טור יורה דעה – סימן קכא

הלוקח כלים ישנים מן הנכרי - כדרך שנשתמש בהן הנכרי כך הוא הכשרן.

לפיכך, הלוקח כלי תשמיש ישנים שמשתמשין בצונן, כגון כוסות וצלוחיות וכיוצא בהן, משפשפן כדי להסיר ולמרק האיסור שעל גביהן, ואח"כ שוטפן במים ומטבילן והן מותרין.

לקח מהן כלים שנשתמש בהם בחמין, כגון קדרות ויורות שמשתמשין בהן בחמין, מגעילן ומטבילן והן מותרין.

ואין חילוק בין אם הם של מתכות או של עץ או אבן. ובתשובה לרב האי גאון דכלי אבנים דינן ככלי חרס ולא שרו בהגעלה, אבל רב אלפס נתן להם דין כלי שטף וכן עיקר.

וכתב הרשב"א: דווקא מגעילן ואח"כ מטבילן, אבל אם הטבילן תחילה הוי כטובל ושרץ בידו. אבל ר"י כתב שיכול להטבילן תחילה, ואם לא ירצה להשתמש בו אלא צונן, יכול להטבילו ולהשתמש בצונן, וכשירצה להשתמש בו בחמין יגעילו ויספיק לו טבילה שהטבילו כבר.

כיצד היא ההגעלה. ישפשף הכלי היטב כדי להעביר חלודה שבו ואח"כ מגעילו. אם הוא כלי ראשון, כגון יורות וקדירות, מגעילן בכלי ראשון. ונקרא כלי ראשון בעודו רותח אפילו אינו על גבי האש. וי"א אם נשתמש בכלי בעודו ע"ג האש, צריך שתהיה ג"כ ההגעלה דווקא בכלי שהאש מהלך תחתיו, והכי מסתבר.

ואם הכלי גדול שאינו יכול להכניס כולו כאחד, יכניס חציו ואח"כ חציו השני ודיו. ואם הוא ארוך שגם זה אינו מספיק לו, מלבנו באמצע. ויורה גדולה שאינו יכול להכניסה באחרת, יעשה לה שפה מטיט או בצק, כדי שיוכל למלאותה היטב כדי שיבוא המים על כל שפתה, או יכניס בה אוד בוער ומתוך כך ירתיחו המים ויעלו על כל שפתה.

כלי שיש בו טלאי, אינו ניתר בהגעלה, לפי שמה שבלוע תחת הטלאי אינו נפלט בהגעלה, וצריך להסיר הטלאי קודם שיגעילנו.

ואם בא לערות עליו מכלי ראשון להכשירו - כתב ר"ת דחשיב ככלי ראשון. ורשב"ם כתב דעירוי לא חשיב ככלי ראשון. ואדוני אבי ז"ל כתב דהכא ודאי לא מהני עירוי, דאפילו אם נחשבנו ככלי ראשון היינו דווקא להפליט ממנו מעט כדי קליפה, ומיהו אין לו כח להפליט ממנו כל איסורו הבלוע בו. ומיהו כלי שלא נשתמש בו אלא ע"י עירוי, די לו ג"כ בהכשר ע"י עירוי. וכלי שלא נשתמש בו אלא בכלי שני, מגעילו בכלי שני ודיו.

וכלים שמשתמשים בהם דברים חריפים, כמו מדוך שדכים בו שומים ופלפלים עם דברים האסורים, אפילו לא נשתמשו בו כה"ג אלא בצונן, צריכים הגעלה. ומיהו ע"י הגעלה שרו.

כתב רב אלפס: צריך שישהא הכלי במים עד שיפלוט כל האיסור שבו. ולא נהגו כן, כי מי יודע לשער מתי יפלוט הכל, שאם באנו לומר כדרך שנשתמש בו, לא הוה מהני בהו הגעלה שהרי נשתמש בו איסור זה כמה ימים והיאך יפלוט בפעם אחת, אלא ודאי קים להו דבהגעלה אחת פולט הכל ואין חילוק בין אם ישהנו בתוכו או יוציאנו מיד, וכן נוהגין.

ולאחר הגעלה ישטפנו בצונן כדרך ששוטפין הכוס. וכתב רש"י שצריך שישטפנו מיד במים קרים בעוד החמין עליו כדי שלא יחזור ויבלע, ור"י כתב שאפילו לא שטפו מיד לא נאסר כי אינו חוזר ובולע. ומ"מ נוהגין לשוטפו מיד וכן ראוי לעשות.

ואין מגעילין הכלי עד שלא יהא בן יומו, או שיהיו במים שמגעילין בו ס' כנגדו. אבל אם הוא בן יומו ואין במים ס' כנגדו, לא עלתה לו הגעלה, ולא עוד אלא אפילו הכלי שמגעילו בתוכו ג"כ נאסר אם היא של היתר. וכן אם מגעיל כלי של בשר לאכול בו חלב או איפכא, צריך שלא יהא בן יומו. ואם מגעיל בכלי של איסור, צריך שלא יהא בן יומו, כי המים נאסרים אם אין בהם שיעור ס' כנגד הכלי, ואי אפשר שיהא בהן ס' כנגדו דבכולו משערינן ואין שום כלי מחזיק שיעור ס' כנגדו.

ואיזהו שאינו בן יומו - פירש ר"ת כל שעבר עליו לילה אחת בלא תבשיל, אפילו בשלו בו אתמול בערב, מיד בבקר אינו בן יומו. ור"י פירש שצריך שישהא מעת לעת, וכן עיקר. ואם בתוך מעת לעת חממו בו אפילו מים לבדם, צריך לשהות מעת לעת לבישול המים. אבל בבשר בחלב אינו כן, אם בשל בה מים לבדם אחר בישול הבשר ובא להכשירה לחלב, אין צריך לשהות מעת לעת אחר בישול המים אלא אחר בישול הבשר.

כלי חרס שנשתמש בהן איסור בחמין אפילו שלא אצל האש אלא שעירה לתוכו רותח, אין לו הכשר. ואפילו מלאו גחלים מבפנים ולבנו היטב, אם הוא דבר שאין דרכו להסיקו בפנים בקדירה לא מהני ליה, ואם הוא דבר שדרכו להסיקו בפנים והסיקו בפנים שפיר דמי. אבל אם לבנו מבחוץ, לא מהני ליה. ואם החזירו לכבשן עד שנתלבן, אפילו קדירה שפיר דמי. ומיהו כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: דוקא שהחזירה לכבשן שמצרפין בו כלי חרס חדשים, דכיון שמכניסה להיסק גדול כזה ודאי לא חייס עליה דילמא פקעא, אבל לתנורים שלנו לא, דאיכא למיחש שמא חייס עליה ויוציאנה קודם שתתלבן היטב.

כתב בעל העיטור: אי לא מסתפינא מרבוותא אמינא דאפילו כלי חרס, בקדירה דלאו בת יומא, כיון דאיסורה דרבנן מגעילה ג' פעמים ודיו. והביא ראיה מן הירושלמי. וכן כתב הרשב"א, וסיום דבריו: דאפשר שלא התירו אלא באיסור של דבריהם שאין לו עיקר מן התורה, כתרומה וחלה בחוצה לארץ וכן בישולי נכרים, אבל שאר איסורים של דבריהם החמירו בהם כשל תורה, וראוי לחוש שלא להקל בהם. עד כאן.

כלים שמשתמשין בהם ע"י האור - כגון שפודין ואסכלאות, צריך ללבנן היטב עד שיהו ניצוצות ניתזין הימנו. וכתב הרשב"א שצריך לשופם תחילה. ונראה שאין צריך, כי האש יעביר הכל, ולא דמי להגעלה שצריך לשופן תחילה, שאין כח המים ככח האש.

הגעיל כלי הצריך ליבון - אסור להשתמש בו בחמין אפילו שלא ע"י האש, שכל שתשמישו ע"י האש אינו פולט הכל ע"י הגעלה, וכל זמן שישתמשו בו ע"י חמין פולט מעט מעט.

ויכול ללבן חצי הכלי ואח"כ חצי השני.

כתב הרשב"א: כל כלי מתכות שחם מקצתו, חם כולו, לפיכך אפילו אם לא נשתמש בו איסור אלא במקצתו נאסר כולו. ודוקא לאיסור, אבל לענין הכשירו, לא עלה הכשירו עד שיכשיר כולו, בין לענין הגעלה בין לענין ליבון. עד כאן. ונראה לי דווקא כשנשתמש בכולו, אבל אם יודע שלא נשתמש אלא במקצתו, נכשר נמי מקצתו דכבולעו כך פולטו.

מחבת שמטגנין בו - כתב אבי העזרי בשם אביו רבי יואל שצריכה ליבון, והוא כתב שדיו בהגעלה, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

סכינים ישנין הנקחין מן הנכרים - בין גדולים בין קטנים, אם בא להשתמש בהן בצונן, נועצה י' פעמים בקרקע קשה ודיו, או שפה במשחזת של נפחים היטב על פני כולה. ופירש הרמ"ה שבכל פעם נועץ בקרקע קשה, ולא ינעצנו במקום שנעץ בפעם ראשונה, שצריך שיהיה קרקע קשה בכל נעיצה ונעיצה ובמקום שנעץ פעם אחת כבר נעשה רך. ורש"י כתב שצריכה שיפה ונעיצה, ולא נהירא.

וכתב הרשב"א דאפילו לחתוך בה דבר חריף כמו צנון, סגי בהכי.

ואם בא להשתמש בו רותח, מגעילה.

במה דברים אמורים שהוא חלק שאין בו גומות, אבל אם יש בו גומות, אסור להשתמש בו בין בצונן בין בחמין עד שילבנו היטב. וי"א שאפילו אין בו גומות והוא קטן, צריך ליבון, שפעמים מהפך בו הנכרי בשר אצל האש או מתקן בו נר של חלב בעוד שהוא דולק. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: ומיהו אפילו לא ליבן אלא חודו כדרך שנשתמש בו הנכרי ע"י האש, שפיר דמי.