טור יורה דעה – סימן א

תניא: "וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך", מלמד שנצטווה משה על פה בהלכות שחיטה.

והנני מסדר הלכותיהן: מי הראוי לשחוט, וכוונת השוחט, ומחשבה הפוסלת השחיטה, במה שוחטין, ומתי שוחטין, ובאיזה מקום שוחטין, ומי הם הנשחטין, ושליל הנמצא בבהמה, ואותו ואת בנו, ובדיקת הסכין, וברכת השחיטה, ובדיקת הסימנים, מקום השחיטה בצוואר, וכמה שיעור שוחטין, וחמישה הלכות שחיטה, והכיסוי וברכתו.**

הכל שוחטין לכתחילה, נשים ועבדים משוחררים. וכל אדם, אפילו אין מכירין אותו שמוחזק לשחוט שלא יתעלף, וגם אין יודעין בו שהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה, שרוב הרגילים לשחוט הם בחזקת מומחין ומוחזקין.

במה דברים אמורים, שאינו בפנינו, אז מותר לאכול משחיטתו, וסומכים על החזקה. אבל אם הוא לפנינו, צריך לבודקו אם הוא מומחה ולשואלו אם נתעלף. וכתב בסמ"ג בשם רבינו תם, שאין צריך שידע כל הדינין, אלא אם אומר: על דבר זה הייתי מסתפק ושואל, קרינן ביה שפיר יודע, עד שיאמר על האסור מותר.

ומיהו לכתחילה יכולין ליתן לו לשחוט על סמך שיבדקנו, ולא חיישינן שמא יאכלו משחיטתו בלא שיבדקנו וישאלנו.

אבל מי שיודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה, אפילו שחט לפנינו ארבע או חמש פעמים שחיטה הגונה וראויה, ושחט אחר כך בינו לבין עצמו, שחיטתו פסולה, אפילו שאלו לו: "עשית כך וכך?" ומתוך תשובתו נראה ששחט כראוי, אין לסמוך עליו. ואפילו אמר ברי לי ששחטתי יפה. אבל כל מה ששחט לפנינו כשר, ואפילו לכתחילה יכולים ליתן לו לשחוט, כיוון שאחר עומד על גביו. ובלבד שיראה אותו מתחילת השחיטה עד סופה.

ובעל העיטור כתב: אי ידעינן ביה דגמר, אפילו לא איתחזק, מותר לשחוט לכתחילה. ואי לא ידעינן ביה אי גמיר אי לא, לכתחילה לא ישחוט, ואם שחט שחיטתו כשרה ואין צריך לבודקו, ואפילו הוא לפנינו.

והרמב"ם חילק בין מומחה ומוחזק לענין לשואלו, שכתב: היודע הלכות שחיטה, הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו בתחילה, עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות, עד שיהיה רגיל וזריז. ואם שחט בינו לבין עצמו שחיטתו כשרה. ולא כתב שצריך לשואלו אם הוא מוחזק. ובמי שאין ידוע אם יודע הלכות שחיטה, כתב שאם שחט בינו לבין עצמו, שואלין אותו אם יודע הלכות שחיטה, שחיטתו כשרה.

ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק, אלא אם הוא לפנינו, בודקין אותו ושואלים אותו אם נתעלף. ואם אינו לפנינו, סומכין על החזקה בשניהם. וכן היא סברת רב אלפס.

וכיוון שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, המוצא בהמה שחוטה כראוי במקום שרוב ישראל מצויין, כשרה. ואפילו אם נגנבה ממנו ומצאה שחוטה, אף על פי שהוא חשוד על הגנבה, אינו חשוד על השחיטה. וכתב הרמב"ם: דווקא שמצאה בבית, אבל מצאה בשוק, או באשפה שבבית, אסורה. ואדוני אבי ז"ל התיר אפילו באשפה שבבית, ולא אסר אלא באשפה שבשוק. וכן הרשב"א התיר אלא אם כן מצאה באשפה שבשוק.

חרש שאינו שומע ואינו מדבר; ושוטה היוצא יחידי בלילה, או מקרע כסותו, או לן בבית הקברות, או מאבד מה שנותנין לו, אפילו באחת מאלו, אם עושה אותו דרך שטות, נקרא שוטה; וקטן שאינו יודע לאמן ידיו לשחוט; אין שוחט לכתחילה, אפילו אחרים רואין אותו. ובדיעבד כשרה אם אחרים עומדים על גביו. ואין מוסרין להם לכתחילה לשחוט בשאין אחרים עומדים על גביו, אפילו אם רוצה להשליכו לכלבים.

וחרש המדבר ואינו שומע, אף על פי שמדבר, לכתחילה לא ישחוט, מפני שאינו שומע הברכה; ואם שחט, אפילו בינו לבין עצמו, שחיטתו כשרה. והשומע ואינו מדבר, אם הוא מומחה, שוחט אפילו לכתחילה אם אחר מברך.

וקטן מומחה ויודע לאמן את ידיו לשחוט, לא ישחוט לכתחילה בינו לבין עצמו; ואם שחט, שחיטתו כשרה. ואם גדול עומד על גביו, שוחט אפילו לכתחילה.

ושיכור שהגיע לשכרותו של לוט, דינו כשוטה. ואם לא הגיע לשכרותו של לוט, שוחט אפילו לכתחילה.

וסומא לא ישחוט לכתחילה, אלא אם כן אחר עומד על גביו.

וערום לא ישחוט לכתחילה, מפני שאינו יכול לברך.