טור יורה דעה – סימן רמח

כל אדם חייב ליתן צדקה. אפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו.

ומי שאינו רוצה ליתן או נותן פחות משראוי לו ליתן, בית דין כופין אותו עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדין לנכסיו ולוקחין ממנו מה שראוי, וממשכנין עליו אפילו בערבי שבתות.

יתומים אין פוסקין עליהן צדקה אפילו לפדיון שבויים, אפילו יש להם ממון הרבה. אם פוסקין עליהם לכבוד כדי שיצא להם שם, שפיר דמי.

גבאי צדקה אין מקבלין מן הנשים ומן העבדים אלא דבר מועט, אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים. וכמה הוא דבר מועט, הכל לפי עושר הבעלים ועניותן. וכתב אדוני אבי ז"ל בתשובה: במה דברים אמורים בסתמא, דאמרינן מסתמא אין הבעל מקפיד על דבר מועט כזה, אבל אם הבעל מוחה פשיטא שאין לה ליתן בלא רשותו והמקבל ממנו הרי זה גזל.

ואם השכירה מלמד לבנו - אם ידע הבעל ושתק, ודאי ניחא ליה במה שעשתה. אבל אם מיחה לאלתר, אין במעשיה כלום.

תניא בן שאוכל אצל אביו ועבד האוכל עם רבו, נותן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו ואינו חושש משום גזל, שכך נהגו בעלי בתים.

אדם שוע (פירוש נדיב לב) שנותן צדקה יותר מהראוי לו, או שמיצר לעצמו ונותן לגבאי כדי שלא יתבייש, אסור לתובעו ולגבות ממנו צדקה. והגבאי שמכלימו ושואל ממנו, עתיד ליפרע ממנו שנאמר "ופקדתי על כל לוחציו" ואמרו חכמים אלו גבאי צדקה.