טור יורה דעה – סימן קס

ריבית, הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא.

מאד מאד צריך אדם ליזהר באיסור ריבית, וכמה לאוין נאמרו בו, ואפילו הלוה והנותנו עובר, משא"כ בשאר דיני ממונות שאם אדם רוצה ליזוק בנכסיו רשאי, אבל מפני רגילות החטא מזהיר גם בלוה. וכן בערב ובעדים ובכל המתעסקין בדבר. וכל הנותן בריבית נכסיו מתמוטטין, וכאילו כפר ביציאת מצרים ובאלהי ישראל.

וכל התולה מעותיו בעכו"ם, לומר שהם של עכו"ם ומלוה אותם בריבית, דינו מסור לחוקר לבבות ליפרע ממנו.

ואפילו אם הלוה נותן לו יותר מדעתו בשעת הפירעון, שלא התנה עמו ואינו אומר לו שנתנו לו בשביל ריבית, אסור. אע"פ שרש"י מתיר בזה, וגם הרמב"ם כתב להיתירא, לא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל.

ואפילו אם אומר למלוה 'אני מוחל לך הריבית ונותנו לך במתנה' אסור. והגאונים כתבו שאם מחל הלוה למלוה ריבית שלקח או שעתיד ליקח, אע"פ שקנו מידו או נתנה לו במתנה, אינו כלום, שכל ריבית שבעולם מחילה היא, אבל התורה לא מחלה ואסרה מחילה זו לפיכך אין המחילה מועלת כלום, ואפילו בריבית של דבריהם. והרמב"ם חלק על זה וכתב שהמחילה מועלת. ואדוני אבי ז"ל כתב: ודאי אם לקח ממנו ריבית וצריך להחזירה לו, מועלת מחילה לפוטרו כמו בכל גזל, אבל בשעת לקיחת הריבית, אפילו אם אמר אני נותנו לך במתנה אסור לקבלו.

ולא ריבית שבשעת הלואה לבד אסורה, אלא אפילו ריבית מוקדמת וריבית מאוחרת נמי אסור.

והיכי דמי מוקדמת, כגון שנתן עיניו ללוות ממנו והיה שולח לו ואומר בשביל מעותיך שתלוני. מאוחרת, לאחר שהחזיר לו מעותיו היה משלח לו ואמר בשביל מעותיך שהיו בטלות אצלי.

וייראה שאינו אסור אלא במפרש שבשביל זה משלח לו, אבל בסתם מותר. והרמב"ם אסר אפילו בסתם. ובס"ה כתב דבדבר מועט מותר בסתם שאינו ניכר שבשביל ההלואה הוא עושה, אבל בדבר מרובה אפילו בסתם נמי אסור.

וצריך המלוה ליזהר שלא ליהנות מהלוה שום דבר כל זמן שמעותיו בידו, אפילו בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו.

והני מילי שהמלוה נהנה מהלוה בלא דעתו, שכיון שנהנה ממנו בלא רשותו נראה שסומך עליו שבשביל מעותיו שבידו יסבול לו. אבל אם נהנה ממנו ברשותו, מותר בדבר שהיה עושה לו אף אם לא הלוהו, ובלבד שלא יהא דבר של פרהסיא, כגון לדור בחצרו ולהשתמש בעבדיו, שזה הוא אסור בכל ענין כדלקמן (סימן קסו).

ואסור להלוות בריבית אפילו לבניו ולבני ביתו, אע"פ שאינו מקפיד עליהם ובודאי נתנו להם במתנה, אפילו הכי אסור כדי שלא להרגילם בדבר.

ואפילו במלאכה יש בה משום ריבית. שלא יעשה עמו מלאכה על מנת שיעשה עמו אחרת לאחר זמן, כדתנן: אומר אדם לחברו 'נכש עמי ואנכש עמך', ולא יאמר לו 'עדור עמי ואנכש עמך', שפעמים שהאחרת שעושה לו חבירו כבידה יותר מאותה שעשה לו, ובשכר שממתין לו מלפורעו שכר עבודתו עושה עמו מלאכה הכבידה יותר מזאת שעשה לו. ואפילו באותה שעשה לו, אם חבירו יעשנו לו בזמן שכבידה יותר אסור, כדתנן: לא יאמר לו נכש עמי בגריד ואנכש עמך ברביעה.

ואפילו ריבית בדברים נמי אסור. שלא יקדים לו שלום אם לא היה רגיל ליתן לו שלום, ולא יאמר המלוה ללוה 'הודיעני אם בא איש פלוני ממקום פלוני' וכיוצא בזה.

על כן צריך ליזהר בענין ריבית שלא לבקש שום צד היתר, כי הוא דבר המושך לאדם, ואם היום יפתח לו כחודה של מחט, יוסיף מידי יום יום עד שיפתח לו כפתחו של אולם.

ומיהו לא אסרה תורה אלא ריבית הבא מיד לוה למלוה. לפיכך יכול אדם לומר לחבירו 'הילך זוז והלוה י' דינרין לפלוני'. ודוקא שאומר כך מעצמו בלא דעת הלוה, וגם לא יחזור ויקחנו מהלוה, וגם לא יאמר הלוה למלוה 'אני לא אתן לך אבל פלוני יתן לך בשבילי'. אבל אם יש בו צד אחד מאלו, אסור.

ואם המלוה אומר ללוה 'אני מלוה לך על מנת שתתן זוז לפלוני', פשיטא שהוא אסור אע"פ שאינו חייב לו, כיון שבשליחותו נתנו לו.

וכן מותר לאדם שיאמר לחבירו 'הילך זוז ואמור לפלוני שילוה לי מעות'. ואפילו לבן המלוה יכול לומר כן, והוא שיהא גדול ואינו סומך על שלחן אביו, אבל אם הוא סומך על שלחן אביו אסור, דכאילו ניתנו ליד המלוה דמי.

ותלמידי חכמים מותרין להלוות זה לזה בריבית, לפי שיודעין שהוא אסור ונותנין אותה במתנה גמורה. ודוקא בדבר מועט שאדם רגיל ליתן לחבירו במתנה, אבל ביתר מכן לא.

ומעות של יתומים, מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד, פירוש, שאם יהיה ריוח שיחלקוהו ביניהם, ואם יהיה הפסד שיהיה הכל על המקבל. והוא הדין נמי בכל ריבית דרבנן. וכן הדין במעות של הקדש שהוקדשו לעניים או לתלמוד תורה או לצורך בית הכנסת. אבל אסור להלוותן ברבית דאורייתא, אע"ג דהקדש גמור כגון שהוקדש לב"ה מותרת להלוותו אפילו בריבית דאורייתא.