טור אורח חיים – סימן עו

צואה בעששית מותר לקרות כנגדה אף על פי שרואה אותה:

צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא דחשיבה כמכוסה, ואם היה סנדלו נוגע בה אסור:

העבירו צואה לפניו אסור לקרות כנגדה, ופי חזיר כצואה עוברת דמי ואפילו בא מן הנהר:

היתה צואה על בשרו ומכוסה בבגדיו, או שהכניס ידו בבית הכסא דרך חור ואינו מריח ריח רע, רב הונא אמר מותר לקרות ורב חסדא אמר אסור לקרות. רבינו חננאל פסק כרב חסדא ורי"ף פסק כרב הונא וכן דעת אדוני אבי ז"ל, אבל צואה בפי טבעת אפילו אם היא מכוסה אסור לקרות אפילו אם אינה נראית כשהוא עומד ונראית כשהוא יושב. ויש מפרשים דרב הונא לא שרי בצואה על בשרו אלא במקום שהיא נתכסית מאליה בלא מלבושים כגון אצילי ידיו וכיוצא בו.

היה לפניו מעט צואה, יכול לבטלה ברוק שירוק בה ויקרא כנגדה, והוא שיהא הרוק עבה. ואין הביטול מועיל אלא לפי שעה, אבל אם לא יקרא מיד, הרוק נימוח ונבלע בה ולא בטלה:

ספק אם צואה עמו בבית או לאו, מותר לקרות כיון שאין דרך בית להיות בו צואה. וכהאי גוונא באשפה אסור. ובספק מי רגלים אפילו באשפה מותר. ואם קרא במקום הראוי להסתפק בצואה ומצא בו אחר כך, צריך לחזור ולקרות. אבל אם אין המקום ראוי להסתפק בו, אין צריך לחזור ולקרות: