טור יורה דעה – סימן קיח

אמר רב: חבי"ת - אסור בחותם אחד. פירוש, חתיכת דג או בשר או יין או תכלת שאין בה סימן, אסור להפקידם ביד נכרי בחותם אחד, עד שיעשה שני חותמות. אבל חמפ"ג - פירוש, חלב מורייס פת גבינה, שרו בחותם אחד.

ופירש רש"י טעמא דחבי"ת צריך ב' חותמות, משום שדמיו יקרים טרח ומזייף, וכן ביין משום חיבת ניסוך טרח ומזייף, ולפי זה הוו הנך דווקא.

אבל הרשב"א תולה הטעם לפי שאסורין מן התורה, וכתב: המפקיד ביד נכרי או ביד ישראל החשוד או משלח על ידם בשר או חתיכת דג שאין בה סנפיר וקשקשת וכיוצא בהן מהדברים שאם הוחלפו באיסור יש בו איסור תורה, צריך לעשות חותם בתוך חותם, ואם שלח או הפקיד בידם בחותם אחד אסור. המפקיד לחם או שולח על ידם דבר שאיסורו מדבריהם כמורייס פת וגבינה שאפילו אם הוחלפו באיסור אין בו איסור אלא מדבריהם, אפילו בחותם אחד מותר, ומפתח אינו כחותם אחד.

ור"ת כתב דווקא בישראל החשוד צריך ב' חותמות, אבל ביד נכרי בחותם אחד.

וי"מ שאין חילוק בין נכרי לישראל חשוד, אלא יש חילוק בין מפקיד לשולח, דמפקיד שעתיד לחזור לחותמו לראותו, די בחותם אחד כי הוא ירא, אבל השולח על ידו שאינו עתיד לראות החותם, צריך ב' חותמות. ולפי זה אם הודיעו לחברו צורת החותם וגם אמר לנכרי שהודיעו לחברו, די בחותם אחד. וכן הוא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

ולקמן בהלכות יין נסך יתבאר עוד שליחות יין ע"י נכרי.

ואם הפקיד או שלח ולא הכיר חותמו, חיישינן שמא טרח וזייף אפילו עשה ב' חותמות. ומיהו כיון שהחתימו כראוי ב' חותמות במקום שצריך שנים ואחד במקום שדי באחד, אין צריך לחזר אחריו לראותו.

כתב אות אחת, חשוב כחותם אחד. שתים, הוי כשני חותמות. מפתח וחותם, הוי ב' חותמות.

כתב רש"י: אם שלח ע"י נכרי ירך בלא חותם - אם היא חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגיד, כשירה, וכן ראיתי לרבותי שהתירו בשר שנשלח ע"י נכרי ונתקלקל החותם, וכל החתיכות שהיה ניכר בהן ניקור הישראל, כגון בנטילת חוטא דידא והחוט שנוטלין אצל החזה, התירו. עד כאן.

כתב הרשב"א: שלח על ידי נכרי בהמה או עוף שחוטין, אסורין בלא חותם, שאין סימן שחיטה סימן לסמוך עליו.

כתב עוד: אפילו שלח ע"י נכרי בלא חותם, אם אותו המקום מעבר לרבים מותר, שהוא ירא שמא יראנו אחד מהעוברים שהוא מחליף ויתפס עליו כגנב, והמחמיר שלא לשלוח לעולם אלא בחותם תבוא עליו ברכה. עד כאן.

המניח נכרי בחנותו ובו מדברים שאפילו אם הוחלפו יש בהן איסור תורה, מותר, ולא חיישינן שמא החליף להכשילו אלא א"כ נהנה בחליפין. אפילו אם נהנה בחליפין - אם הוא יוצא ונכנס, או אפילו שהה זמן רב ולא הודיעו שדעתו לשהות, מותר. אבל אם הודיעו שדעתו לשהות אסור.

לפיכך ישראל ונכרי ששפתו קדירות זו אצל זו, זה בשר שחוטה וזה בשר נבילה, מותר, ואין לחוש שמא כשהחזיר הישראל פניו החליף הנכרי שחוטה בנבילה, אפילו אם של ישראל משובח, ואפילו פיהן מגולה מותר ואין לחוש שמא יתזו נצוצות מזו לזו. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: ועל זה סומכין להניח הקדירות אצל השפחות כשהולכין לבית הכנסת, ונכון לירא שמים להחמיר, כי כמה פעמים אירע קלקול בדבר, ועוד כדי להשביח חלקה נותנת חלב בקדירה.