טור יורה דעה – סימן רכא

ראובן שאסר נכסיו על שמעון, או שאסר עצמו מנכסי שמעון, הנאסר אסור לעבור על שדה האחר אפילו בבקעה בימות החמה שאין בני אדם מקפידין על דריסת רגל שבה, ואסור לישאל ממנו כל כלים שבעולם.

ואם לא נדר ממנו אלא מאכל, אינו אסור אלא לאכול משלו.

ואם נדר ממנו הנאה המביאה לידי מאכל, אסור ליהנות ממנו בכל דבר שמשכירין כיוצא בו, ומה שאין משכירין כיוצא בו מותר. במה דברים אמורים כשאין בו שייכות מאכל, אבל אם יש בו שייכות מאכל כגון נפה וכברה, או אפילו שק להביא בו פירות וחמור להביא פירות, וסוס לרכוב עליו לבית המשתה, וטבעת להראות בו בבית המשתה, ולעבור דרך שדהו לבית המשתה, אע"פ שאין משכירין כיוצא בו אסור.

בירושלמי מיבעיא אם מותר לקנות לו צרכי סעודה אי לא, ולא אפשיטא ולחומרא.

ראובן שמודר הנאה משמעון, יכול שמעון לפרוע חובו של ראובן. ומיהו פירש רבינו תם דוקא מזונות אשתו ובניו כגון שהלך למדינת הים ועמד אחר ופרנסה, שאינו חוב ברור שאפשר שהיתה מצמצמת אם לא שפרנסה, אבל שאר כל חוב אינו יכול לפרוע בשבילו. ורש"י פירש שכל חוב יכול לפרוע בשבילו, ואפילו היה לו משכון ביד המלוה והלך ופרע בשבילו ונטל המשכון מיד המלוה, צריך להחזירו ללוה הנאסר. וכן כתב הרמב"ם: פורע חובו שעליו, סתם. ומסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל כרבינו תם.

ויכול לזון אשתו ובניו ועבדיו הכנענים. ופירש רבינו תם דוקא כשזן אותם לפניו והוא במדינה, דכיון שזן אותם לפניו ואינו אומר כלום, דרך מתנה הוא ואינו חייב לפרוע ולא הויא הנאה, כיון שאם לא היה זונה היתה מצמצמת ומתפרנסת ממעשה ידיה. ויש מפרשים דמיירי כשבעל נותן לה צרכה והיא מענגת ממזונות יתירים אבל בענין אחר לא. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הביא כל אלו המפרשים בפסקיו. ואני תמה, דכל זה אין צריך אלא לרבנן, אבל לחנן מותר בכל ענין והלכתא כותיה, וכן כתב הרמב"ם.

אבל אסור לזון בהמתו, בין טמאה בין טהורה.

ואסור ללמדו מקרא, דכיון שמותר ליתן שכר עליה והוא מלמדו חנם נמצא שמהנהו, אבל מלמדו מדרש לפי שאסור ליטול עליה שכר, הילכך אפילו אם הנאסר אמר לו לאוסר שילמדנו מותר. והרמב"ן כתב שאם הנאסר אומר לו שילמדנו אסור, שאז הוא כשלוחו ואינו מותר אלא א"כ ילמדנו מעצמו. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה. והאידנא שנוטלין שכר גם על המדרש, הכל אסור.

ומותר ללמוד את בנו, ולהשקותו כוס תנחומין וכוס ששותין כשיוצאין מבית המרחץ, שאין בו הנאה כל כך. והראב"ד כתב ודאי הנאה יש בו ואסור להשקותו משל המדיר, ולא קאמר שמותר להשקותו אלא משל המודר בעצמו, אע"פ שמהנהו במה שמשקהו מותר כיון שיש בו מצוה, דכוס של בית המרחץ יש בו משום חיי נפש ומצוה.

ראובן שאסר נכסיו על שמעון, אסור להשיאו בתו קטנה או נערה, לפי שעדין היא ברשותו והרי מוסר לו שפחה לשמשו. ומותר להשיאו בתו בוגרת ומדעתה. ואם נכסי שמעון אסורין עליו, מותר לישא בתו אע"פ שפוטרו מחיוב מזונותיה שחייב לפרנסה.

ומחזיר אבדתו, בין שנכסי בעל אבדה אסורין למחזיר, או שנכסי מחזיר אסורין לבעל האבדה. ובמקום שנוטלין שכר על החזרת אבדה - אם נכסי בעל האבדה אסורין למחזיר, אסור לו לקבלו אלא מחזיר לו בחנם. ואם נכסי מחזיר אסורין על בעל אבדה, צריך לקבלו ואינו רשאי להחזיר לו בחנם. ואם נכסי שניהם אסורין זה על זה, אינו יכול לקבל השכר שאם כן הוא נהנה, ולא להניחו שאם כן הוא מהנה, אלא יפול השכר להקדש.

ראובן שאסר הנאתו על שמעון וחלה שמעון, יכול ראובן ליכנס לו לבקרו. ובמקום שנותנין שכר למי שיושב אצל החולה לצוות לו, לא ישב אצלו אלא מבקרו מעומד. ואם אין דרך ליתן שכר לרופא, יכול לרפאותו אפילו בידים, אפילו יש רופא אחר שירפאנו. אבל אם דרך ליתן שכר לרופא, לא ירפאנו בחנם.

ולא ירפא לבהמתו, ואפילו אם אין דרך ליתן שכר לרופא. אבל יכול לומר לו סם פלוני יפה לה והוא יעשנו. ואם אינו יודע לעשותו והיא תמות אם לא יעשנו זה המדיר, מותר לעשותו.

ואם מת, יכול להביא לו ארון ותכריכין.

ואם חלה בן שמעון, יכול ראובן ליכנס לו ולישב עמו ולבקרו.

אם נכסי שמעון אסורין על ראובן וחלה שמעון, נכנס ראובן לבקרו מעומד אבל לא מיושב. חלה בנו, אינו נכנס כלל אלא שואל עליו בשוק.

ראובן יכול להעיד לשמעון הנאסר, בין עדות ממון בין עדות נפשות.

ראובן שאסר הנאותיו על שמעון, יכול לישן עמו במטה גדולה בימות הגשמים, [או] בקטנה בימות החמה, אבל איפכא לא מפני שמהנהו.

ורוחץ עמו באמבטי גדולה ולא בקטנה, מפני שמהנהו שמגביה עליו המים. ומזיע עמו אף בקטנה.

ומיסב עמו במטה, ואוכל עמו על השלחן, אבל לא בקערה אחת שמא יאכל מחלקו. ואם דרך שבעל הבית חוזר וממלא הקערה לאחר שאכלו כל מה שהיה בה, מותר.

היו שניהם חופרים בכרם ביחד, לא יחפור בשורה הקרובה לו מפני שמהנהו שמרפה הקרקע לפניו, אבל ברחוק ממנו מותר.

ולא ימכור לו ולא יקנה ממנו, ולא ישאילנו ולא ילונו, ולא ישאל ולא ילוה ממנו.

ראובן שאסר נכסיו על שמעון ויש לראובן מרחץ מושכר בעיר - אם נשאר לו בו תפיסת יד, שמעון אסור בו שהוא בכלל נכסיו. ואם [לא] נשאר לו בו תפיסת יד שהשוכר פורע עליו ואפילו המס, אינו בכלל נכסיו וכשהוא אסר נכסיו על שמעון לא היה דעתו על זה המרחץ. אבל אם אסרו עליו בפירוש, חל האיסור גם עליו. ולכך היה אומר רבינו תם: המשכיר בית לחברו ואח"כ הדיר השוכר מנכסיו, לא חל האיסור על הבית שהשכיר לו, ואם פירש הבית בפירוש חל גם האיסור עליו. ויש אומרים שאפילו אם פירשו בפירוש אינו יכול לאוסרו בלשון קונם אם לא בלשון הקדש ממש, וכן הוא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

ראובן שאסר נכסיו על שמעון ואין לו לשמעון מה יאכל, יכול ראובן לומר לחנוני שמעון מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו, והחנוני יתן לו וחוזר ונוטל מראובן אם ירצה ליתן לו, אבל אינו חייב ליתן לחנוני מה שנתן לשמעון בשביל שאמר לו כן, דאם כן הוי ליה שלוחו והיה שמעון אסור בו. והוא הדין נמי אם יש לשמעון הרבה לאכול דשרי.

היה ביתו לבנות וגדרו לגדור ושדהו לקצור, הולך אצל פועלים ואומר להם איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו, והן עושין אצלו וחוזרים ונוטלין שכרם מזה.

וכן מותר לומר כל הזן לפלוני או עושה עמו אינו מפסיד. אבל אסור לומר כל השומע קולו יזון לפלוני, דכיון שהוא לשון צווי הוי כשלוחו. ורשב"ם כתב דאפילו אם אמר אם תזון לפלוני לא תפסיד נמי אסור, אע"פ שאינו לשון צווי, דכיון שאומר ליחיד נראה כשלוחו, אבל כשאומר כל הזן לרבים, אינו מייחד שום אדם להיות שלוחו.

היו מהלכים בדרך ואין לו מה יאכל, נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בו. ואם אין עמו אחר, מניחו על הסלע ואומר הרי הוא מופקר לכל מי שירצה, והלה נוטל ואוכל.

ודוקא בכהאי גוונא שנותן לאחר בסתם, אבל היכא שניכר שיש ערמה בדבר, כההיא דבית חורון באחד שהיה אביו מודר הנאה ממנו והיה משיא לבנו ואמר לחבירו הרי החצר והסעודה נתונין לך במתנה ויבוא אבא ויאכל, אסור, אע"פ שלא אמר כדי שיבוא אבא ויאכל אלא אמר יבוא ויאכל אם תרצה, אפילו הכי אסור כיון שניכר הדבר שלא כיון אלא לכך, וכל כיוצא בזה.

כתב הרמב"ם: מי שנשבע או נדר שלא לדבר עם חבירו, יכול לכתוב לו כתב, או לדבר עם אחר והוא שומע, וכזה התירו הגאונים.