טור יורה דעה – סימן קצז

אין האשה עולה מטומאתה עד שתטבול כראוי, במקום הראוי, ואחר ימי ספירתה.

ורבינו חננאל פסק טבילה בזמנה מצוה, הלכך מצוה שתטבול מיד אחר שיכלו ימי ספירתה. ורבינו תם פסק דטבילה בזמנה לאו מצוה. ובירושלמי איתא כדברי ר"ח, דגרסינן על הא דקאמר אשה יש לה וסת בעלה מחשב ימי וסתה ובא עליה, הדא אמרת שאסור לאשה לעמוד בטומאת[ה].

נדה דאורייתא אינה טובלת עד ליל שמונה, אבל זבה - דבר תורה טובלת ביום ז' מיד אחר הנץ החמה, אבל חכמים אסרוה לטבול ביום ז' גזירה שמא יבוא עליה אחר טבילתה ותראה ותסתור מנינה ונמצא שבעל זבה, הלכך האידנא אע"ג דנשי דידן ספק זבות נינהו וראויות לטבול ביום ז', אפילו הכי אסורות לטבול ביום ז' כדפירשתי משום גזירה, ולא עוד אלא אפילו רוצה להמתין עד יום שמיני או יום ט' לטבול אינה יכולה משום סרך בתה, פירוש שסבורה שאמה טבלה ביום ז' ותעשה כן גם היא. ור"ת היה אומר שאין צריך להחמיר כל כך ולהמתין עד שתחשך ביום ח', רק שתטבול סמוך לחשיכה ותבוא לביתה משתחשך דתו ליכא סרך בתה. ורשב"ם היה אומר שצריכה להמתין עד שתחשך, דאע"פ שאינה באה לביתה אלא משתחשך אכתי איכא סרך בתה, כי היא תשער מהליכה מבית הטבילה לביתה ונמצא שטבלה ביום.

והיכא דאיכא אונס, כגון שיראה לטבול בלילה מחמת צינה או פחד גנבים וכיוצא בו או שסוגרים שער העיר, יכולה לטבול בח' מבעוד יום, אבל בז' לא תטבול מבעוד יום אע"ג דאיכא אונס.

ואם עברה וטבלה ביום ח' בלא אונס, עלתה לה טבילה. עברה וטבלה ביום ז', כתב הרשב"א: יש מגדולי המורים שהורו שלא עלתה לה טבילה, ויש מי שהורה להקל אחר שטבילתה דבר תורה ונראין דבריו. עד כאן.