טור יורה דעה – סימן רלד

[הפרת אב ובעל]

האב מפר נדרי בתו כל זמן שהיא קטנה או נערה, אפילו נדרה על דעת רבים. בגרה או נשאת, שוב אינו יכול להפר.

והבעל מפר נדרי אשתו לבדו משכנסה לחופה עד שתתגרש והגיע הגט לידה. היתה מגורשת מספק, לא יפר לה. נתן לה גט על תנאי או לאחר זמן, לא יפר לה בימים שבנתיים.

שמעה שמת בעלה ונשאת והרי הוא קיים, אין בעלה ראשון ושני מפירין נדריה. וכן כל מי שנשאת באיסור כרת. נשאת לאיסור לאוין או לחייבי עשה והפר לה בעל, הרי זה מופר.

[הפרה לנערה המאורסה]

משתתארס עד שתכנס לחופה - אין הבעל מפר לבדו אפילו אם חייב במזונותיה, כגון בוגרת ששהתה י"ב חדש ונתקדשה, או אלמנה ונתקדשה ושהתה אחר הקדושין שלשים יום שחייב במזונותיה, וכן שומרת יבם אפילו אין שם אלא יבם אחד שודאי זקוקה לו ואפילו עשה בה מאמר, אפילו הכי אינו יכול להפר לבדו, ולא האב לבדו, אלא שניהם מפירין לה בשותפות, ואפילו נדרים שהיו עליה קודם שנתארסה.

וכתב הרמב"ם שצריך שישמעו שניהם ביום אחד, אבל אם שמע אחד היום והפר ושמע השני ביום שלאחריו אינו יכול להפר. והרמב"ן כתב שכל אחד מפר ביום שמעו אע"פ שלא שמעו ביחד. והכי מסתבר.

ואם הפר אחד בלא השני לא הותר. ומיהו חלקו של שני נשאר קלוש והקל איסורו ואין בו מלקות. ואם קיים האחד, אפילו חזר ונשאל על ההקמה אינו יכול עוד להפר עם השני.

הלך האב או שלוחיו עם שלוחי הבעל להביאה לו להכניסה לו לחופה, עדיין היא ברשות שניהם להפרה. מסרה האב או שלוחיו לשלוחי הבעל, יצאה מרשות האב, ומיהו אין הבעל מפר לה על שתכנס לחופה.

מאורסה שלא שמעו אביה ובעלה את נדרה עד שבגרה שיצאה מרשות האב, אין הבעל יכול להפר, דכיון שיצאה מרשות אב גם הבעל אינו יכול להפר לבדו.

נדרה ושמע אביה והפר לה חלקו ולא שמע בעלה עד שכנסה, אינו יכול להפר, שאין הבעל יכול להפר נדריה שנדרה קודם לכן. לכך דרך תלמידי חכמים לומר לה קודם שיכנסנה כל נדרים שנדרת משארסתיך יהו מופרין, וכן יאמר האב לבתו קודם שתצא מביתו כל נדרים שנדרת יהו מופרים.

מת הבעל לאחר שנתארסה בעודה נערה, חוזרת לרשות האב. לא מיבעיא שמפר מה שנדרה אחר מות הבעל, אלא אפילו מה שנדרה בחייו והוא שומע ומת, מפר האב לבדו ביום שמעו אפילו לא שמע ביום שמת הבעל, ואפילו יש לה יבם שזקוקה לו ועשה בה מאמר, מפר האב לבדו. ודוקא שמת ביום שמיעתו ולא קיים הנדר, או שהפרו קודם שמת, אע"פ שהפר חלקו צריך האב לחזור ולהפר כל הנדר אחר שמת הבעל, או שלא שמע קודם שמת, אבל אם קיים הנדר קודם שמת או שמת ביום שלאחר השמיעה, אין האב יכול לחזור להפר.

כנסה ומת, אפילו לא כנסה ממש אלא שמסרה לו האב או שלוחיו להכניסה לחופה, ומת בעודה נערה, אינה חוזרת לרשות האב אלא לענין נדרים שתדור אחר מיתת הבעל.

כנסה ונדרה ולא שמע הבעל, וגרשה וחזר וארסה, אע"פ שארוס מפר בקודמין וגם לא שמע קודם גרושין שיהו גרושין בהקמה, אפילו הכי אינו יכול להפר מה שנדרה תחילה כיון שנכנסה לרשותו פעם אחת.

מת האב משנתארסה, אין הבעל יכול להפר. לא מיבעיא אם לא הפר האב חלקו קודם שמת, אלא אפילו אם הפר חלקו ומת, אין הבעל יכול להפר. ואפילו שמע הבעל קודם שמת שהיה אפשר לו להפר, או ששמע הבעל והפר חלקו ואח"כ מת האב, אינו יכול להפר אח"כ חלק האב.

שמע אביה והפר לה ולא הספיק הבעל לשמוע עד שמת, אין האב יכול להפר חלקו של בעל, דכיון שהפר האב חלקו, קלש חלק הבעל ואין בו כח הורישו לאב. וכתב הרמב"ן דוקא שמת ביום שלאחר שמיעה, אבל אם מת ביום שמיעה חוזר ומפר הכל ביחד. והרמב"ם כתב שאם חזרה ונתארסה בו ביום, שהאב חוזר ומפר עם הארוס השני. ואינו נראה, דכיון שאינו יורש חלק ארוס הראשון מפני קלישתו היאך יכול עוד להפר.

נדרה והיא ארוסה ומת הבעל בין קודם שמיעה בין לאחר שמיעה, ושמע האב, וחזרה ונתארסה בו ביום אפילו כמה פעמים, האב והארוס האחרון מפירין נדריה. ואם לא שמע האב בו ביום ונתארסה לאחרון ושמע אח"כ אפילו אחר כמה ימים, האב והארוס האחרון מפירין ביחד ביום שישמעו. והרמב"ם כתב שאין ארוס האחרון מפר בשותפות עם האב נדרים שנדרה בפני הארוס הראשון, אלא א"כ לא שמע הארוס קודם שמת, אבל אם שמע ומת, אין הארוס האחרון יכול לבטל. ולא נהירא.

והא דאמרינן שחוזרת לרשות האב לבטל מה שנדרה תחת הבעל והוא שמען, דוקא כשמת הבעל מן הארוסין, אבל אם גירשה לא, דמיבעיא לן אי גרושין כהקמה דמי ולא איפשיטא ולחומרא. הלכך אם שמע נדרה וגירשה, אין האב יכול להפר לא לבדו ולא בשותפות עם ארוס אחר, ואפילו עם הארוס הראשון נמי לא אם החזירה. אבל אם לא שמע הבעל נדרה וגירשה, הוי דינא כמו לא שמע ומת לכל דבר.

[ביום שמעו]

אין האב מפר נדרי בתו ולא הבעל נדרי אשתו אלא ביום שמעם.

ודוקא כל היום ולא מעת לעת, שאם שמע בתחילת לילה - מיפר כל הלילה ויום המחרת, ואם שמע סמוך לחשכה - אינו מפר אלא עד שתחשך.

ואם עבר היום ושתק, אפילו לא כיון בשתיקתו אלא לצערה, אינו יכול להפר. ואם שתק מפני שאינו יודע שיש ביד הבעל להפר, או אפילו יודע אלא שנדרה נדר שסבור שאינו יכול להפר, כגון שסבור שאינו עינוי נפש, יכול להפר אפילו לאחר כמה ימים ולא הויא שתיקתו קיום, ושעת ידיעתו כאילו הוא שעת הנדר או יום שמועה ויפר כל אותו היום.

וכיון שאין מפירין אלא עד שתחשך, מפירין בשבת אפילו נדר שאינו לצורך שבת, כיון שאם לא יפר היום לא יכול עוד להפר.

אין האב ולא הבעל יכולין להפר עד שישמעו. וכל שכן שחרש אינו יכול להפר. והרמב"ם כתב שהבעל יכול להפר אע"פ שלא שמע, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא כתב כן.

[חש"ו, נדר שלא חל, לשתיים, שליחות, לשם האשה והנדר, שעת הנדר, שני נדרים]

השוטה אינו מיפר, לא שנא אב לא שנא בעל.

קטן אין לו אישות, לפיכך אינו מיפר.

אין האב ולא הבעל מפירין עד שתדור, אבל משנדרה מפירין אע"פ שלא חל הנדר. כיצד, אמרה קונם ככר זה עלי אם אלך למקום פלוני, אע"פ שלא חל הנדר כיון שלא הלכה יכולין להפירו ואפילו שלא בפניה.

כתב הרמב"ם שהבעל מפר לשתי נשיו כאחת, וכן האב לשתי בנותיו. והרמב"ן כתב שאינן יכולין להפר לשתיהן כאחת, וכן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

אין יכולין לעשות שליח לא להקמה ולא להפרה, אפילו בנדרים שנדרה כבר.

צריך שיכוין לשם האשה שמפר לה, ולשם הנדר שהוא מפר. כיצד, נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו או איפכא, נדרה מהתאנים וסבור שנדרה מהענבים או איפכא, והפר לה על דעת זה, לא הוי הפרה כיון שלא כיון לשם מי שנדר ולשם הנדר שנדרה. והני מילי שלא נודע לו תוך כדי דיבור של ההפרה, אבל אם נודע לו תוך כדי דיבור ורצה גם בהפרה זו, הוי הפרה. אמרו לו נדרה אשה בתוך ביתך סתם והפר, הוי הפרה אף על פי שלא כיון לזאת בפרט.

כל ההפרה תלויה בשעת הנדר. כיצד, אם בשעת הנדר היתה נשואה, אע"פ שלא יחול עד שתתאלמן, כגון שאמרה קונם עלי ככר זה לאחר ל' יום והפר לה ונתאלמנה בנתיים, מופר. או שאמרה קונם עלי ככר זה לאחר שתתאלמן, הרי זה מיפר. היתה אלמנה בשעת הנדר, אינו מופר אף ע"פ שנשאת קודם שיחול, לא שנא שאמרה קונם עלי לאחר ל' ונשאת בנתיים, לא שנא אמרה קונם עלי לאחר שאנשא.

נדרה משני דברים כאחד, כגון שאמרה קונם תאנים וענבים עלי - קיים לאחד מהם מהן בפירוש, גם השני מקויים. הפר לאחד מהן, לא הויא הפרה כלל אפילו לאותו שהפר עד שיפר לשניהם. והרמב"ם כתב דבין קיים בין הפר, מה שקיים מקויים ומה שהפר מופר. ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל. ואם אמרה קונם תאנים עלי קונם ענבים עלי, שני נדרים הם ולא שייך אחד לחבירו כלל.

[לשונות הפרה וקיום]

כיצד היא הפרה - אומר לה מופר ליכי ג' פעמים. ודוקא בזה הלשון, אבל אם לא אמר בלשון הפרה, אע"פ שנראה שרוצה בהפרה, כגון שאומר אי אפשי בנדר שנדרת, או אין כאן נדר, ואפילו אמר לה מותר לך בלשון התרת חכם, אינו כלום. אבל קיום הוי בכל לשון שיאמר לה שנראה ממנו שרוצה בקיומו, כגון שאומר יפה עשית אין כמותך ואם לא נדרת הייתי מדירך. והרמב"ם כתב: מפר אדם נדרי אשתו בכל לשון, כיצד מפר אומר לה מופר לך או בטל או אין נדר זה כלום וכיוצא בזה בדברים שענינם עקירת הנדר מעיקרו. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.

חישב לשון הפרה בלבו ולא הוציאו בשפתיו, אינו כלום. במה דברים אמורים שלא אמר לה טלי ואכלי, אבל אמר לה טלי ואכלי וחישב לשון ההפרה בלבו, הוי הפרה בין בחול בין בשבת. ומיהו טוב לשנות בשבת מבחול, שיוציא בחול לשון הפרה בפיו ובשבת יאמר לה טלי ואכלי ויחשוב בלבו לשון הפרה.

כל זמן שלא הפר הבעל הנדר לאשתו אינו יכול לכופה שתעבור על נדרה, אלא א"כ יאמר לה טלי ואכלי ויחשוב בלבו לשון הפרה כדפרישית.

ועבד כנעני שאסר על עצמו בבשר או ביין, אינו חל כלל ויכול לכופו אדוניו שיאכל וישתה בלא הפרה, ואפילו לכשישתחרר אינו חל כלל. ואם קבל עליו נזירות, חל עליו ואינו יכול האדון להתיר לו, אבל כופהו לשתות יין ואם נשתחרר משלים נזירתו.

והרמב"ם כתב: יכול אדם לבטל נדרי אשתו בלשון הפרה, כיצד יאמר לה טלי ואכלי, ואפילו אם אמר כך בלבו וכפה אותה לאכול, הנדר בטל מאליו, אבל ההפרה צריך שיוציא אותה בשפתיו שיאמר לה מופר ליכי ומניחה אם רצתה עושה ואם לא רצתה אינה עושה, והמקיים בלבו קיים אע"פ שלא הוציא בשפתיו, לפיכך אם הפר בלבו יכול לחזור ולקיים, קיים בלבו אינו יכול לחזור ולהפר אם לא בתוך כדי דיבור. וכאשר כתבתי, היא שיטת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

אמר לה "קיים ליכי ומופר ליכי ולא תחול ההקמה אלא א"כ חלה ההפרה", כתב הרב רבי אליעזר ממיץ דהוי הפרה, ויש אומרים דחלו שניהם ולא ידעינן אם הוקם אם הופר ולחומרא הוי קיום, וכן הוא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

אמר לה בבת אחת "קיים ליכי ומופר ליכי", אין כאן לא הקמה ולא הפרה. אמר לה "קיים ליכי היום" או שאמר "מופר ליכי למחר" או "קיים ליכי שעה אחת ומופר ליכי אחר שעה" - בכולהו מיבעיא אי הוי הפרה ולא איפשיטא ולחומרא והוי קיום. והרמב"ם כתב: קיים ליכי ומופר ליכי ולא תחול הקמה אלא א"כ חלה הפרה הוי מופר, קיים ומופר ליכי בבת אחת הרי זה קיום, קיים ליכי היום הרי זה קיום לעולם, מופר ליכי למחר אינו מופר, אמר לה קיים לך שעה אחת ועבר היום ולא הפר הרי זה קיים, אמר לה קיים ליכי שעה אחת וכשעברה השעה הפר לה הרי זה ספק. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.

קיים נדרי אשתו או בתו ונתחרט, נשאל לחכם על הקמתו ומתיר לו. ויש לדקדק אם צריך לשאול ביום שמעו דאיכא למימר דלא גרע משתיקה. ומיהו נראה כיון שאינו יכול להפר, הוי כמי שאינו יודע שיכול להפר שאין שתיקותו קיום אם הפר אפילו אחר כמה ימים. ומכל מקום צריך שיפר ביום שאלה שהוא לו כיום שמיעה.

הפר ונתחרט, אינו יכול לשאול על חרטתו.

אמר לה "קיים ליכי" ב' פעמים ונשאל על הראשון, השני חל.

האשה שנדרה והתפיס אחר בנדרה, או שאסרה עליה ככר בנדר ואחר התפיס בו, והפר לה הבעל או האב, היא מותרת והמתפיס בה אסור, שאין הבעל והאב עוקרין הנדר מעיקרו כמו החכם. נדרה היא והתפיס לה הבעל או האב, שוב אינן יכולין להפר דהוי כקיום. נדר הוא והיא התפיסה בו, מפר שלה ושלו קיים.

[נדרים הניתרים על ידי בעל ואב]

אלו דברים שהבעל מפר לאשתו: נדרים שיש בהן עינוי נפש, ודברים שבינו לבינה. אלא שהדברים שיש בהם עינוי נפש, כשמתירן לה מותרת בהן לעולם, ודברים שהם בינו לבינה אין ההתרה אלא לעצמו כל זמן שיש לו בו תועלת, דהיינו כל זמן שהיא תחתיו, ולאחר שתתגרש כל זמן שלא תנשא שאפשר שתחזור אליו, אבל לאחר שתנשא חל הנדר גם לדידיה.

ודברים שאינן עינוי נפש ואינן בינו לבינה, אינו יכול להפר. וכתב הרב רבי אליעזר: אבל הוא מתירן כשאר חכם. ומכל מקום אם אמרה לו להתיר נדרה, אינו יכול לקבץ ג' אחרים שיתירו לה שאינה רוצה שיתפרסם הדבר שנדרה, אלא א"כ מצא שלשה מקובצים אז אומר להן שהיא מתחרטת ויתירו לה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאין הבעל מתיר אפילו כשאר חכם, מפני שאשתו כגופו ואין אדם מתיר נדרי עצמו, וכן כתב הרמב"ם.

וכתב עוד: אע"פ שאין אדם עושה שליח לשאול על נדרי עצמו, הבעל נעשה שליח להשאל על נדרי אשתו, ובלבד שמצא שלשה מקובצים אבל הוא לא יקבצם תחילה. ואני כתבתי למעלה שכל אדם יכול לעשות שליח להשאל על נדרו.

דין האב עם בתו ככל דין הבעל עם אשתו, חוץ מזה שהאב יכול להפר לבתו כשאר חכם שהרי נשאלין לקרובים. והרמב"ם כתב שהאב מפר לבתו כל עניני נדרים. ולא נהירא. וה"ר יחיאל חילק: קודם שנתארסה מפר כל נדריה, אבל נתארסה [ו]מת הבעל וחזרה לרשותו אז אינו מפר אלא נדרי עינוי נפש. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק בזה.

[עינוי נפש]

אי זו דברים שיש בהן עינוי נפש - כגון רחיצה קישוט כיחול ופירכוס, כגון שנשבעה שלא תרחוץ או שלא תתקשט, או שאמרה הנאת רחיצה וקישוט עלי אם ארחץ או אתקשט, אפילו לא תלתה אלא ברחיצה וקישוט של היום ואיפשר שלא תרחץ ולא תתקשט היום ולא תיאסר, אפילו הכי הוי עינוי נפש אע"פ שאין הנדר אלא ליום אחד.

אמרה קונם פירות עולם עלי, או אפילו פירות מדינה אחת, או אפילו אסרה עליה פירות של איש אחד לבדו, הוי עינוי נפש ואפילו אינו חנוני, ומפר לה והיא מותרת לעולם. והרמב"ם כתב שאינו עינוי נפש אלא דברים שבינו לבינה, ואינו מפר לה אלא בעודה תחתיו. ומסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל כסברא ראשונה. ואפילו נדרה ממין שהוא רע לה ולא טעמה אותו מעולם, הוי עינוי נפש ומפר לה והיא מותרת לעולם.

נדרה משני ככרות ביחד, על אחת מצטערת אם לא תאכלנו ועל השני אינה מצטערת, מפר לאותו שמצטערת עליו ולא לשני. ודוקא שהפר בסתם, אבל אם הזכיר אחד בפירוש לא הוי הפרה כדפרישית לעיל.

אמרה קונם שאני נהנה לבריות, כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל שאינו עינוי נפש אלא דברים שבינה לבינו, ואינו מפר לה אלא בעודה תחתיו. ונראה שהוא עינוי נפש ומפר לה לעולם. לא הפר לה, מותר ליהנות מהבעל כל זמן שהיא תחתיו שאינו בכלל הבריות, ולאחר שתתגרש חל הנדר גם עליו ואי אפשר לה ליהנות אלא מלקט שכחה ופאה.

[בינו לבינה]

ואלו הדברים שבינה לבינו - כגון תשמיש וכיוצא בו דברים שגורמים איבה בינו לבינה. וכגון שאסרה הנאתו עליה, שאמרה "הנאת תשמישך עלי", אבל אם אמרה "הנאת תשמישי עליך" אינו צריך להפר שהיא משועבדת לו. וכן הוא שאמר הנאת תשמישי עליך אינו נדר, אבל אם אומר הנאת תשמישך עלי הוי נדר.

ואם אמרה קונם תשמישי על כל העולם, יפר חלקו ותהא מותרת לו עד שתתגרש, ואז אסורה לו גם כן.

אמרה קונם שאיני נהנה לאבא ולאביך אם אני עושה לך, או קונם שאיני נהנה לך אם אני עושה לאבא ולאביך, יכול להפר מיד אע"פ שלא חל הנדר עדיין, אע"פ שחכם אינו מתיר הנדר עד שיחול, בעל מפר אפילו קודם שיחול. ודברים אלו הוי דברים שבינו לבינה, שגנאי הוא לו שנאסר בהנאת אביה ואביו אם עושה לו, וכן מה שאינה רשאי לעשות לאביה ולאביו כדי שלא תיאסר עליו, הלכך אינו מפר לעולם אלא בעודה תחתיו.

אמרה קונם שאיני עושה על פי אבא ועל פי אביך או על פי אחי ועל פי אחיך, אינו יכול להפר שאינה משועבדת להם.

קונם שאיני עושה על פיך, יפר אע"פ שהיא משועבדת לו, שמא יגרשנה ואז יחול הנדר ולא יוכל להחזירה, הלכך קרינן ביה השתא דברים שבינו לבינה. וכגון שאמרה "יקדשו ידי לעושיהן", שאם לא כן אינה יכולה לאסור מעשי ידיה לפי שלא בא לעולם.

נדרה שלא תתן תבן לפני בהמתו, אינו יכול להפר לפי שאינה משועבדת לו. ופירש רש"י דדוקא לפני סוסו וחמורו משום רביעה, אבל חייבת ליתן לבקרו. ורב אלפס פירש שאין חילוק בין סוס וחמור לבקר, אלא שהיא חייבת ליתן לפני בהמתו המיוחדת לו למרכבתו.

נדרה שלא לרחוץ פניו ידיו ורגליו, או שלא למזוג לו הכוס ושלא להציע לו המטה, אין צריך להפר לפי שמשועבדת לו.