טור יורה דעה – סימן קכה

כח של נכרי - כגון שמערה מכלי אל כלי, אם הוא בכוונה, שיודע שהוא יין היוצא מהכלי, אסור.

וכתב הרשב"א שאסור אפילו בהנאה, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל אינו אוסרו אלא בשתייה.

ומה שנשאר ממנו בכלי, מותר אפילו בשתייה, ואינו אסור משום ניצוק, שלא החמירו בכח הנכרי לאסור המחובר לו ע"י ניצוק.

ואם הוא שלא בכוונה - שלא ידע שהוא יין, הכל מותר אפילו בשתייה.

וכח כחו, ככחו דמי. ורש"י היה מסתפק בגת שלנו שיש בו שלשה כחות, כמו הדפין והקורה והגלגל, אם חשיבי ככחו. והרשב"א כתב אפילו עשר כחות דיינינן להו ככחו לאוסרו בהנאה, לסברתו שאוסר כחו בהנאה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב בתשובה: על הקורה שגלגלה נכרי לבדו, ראיתי רבותי מתירין לפי שיש כמה כחות, וכן אני מתירו אפילו בשתיה.

כח הנכרי וישראל מעורב ביחד - כגון ששניהם עזרו ביחד, מותר, אבל אסור לכתחילה שמא יסמוך על הנכרי לבדו. כתב הרשב"א: יש מי שהורה לאסור אף בדיעבד, ונראה לי שמותר בדיעבד. והרמב"ם גם כן התירו.

וכתב עוד הרשב"א: כח נכרי וכח ישראל מעורב בו מותר, במה דברים אמורים כשגלגלו ישראל ונכרי את הגלגל ולא היה הנכרי יכול לגלגלו אלא א"כ ישראל מסייעו, אבל היה יכול לגלגלו לבדו אף על פי שישראל מסייעו, יש מי שהורה בזה להחמיר דמסייע אין בו ממש, וייראה לי שמותר, שאף נכרי מסייע לישראל ולמה נעשה הנכרי עיקר וישראל מסייע, דכל שבדבריהם הולכין להקל.

זרק אבן או חפץ לתוך היין - מותר אפילו בשתייה. אבל אם החפץ מתגלגל והוא דוחקו עד שנופל לתוך היין, אסור אפילו בהנאה. ואם עשה כן בחמתו, מותר אפילו בשתיה אע"פ שמגלגלו ודוחה.

לפיכך, נכרי שהביא ענבים בסלים וזרקן לגת שיש בו יין דרוך מותר, דהוי כזורק אבן לגת, ומ"מ לכתחילה אסור לעשותו שמא יגע ביין.

כתב הרשב"א: יש מי שהורה שאסור ליתן ענבים בדרדורים לגת ע"י נכרי, מפני שהענבים נסחטין והיין מתאסף לשולי הדרדורין ונמצא הנכרי שופך יין צלול לגת. ואם ישראל מסייעו בנתינתו לגת מותר לכתחילה, שהרי יש כאן כח ישראל מעורב בו. עבר והביא הנכרי לבדו ושפכו לגת, אע"פ שהיין מזלף על הענבים מותר, מפני שעדיין לא נדרכו הענבים ולא נמשך יינו ואין מכוין לשפיכת היין אלא לשפיכת הענבים. עד כאן.

נכרי הזורק מים לתוך היין - מותר אפילו בשתיה. ואפילו מאן דאית ליה ניצוק חיבור, היינו דוקא יין ליין אבל מים ליין לא.

במה דברים אמורים שאינו מכוין למוזגו, כגון זרק מים לחבית גדול או לכוס ולא ידע שהוא יין, שהוא ידוע שאינו מכוין למזיגה, אבל אם מכוין למזיגה אסור בשתיה. ואם אין ידוע אם כיון למזיגה אם לאו, כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה דספיקא דרבנן לקולא.

נכרי שמערה מכלי שבידו לכלי שביד ישראל - היוצא אסור בשתייה. וישראל שמערה מכלי שבידו לכלי שביד נכרי - מותר אפילו בשתייה. ואם הנכרי מקרב הכלי לצד הקילוח - לרש"י אסור בשתייה, ולהריב"ם אפילו בהנאה, וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

נכרי הנושא יינו של ישראל בנוד והישראל הולך עמו - מותר אפילו אם הוא חסר והוא משכשך דרך הילוכו, שאין דרך ניסוך בכך, ואפילו אם הוא פתוח.

היה נושא בכובא - אם היא חסרה שרי, ואם היא מלאה אסורה, שבקל יכול ליגע בו ולא יראהו הילכך חיישינן שמא נגע בו. וכתב הרשב"א שאינה אסור אלא בשתייה ומותר בהנאה, דלא חיישינן שמא יגע הנכרי בכונה שהרי הוא עוסק במלאכתו, אלא חיישינן שמא יגע בו שלא בכונה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב אסור בסתם וייראה שרצונו לומר אפילו בהנאה.

וכתב הרמב"ן בשם הראב"ד דווקא כשהישראל הולך אחריו דלא מצי מינטר ליה, אבל הולך בצדו ונטר ליה אפילו מליא שרי שאי אפשר לו ליגע בו שלא יראוהו. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק.

ואם נושא הכובא במוט בשנים, אפילו מלאה שרי, שהיא רחוקה ממנו ואינו יכול ליגע בה.

וכתב הרשב"א: נכרי הנושא חבית במוט או אפילו על כתפו והיא נקובה ומוציאה יין שלא מדעת הנכרי, מותר אפילו היה היין נשפך מכחו, דכל כחו שלא בכוונה מותר אפילו בשתייה. היתה מטפטפת מעט, אפילו יודע שמטפטפת מותר, שאין היין נשפך מכחו של נכרי ולא מרבה בשפיכה בנדנודו, שאפילו אם היתה מונחת על גבי קרקע היתה מנטפת ומוציאה כך כדרך שמנטפת ומוציאה על כתפו, ואין כאן כחו של נכרי כל עיקר ולכך מותר, אלא שיש להתיישב בדבר. עד כאן.