טור יורה דעה – סימן רטו

נדרים חלים על דבר מצוה.

כיצד, אומר קונם סוכה שאני יושב לולב שאני נוטל, אסור לישב בסוכה וליטול לולב. וכן אם נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וימים טובים וחנוכה ופורים, חל הנדר גם עליהם. ומכל מקום לא יצום בהם אלא מתירין לו נדרו, ופותחין לו בהם שאומרין לו אילו שמת ללבך שיפגעו בתוך הזמן אלו הימים לא היית נודר, והותר כל הנדר.

וכתב הרמב"ן: דוקא הוציאו בלשון נדר ממש כגון שאומר קונם אכילת יום פלוני עלי לכך צריך שאלה, אבל אם לא הוציאו בלשון נדר ממש אלא בלשון קבלת תענית, אינו דוחה לא שבת ויום טוב ולא חנוכה ופורים, ואין צריך שאלה כלל.

וכתב בספר המצוות: ודוקא שלא נדר בפירוש להתענות בשבת ויום טוב אלא ארעו בתוך הזמן שנדר להתענות בו, אבל אם נדר להתענות בהן בפירוש, צריך להתענות בהן.

והרמב"ם חילק בין חנוכה ופורים לשבת ויום טוב וראש חדש, שכתב: הנודר לצום בשבת ויום טוב חייב לצום בהן, וכן הנודר לצום יום אחד או יום ב' כל ימיו ופגע בהן יום טוב או ערב יום הכיפורים חייב לצום, ואין צריך לומר ראש חדש. פגע בהן חנוכה ופורים, נדרו בטל ולא יצום בהן מפני שהם מדבריהם וצריכין חיזוק. ומסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל כדעת הרמב"ן.

נדר מדברים האסורין כגון נבילות וטריפות, חל הנדר ואם אוכל מהן עובר משום בל יחל. ומיהו אם התפיס בהן דבר אחר אין נתפס, שאין דעתו אלא בעיקר האיסור, דהוי ליה מתפיש בדבר האיסור, אבל דבר שאסור מדרבנן ואסרו עליו בלשון נדר והתפיש בו דבר אחר, נתפש בנדר ואסור.