טור אורח חיים – סימן סא

ויקראנה ביראה ובכוונה. כתב רב עמרם: לשוייה איניש לקריאת שמע בכל זמן דקרי לה כפרוטגמא חדשה, פירוש פרוטגמא כתב המלך על בני מדינתו, שקריאת שמע הוא פרוטגמא דהקב"ה, והכי איתא במדרש אמר רבי ברכיה מלך בשר ודם משגר פרוטגמא שלו למדינה מה הם עושין, כל בני המדינה עומדין על רגליהם ופורעים את ראשיהם וקוראין אותו באימה ביראה ברתת ובזיע, אבל הקב"ה יתברך שמו אומר לישראל קראו קריאת שמע פרוטגמא דידי, הרי לא הטרחתי עליכם לקרותה לא עומדים ולא פרועי ראש אלא בלכתך בדרך, אבל באימה וביראה וברתת ובזיע מיהא צריך.

יש נוהגין לומר תחילה אל מלך נאמן. ויש אומרים שמוסיפין אמן אמ"נ, ונותנין טעם לדבריהם שקריאת שמע יש בה רמ"ח תיבות כמנין אבריו של אדם אלא שחסר ד' ומכוונים להשלים באלו ד', והרמ"ה השיב על זה בתשובה וכתב ודאי אם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם שליח ציבור יכול לענות אמן כשיסיים ש"צ דלאו עונה אמן אחר ברכותיו הוא אלא אחר ש"צ, והפסקה ליכא דלא גרע משאלת שלום דמפסקינן בין ברכה שנייה לשמע, אבל מי שעונה אמן אחר ברכת עצמו בין יחיד בין ציבור הוי טעות ונקרא בור, והוי הפסקה בדבר שלא היה לו להפסיק, וכל שכן המפסיק באמן אמ"נ דאיכא תלת, דמפסיק בין ברכה לקריאה, ועוד דמפיק שם שמים לבטלה ועבר בלא תשא דהזכרת השם הכא לית ליה עניינא דמדכר לה לא להבוחר בעמו ישראל ולא לשמע ישראל והויא לבטלה, ועוד כיון דלאו לצורך ברכה היא אלא לאשלומי רמ"ח תיבות הוי ליה תוספת בקריאת שמע והאי תוספת לא יעקב אמרו ולא בניו ולא משה אמרו ואם כן אנן היכי אמרינן ליה, השתא בשכמל"ו אי לאו דאמריה יעקב לא הוה אמרינן ליה ואע"ג דאמריה יעקב לא אמרינן ליה אלא בחשאי, ואנן ניקום ונימא מדעתן מידי דלא אמריה יעקב ולא משה ולא איתא לא במתניתין ולא בגמרא, אלא מחוורתא דהאי מנהגא לית ליה עיקר, ומאן דיכיל לסלוקא שלא על ידי מחלוקת אלא בחבורה שדעת אחת לכולם שפיר דמי, ומאן דלא יכיל לסלקא לסלוקיה לנפשיה. עד כאן.

נוהגים בספרד לקרות פסוק הראשון בקול רם, ומנהג טוב הוא להעיר הכוונה בפסוק הראשון שהוא עיקר מקום כוונת הקריאה. ויש נוהגין שנותנין ידיהם על פניהם בקריאת פסוק הראשון, וראייתם מפרק ב' דברכות רבי כד הוה מנח ידיה אעיניה הוה קרי לה, פירוש כוונתו שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין, וכל מה שיעשה אדם לעורר הכוונה טוב הוא.

כתב רב עמרם: וצריך להפסיק בין תיבה לתיבה, דעל ההיא (דפסחים נה:) דאנשי יריחו היו כורכין את שמע שלא ברצון חכמים, מפורש בירושלמי שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה.

וצריך להאריך בד' דאחד שיעור שיחשוב בלבו שהקב"ה הוא יחיד בעולמו למעלה ולמטה ובד' רוחות העולם. ויש נוהגין להטות הראש כפי המחשבה מעלה ומטה ולד' רוחות; ויש מפקפקין בדבר, משום הא דתניא: הקורא את שמע לא יקרוץ בעיניו ולא ירמוז בשפתיו. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל היה אומר שאין לחוש, דהתם הקריצה והרמיזה לצורך דבר אחר ומבטלין הכונה, אבל הכא הרמיזה היא צורך הכוונה וגורמת אותה. ירושלמי: אמר רב נחמן בר יצחק, ובלבד שידגיש בדלי"ת שלא תהא כרי"ש ונמצא מחרף, ולא יחטוף בחי"ת, שלא ימהר בה לקרותה בחטף, שאין פירוש משמעותה בחטף שום דבר, ולא יאריך באל"ף, שלא יהא נראה כ"אי חד". יש מפרשים, מדקאמר: "ובלבד שלא יחטוף בחי"ת", אלמא שצריך להאריך בה כשיעור שיחשוב בלבו שהוא יחיד בשמים ובארץ, ובדלי"ת יחשוב שהוא יחיד בד' רוחות. וראייתם ממנחות דקאמר התם חטריה לגגיה דחי"ת להודיע שהוא חי וברומו של עולם ובד' להמליכו בד' הרוחות כנגד הדל"ת.

האומר "שמע שמע", פירוש שני פעמים, משתקין אותו, שנראה כשתי רשויות. ואיתמר בירושלמי: דווקא בציבור, אבל ביחיד שרי. ונראה שאין לחלק, דבגמרא דידן אינו מחלק. והא דתניא: האומר "שמע שמע" הרי זה מגונה, ומשמע: אבל שתוקי לא משתקין ליה, ומשני בגמרא: הא דאמר פסוקא וכפליה, והא דאמר מילה וכפלה, ופירש רש"י: כשכופל הפסוק משתקין אותו, דמיחזי כשתי רשויות, אבל כשכופל המילה אין משתקין אותו, אבל הוא מגונה. ורב אלפס פירש בהפך: כשכופל המילה משתקין אותו, וצריך לחוש לדברי שניהם. ואם כופל כל הפרשה אין לחוש. וכתב ר"י שצריך לשתק אותם שאומרים באשמורות "שמע שמע".

ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", אע"פ שאינו מן הפרשה, משום הא דאיתמר בפסחים בפרק מקום שנהגו כשקרא יעקב לבניו בקש לגלות להם הקץ ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא יש בכם שאינו הגון פתחו כולם ואמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד פתח הזקן ואמר בשכמל"ו, ואמרינן נמי התם היכי ניעביד נימריה לא אמריה משה לא נימריה הא אמריה יעקב תקנו לומר אותו בחשאי, על כן נוהגין לאומרו (אותו) בחשאי אפילו במקומות שנוהגין לקרות כולה בקול רם.

וצריך להפסיק מעט בין לעולם ועד לואהבת. וכן צריך להפסיק בין היום לעל לבבך, שלא יהא נראה היום ולא למחר. ומהאי טעמא נמי צריך להפסיק בין אשר אנכי מצוה אתכם היום ובין לאהבה.

ירושלמי צריך להפסיק בין נשבע לה' כדי להטעים יפה העי"ן שלא יהא נראה כה"י. וצריך להתיז זיי"ן דלמען תזכרו דלא לישתמע תשקרו או תשכרו והוי כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. והראב"ד הוסיף זיי"ן דוזכרתם דלא לשתמע בסמך. וידגיש יו"ד דשמע ישראל שלא תבלע. וכן היו"ד דוהיו דלא לשתמע והא"ו. וצריך ליתן ריוח בין וחרה אף דלא לשתמע וחרף. וצריך ליתן ריוח בין תיבה שתחלתה כסוף האות שלפניה, כגון בכל לבבך, על לבבכם, בכל לבבכם, עשב בשדך, ואבדתם מהרה, הכנף פתיל, אתכם מארץ. וצריך ליזהר בכל אל"ף שאחר מ"ם להפסיק, כגון ולמדתם אותם, שאם אינו מפסיק נראה כקורא מותם, ושמתם את, וראיתם אותו, וקשרתם אותם. ולא בקריאת שמע בלבד אלא אף בפסוקי דזמרה ובתפילה, כמו ספרו בגוים את כבודו, שבחי ירושלים את, ותקם את, ויראו העם את, וממליכים את.

וכתב הרמב"ם ז"ל: צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה, ולא יניח הנד ולא יניד הנח. וכתב הראב"ד: ולא ידעתי בנד הנח מה הפסד יש בו, ואם אמר על לבבך בנד בי"ת השניה כדי להטעימה שלא תראה בוי"ו, ואם יטעים יו"ד של והיו שלא תראה אל"ף, וכן יו"ד של ישראל שלא תראה אל"ף וכיוצא בזה, יניד הנח ותבא עליו הברכה.

כתב הרב רבי יונה שצריך לקרותה בטעמיה כמו שהם בתורה, וזהו פירוש דההיא דמקום שנהגו שהיו כורכין את שמע שלא ברצון חכמים, שלא היו קוראים אותה בטעמיה.

וכשיאמר "וקשרתם לאות על ידיך" ימשמש בתפילין של יד, וכשיאמר "לטוטפות בין עיניך" ימשמש בשל ראש. ויש נוהגין למשמש גם בציצית כשאומר "והיה לכם לציצית וראיתם אותו".