה מצוה בכל יורה עשב פן והשתחוית השמים ואבדתם ושמתם אותם אותם בדרך ובשעריך אשר, על הארץ.

קדמאה לטטפת בתראה לטוטפת, ידך חסר, קדמאה מזוזת בתראה מזוזות, תירשך חסר וי"ו, הטבה, לאבתיכם חסר וי"ו.

ובהפסק שבין פרשת שמע לוהיה - נהגו לעשותה סתום, על כן טוב שלא להניח שלשה אותיות לא בסוף שיטה שמסיים בה שמע ולא בראש שיטה שמתחיל בה והיה. ואם עשאה פתוחה, כשרה.

וכורכה מסופה לראשה, מאחד כלפי שמע.

וכתב אדוני אבי ז"ל: נהגו לכתוב שדי מבחוץ על הריוח שבין פרשה לפרשה, וכן נוהגים באשכנז ובצרפת לכתוב מבחוץ כנגד "ה' אלהינו ה'" שם של י"ד אותיות הסמוכות לאותיות של ה' אלהינו ה' באלפא ביתא, והם "כוזו במוכסז כוזו". אבל מבפנים אין להוסיף מאומה ולא לעשות חותמות שנראה כאילו מכוין לעשות לו קמיע לשמירה, אלא יעשה המצוה כתיקונה לקיים מאמר הבורא יתברך והוא שומרינו והוא יצילנו על יד ימיננו. עד כאן.

וכן כתב הרמב"ם: מנהג לכתוב מבחוץ שדי, אבל אלו שכותבים שמות או פסוקים או חותמות, הן בכלל שאין להם חלק לעולם הבא, שאלו הטפשים לא די להם המצוות שבטלו, אלא שעשו מצוה גדולה שהוא יחוד שמו של הקב"ה ואהבתו ועבודתו כאילו היא קמיע של הנאת עצמו כמו שעלה בלבם הסכל שזה הדבר מהני בהבלי העולם.