טור אורח חיים – סימן תרמט

כל הד' מינין פסולין בגזול, בין לפני יאוש בין לאחר יאוש.

ובשאול, ובשל עיר הנדחת, ואשירה של ישראל, פסול. אבל של עו"ג, לכתחילה לא יטול ואם נטל יצא מיום ראשון ואילך דלא בעינן לכם.

וכל הפסולין, כמו שפסולין בראשון כך פסולין כל שבעת הימים, חוץ משאול שמותר מיום ראשון ואילך.

וכן חסר, מותר מיום ראשון ואילך. הלכך ניקב, או שנקבוהו עכברים, מותר מיום ראשון ואילך אם נשאר בו כשיעור. ובהלכות גדולות פסל אם נקבוהו עכברים כל ז' ימים, משום דמאיס אע"ג דניקב כשר. וכן כתב רב נטרונאי גאון. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק, ואפילו לכתחילה מותר לאכול ממנו רק שישאיר ממנו שיעור כדי לצאת בו. ולדידן חשוב יום שני כמו יום ראשון. אבל כל שאר הפסולין, פסולין כל ז' הימים.

והרי"ץ גיאת כתב: כל הפסולים אינן פסולין אלא בראשון, אבל משם ואילך, לא שנא גזול ולא שנא שאר פסולין, כולם כשרים. וכן כתבו בעל העיטור וה"ר יונה. ואדוני אבי הרא"ש כתב כסברא ראשונה.

וכל הפסולים מחמת מום, אם הוא שעת הדחק שאין נמצא כשר, כשרים ויכול לברך עליהם. והראב"ד כתב שלא יברך עליהם, אלא יאחזם בידו שלא תשתכח תורת לולב. ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל הכשיר לולב יבש בשעת הדחק ולא שאר מינין, ולא נראה, דמאי שנא זה מזה.