טור יורה דעה – סימן קעז

אין מקבלין צאן ברזל מישראל, פירוש שמקבל מחבירו צאן או סחורה אחרת ושם אותה בדמים, וכפי מה ששמין אותה כך מקבלם עליו ליתן בה אם ימותו הצאן או תוזל הסחורה, וחולקין הריוח, ודבר זה אסור שהרי מיד נעשו עליו כמלוה ונמצא הריוח שנותן לו הוא ריבית.

ולא מיבעיא זה, אלא אפילו נותן לו בתורת עיסקא, דהיינו שהחצי האחריות על הנותן וחציו על המקבל, אפילו הכי אסור, שכל עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון, שהחצי שלוקח המקבל ממנו הריוח הוא מלוה וחצי האחר הוא פקדון, ונמצא שטורח בחלק הפקדון בשביל חלק המלוה, הילכך צריך ליתן לו שכר טרחו, ולא כל שכרו אלא רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק, ואפילו אם היה לו מלאכה שנותנים עליה שכר טוב ומתבטל ממנה, אין אומרים כמה היה זה רוצה ליקח וליבטל מלאכתו ולהתעסק בזה העסק שלא היה לוקח אלא הרבה, אלא אומדים כאדם בטל כדפרישית.

וכן צריך ליתן לו בכל יום.

והני מילי שלא פסק עמו אלא נתן לו למחצית שכר, אבל אם רוצה לפסוק עמו על כל העסק בדבר ידוע ואפילו בדינר אחד, רשאי.

ותקנת חכמים הוא למי שנותן עסק לחברו סתם ואינו פוסק, שיקח המקבל חצי הריוח ולא יקבל עליו אלא שליש האחריות, ונמצא שתות כל העסק שלוקח ממנו ריוח ואינו מקבל עליו אחריות הוא שכר טרחו, או שלוקח שני חלקי הריוח ואינו מקבל עליו אלא חצי האחריות, או כיוצא בזה שנותן לו דינר כל ימי משך העסק.

והני מילי שצריך ליתן שכר טרחו, בחנוני וכיוצא בו דלית ליה עיסקא אחרינא אלא הדין עיסקא, כדתניא המושיב את חברו בחנות אם היה אומן לא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנותו, אבל מאן דאית ליה עסקא אחרינא דלא קא מבטיל מיניה לא בעי אגרא כולי האי, כגון רועה שיש לו בהמות לעצמו ולוקח אחרת בעיסקא, שא"צ לטרוח יותר בשביל העיסקא וכיוצא בזה.

כתב הרמב"ם: אע"פ שנותן לו שכר על חלקו שהוא פקדון בידו, אינו עליו אלא כשומר חנם. והראב"ד השיג עליו ואמר כיון שמקבל עליו שכר דינו כשומר שכר, והכי מסתבר.

כתב הריב"ן שמותר ליתן עיסקא למחצית שכר ולהתנות שיהא כל אחריות האונסין על המקבל, רק שיהא אחריות הזול על הנותן. ור"י אוסר אם לא שיהא אחריות האונסין גם על הנותן.

כתבו התוספות: מותר ליתן עיסקא למחצית השכר ולהתנות שלא יתעסק אלא בדבר פלוני, ואם ישנה שיהא כל אחריות על המקבל, וכן כל תנאי שירצה, שיתנה שלא ישמור כגון הכספים אלא תחת הקרקע ואם שינה והפסיד כל ההפסד למקבל, ואם הרויח הוא לאמצע, אע"פ שעתה הוה קרוב לשכר ורחוק להפסד, לא חשיב ריבית כיון שאם לא שינה היה קרוב לשכר ולהפסד.

כתב ה"ר ישעיה שלא התירו אלא עיסקא למחצית שכר בלא קציצה, אבל אם קצץ בדבר ידוע, אפילו אם כל האחריות על הנותן אסור, משום דחזי כמלוה בריבית ואתי לאחלופי בריבית גמורה.

וכל דבר שנותנין אותה בתורת עיסקא שמין אותו כפי המנהג בענין שלא יהא בו שום הפסד למקבל, שאם לא כן יהיה ריבית. כגון אם נותן לו סחורה ודרך לשכור כתף להוליכה לשוק, לא יאמר לו כיון שאני נותן לך שכר טורחך אתה תתן שכר כתף, אלא שמין כמה צריך ליתן שכר לכתף והוא מכלל הקרן והריוח שיהיה מותר על זה יחלוקו, דאפילו היתה העיסקא בבית המקבל מעלה אותה כשער שבשוק, וזהו יותר על הקרן שכר הכתף שהיה צריך ליתן להביא לבית המקבל, וזה נוטל המקבל תחילה וכל כיוצא בזה. וכל שכן אם יש למקבל סחורה שקנה כבר ונתייקרה ורוצה ליתנה בדמי העסק, שלא ישום אותה אלא כפי מה ששוה עתה ולא כפי מה שקנאה בשעת הזול.

הנותן לחבירו בהמה בעיסקא שיחלקו בגיזה ובוולדות, באתונות חייב לטפל בה י"ח חדש, ובדקה כ"ד חדש, ובתוך זה הזמן כל אחד מעכב על חבירו. ובוולדות - מקום שנהגו לחלק מיד חולקין מיד, ובמקום שאין מנהג כלל יגדלם המקבל בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום, ומשם ואילך נוטל חצי השבח והחצי מחלק השני, ואין צריך ליתן לו שכר טרחו מחלק השני כיון שצריך לטרוח בו בשביל חלקו.

ואם בא לחלוק צריך להודיע לחבירו, ואם לא הודיעו וחלק אינו כלום ועדיין הן שותפים כבתחילה ליקח כל אחד החצי.

ובמקום שנוהגים שמגדלם המקבל הרבה, אפילו זמן רב יעשו כמנהגם. וי"א שאם נוהגין שיגדיל ולדי האתונות יותר מי"ח וולדי בהמה דקה יותר מכ"ד חדש שאין לילך אחר מנהגם.

הנותן עיסקא לחבירו, לא יצרף הריוח עם הקרן ויעשה ממנו כולו קרן, דשמא לא יהיה לו כל כך בריוח ונמצא נוטל ממנו ריבית. וכן לא יכתוב עליו שטר חוב, דכיון שאינו מפורש בשטר שהוא עיסקא אם כן הוה ליה הכל מלוה וקרוב לשכר ורחוק להפסד, אפילו התנו ביניהם על פה שיחלק הריוח ביניהם לא מהני, דבתר שטרא אזלינן והוה ליה כולו מלוה ואינו יכול ליקח ממנה שום ריוח.

ואם כתוב בשטר פלגא באגר ובהפסד, אם הנותן או המקבל אדם גדול הוא וידוע שלא היה עושה איסור ליקח ריבית, דנין אותו להיתר לומר אם יטול חצי הריוח שיקבל עליו שני חלקים מאחריות, ואם לא יקבל עליו אלא חצי האחריות שלא ליטול אלא שליש הריוח.

אבל באיניש אחרינא דלא איתחזק בהכי, כתב הרמ"ה דיינינן לשטרא כפשטיה והוה שטר שיש בו ריבית, ואם יש הפסד יקבל החצי כפי תנאו ואם יש בו ריוח לא יקבל כלום.

והיכא שהוא אדם גדול שדנין להתירא, אם יש בו ריוח ואמר הנותן 'אני אטול החצי מיד ואם יהיה בו הפסד אקבל אחריות ההפסד שני חלקים', או אם יש בו הפסד אומר 'איני מקבל אלא חצי ההפסד ולכשיהיה בו ריוח לא אקבל אלא השליש', והמקבל אומר בהפך 'אם יש בו ריוח שיטול הוא מיד ב' חלקים ואם יהיה בו הפסד יקבל עליו חצי האחריות', או אם יש בו הפסד אומר 'שאינו מקבל אלא השליש וכשיהיה בו ריוח לא יקח ממנה אלא חצי', מסתבר דאי כתוב בשטר דיהיב מרי עיסקא למקבל פלגא באגר ובהפסד, משמע דבמקבל תליא מילתא למשקל מאי דבעי. ודוקא דכתב ביה פלגא באגר ובהפסד, אבל אי כתב ביה פלגא באגר ולא הזכיר הפסד, יטול מלוה חצי הריוח ואם יהיה הפסד יקבל שני חלקים. וכן אם כתוב ביה פלגא בהפסד, יקבל עליו חצי הפסד ואם יהיה בו ריוח לא יקח אלא השליש. ואין בזה חילוק בין גברא רבא לאיניש אחרינא. עד כאן.

המושיב חבירו בחנות להתעסק ויחלקו הריוח, לא יהיה לוקח ומוכר דברים אחרים ממעותיו. ואם לקח ומכר, השכר לאמצע. פירוש, אם לקח ומכר ממעות של עצמו, חצי הריוח לבעל החנות.

הנותן מעות לחבירו להתעסק, אע"פ שהחצי יש לו דין מלוה אינו יכול להוציאם לצרכו ולהתעסק בחציו לבד לצורך חבירו, אלא צריך להתעסק בכולו. והרמב"ם כתב שאינו יכול לומר אתעסק בחצי שלי ואניח החצי של הפקדון בבית דין. ולא נהירא, דדבר פשוט הוא זה.

ואם מת ויש עדים שמעות או מטלטלין אלו הן מזה העסק, נוטלו בעל הממון בלא שבועה. ואין בעל חוב ולא האשה נוטלין מהם כלום, אלא א"כ היה בהם ריוח, הרי חלק הריוח של המת של יורשים ונוטלין מאותו חלק בעל חוב והאשה.

כתב הרמב"ם: נתן המתעסק מתנה מהמטלטלין של העסק או מהמעות לאחרים, והביא בעל הממון ראיה ברורה שהן מזה העסק, מוציא מידם אפילו שינה אותם מקבל המתנה ומכרם או נתנם לאחרים או הפסיד חייב לשלם. והכל בראיה ברורה.

מי שנתן לחבירו עיסקא אחד וכתב עליה שני שטרות, אין שטר אחד משועבד לחבירו לומר שאם היה באחד ריוח ובשני הפסד שימלאו הקרן ואח"כ יחלקו הריוח, אלא יחלקו כל שטר לפי תנאם, ואם יתן לו שני עיסקות בב' פעמים וכתב בשטר אחד והריוח באחד מהן וההפסד בשנייה, אחד משועבד לחבירו וימלאו הקרן תחילה ואח"כ יחלקו המותר.

המקבל עיסקא מחבירו והפסיד ולא הודיעו אלא נתעסק ומלא הקרן, אינו יכול לומר תפסיד חלקך מן ההפסד, אלא יתמלא הקרן מהריוח ואם יש מותר יחלקוהו לפי תנאם.

שנים שקבלו עיסקא מאחד לזמן, ואמר אחד לחבירו קודם הזמן 'נחלק העסק ואתעסק אני בחציי ואתה בחצייך', אין שומעין לו, ואפילו אם יאמר 'אני אקבל עלי האחריות בחצי שלך שאם תפסד אני אפרענה לבעל המעות' אפילו הכי אין שומעין לו. ואפילו אם יאמר 'ישאר הקרן בין שנינו ולא נחלוק רק הריוח' אין שומעין לו.

ויחיד המקבל עיסקא לזמן קצוב, המקבל יכול לחזור בו כדין פועל שחוזר בחצי היום, ובעל המעות אין יכול לחזור.

הלוקח מעות מחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר, לא יהא לוקח בשלו חטין ובשל חבירו שעורים, אלא הכל חטין או הכל שעורים, כדי שיהיו המעות שניהם שוות בקבלה.

הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר, רשאי ליקח בהן כל מה שירצה אפילו בעלי חיים, ובלבד שלא יקנה בהן לא כסות ולא כלים.

הנותן מעות לחבירו לקנות בהן פירות למחצית שכר, רשאי לקנות גם לעצמו מאותו המין, ובלבד שלא ימכרם ביחד אלא אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן.

הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר ואומר לא לקחתי, אין לו עליו אלא תרעומת. ואם יש עדים שלקח ומכר, מוציאין ממנו בעל כרחו.