טור יורה דעה – סימן קיב

פת של נכרים.

יש דברים שאסרום חכמים אע"פ שאין להם עיקר מן התורה, כמו פת של נכרים אפילו אפאו ישראל, והשלקות שמבשלין הנכרים, ואסרו לשתות במסיבתן אפילו שאר משקין שאין בהם משום חשש יין נסך.

וכל אלו הדברים אסרו משום חתנות, פירוש שלא יבוא להתחתן בהן, שכל אלו מושכין לב האדם ואם יתקרב אליהם באחד מאלו יבוא להתחתן בם.

וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל בתשובה שלא אסרו אלא פת חטים ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון, אבל של קטנית ושל אורז ודוחן אינו בכלל פת סתם שאסרו, וגם אינו חשוב להיות בו משום בישולי נכרים.

וגזירת הפת לא נתפשטה בכל המקומות. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: ועל זה סומכין הגדולים שאינן אוסרין אותו לבני מדינתן שנוהגין בו היתר, כי הם אומרים שהם מהמקומות שלא פשט איסורו שם, ועוד סומכין על מה שכתוב בחילוף מנהגים שבין בני ארץ ישראל לבני בבל "מי שהתענה ג' ימים, מותר בפת של נכרים משום חיי נפש", וברוב מקומות גלויותינו אין פלטר ישראל מצוי והוי כאילו התענה ג' ימים. עד כאן. ויש אוסרין אותו אלא א"כ התענה ג' ימים ממש. ויש מהגאונים שהתירוהו בשבת אם אין לו מה לאכול, משום עונג שבת.

ולדעת אדוני אבי הרא"ש ז"ל אין חילוק בין פת של בעל הבית לשל פלטר, אבל קצת מהמחברים חילקו בין של בעל הבית לשל פלטר, דלא שייך חתנות אלא בשל בעה"ב הלכך אסרוהו בכל ענין חוץ מבמקום סכנה, אבל של פלטר אין כאן כל כך קירוב דעת שבאומנותו הוא עוסק. וכן מחלק בירושלמי שמתיר לקנות מפלטר של נכרי במקום שאין פלטר של ישראל מצוי.

וכתב הרשב"א: אפילו יש שם פלטר של ישראל, אם אין הפת של פלטר ישראל כפת הפלטר של נכרי, מותר כיון שערב עליו יותר. ואין נראה כן מן הירושלמי שלא התיר אלא במקום שאין פלטר ישראל מצוי, אבל אם הוא מצוי אלא דשל נכרי ערב לו יותר, לא התיר.

פת של בעל הבית, אסורות לעולם אפילו קנאה פלטר ממנו, ואפילו שלחה לישראל לביתו. וכן אפילו שלחה אותו הישראל לאחר, אסורה לעולם. ושל פלטר מותרת לעולם, אפילו קנאה בעל הבית ממנו, שלא הלכו באיסור זה אחר מי שהפת בידו עכשיו, אלא אחר מי שהיה לו בשעת אפייה.

ואין להתירה אפילו במקום שנהגו אלא בפת של נכרים, ואותו אין לו היתר ע"י חיתוי שיחתה ישראל בגחלים, כי אין איסורו משום בישול אלא משום הפת עצמו. אבל פת של ישראל שאפאו נכרי, הוא בכלל איסור שלקות, ובאותו לא נהגו היתר בשום מקום, ועלה קאמר ג' מלאכות בפת היסק התנור וחתיית הגחלים והאפייה, שאם ישראל עשה אחד מאלו אין בו משום בישולי נכרים.

וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: ותימה על מה שנוהגין האידנא להקל בהשלכת קיסם לתנור. ובהלכות שבין בני ארץ ישראל לבני בבל כתוב "בני מזרח משליכים קיסם לתנור, ובני מערב אומרים קיסם זה אינו מעלה לו ולא מוריד אלא א"כ התענה ג' ימים מותר משום חיי נפש", והנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהיו מזידים. וכן כתב הרמב"ם שאפילו לא זרק הישראל אלא עץ אחת לתוך התנור, התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שפת של נכרי אסורה. עד כאן. וייראה שאינו מחלק בין של נכרי לשל ישראל שאפאה נכרי, וכאשר כתבתי כן נראה עיקר.

פת של נכרי שנילוש בביצים, אע"פ שיש בביצים משום בישולי נכרים, ושלקות אסורין בכל המקומות, אפילו הכי מותר, כיון שהפת מותר הביצים טפילין לו.

כתבו הגאונים שכותח של נכרי מותרת, ואין חוששין לפת של נכרי שבו.

ר"י מתיר למי שנזהר מפת של נכרי לאכול בקערה עם מי שאינו נזהר ממנו, ואינו חושש להתערובת הפת.