טור אורח חיים – סימן תרז

וצריך להתוודות במנחה קודם סעודה המפסקת, כדתניא מצות וידוי יה"כ עם חשיכה, אבל אמרו חכמים מתוודה קודם אכילה שמא תטרוף דעתו עליו מחמת הסעודה שלא יוכל להתוודות אח"כ.

והיכן אומרה? יחיד אומרה אחר תפילתו, אחר שגמר קודם שעקר רגליו, וש"צ אומרה בי"ה בתוך התפילה.

ועיקר הוידוי הוא "אבל אנחנו חטאנו", אלא שנהגו לומר גם שאר דברים כגון "מה נאמר לפניך, ואתה יודע רזי עולם, ועל חטא, ועל חטאים, ואלהי עד שלא נוצרתי".

ובאשכנז נוהגין לומר על חטא על סדר אלפא ביתא ומפרטין בו החטאים, וכ"כ רב עמרם, וכ"כ הרמב"ם ז"ל. והר"י כתב שצריך לפרט החטא. ובספרד אין נוהגין לאומרו, וכן נראה שא"צ לפרט החטא, שר"ע אומר שא"צ לפרט החטא והלכתא כדבריו.

וצריך להתוודות מעומד, ואפילו כי שמע ליה מש"צ והוא התוודה כבר צריך לעמוד.

ועוונות שהתוודה עליהם ביום הכפורים שעבר ולא שנה עליהם, כתב הרי"ץ גיאת שאין להתוודות עליהם, אלא אם גנב או גזל והתוודה עליהם בשנה שעברה, יאמר במקום 'גנבתי' - 'געלתי בדרכי' שהוא דרך כלל. וכן בכל הפרטים יש לשנות בענין זה כשיצטרך. והני מילי כשמתפלל בינו לבין עצמו, אבל כשאומר עם הציבור אין לחוש, שאי אפשר שלא יהא אחד מן הציבור שגנב או גזל. ואדוני אבי ז"ל כתב שיכול להתוודות עליהם אע"פ שלא שנה בהם.

ובחתימת הוידוי, כתב רב עמרם החותם "ברוך אתה ה' האל הסולחן" טועה. ולפירוש רש"י יכול לחתום, שהוא גורס בכל מקום שזקוק לשבע אם בא לחתום חותם, וכיון שחכמים אמרו שיכול לחתום א"כ כך הלכה. ובכל סידורי אשכנז יש בהם חתימה, ובספרד אין חותמין. ומוטב שלא לחתום כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא.

ולענין חזרת ש"צ את הוידוי במנחה, כתב אבי העזרי שאין לו להחזירו, כיון שאינו יכול לאומרו באמצע התפילה כמו בשאר התפילות, וגם כי לא נתקן במנחה אלא משום גזירה שמא יארע אונס, וכן דעת הרי"ץ גיאת, וכן נוהגין באשכנז, ורב האי כתב: אין מנהג שיתוודה ש"צ במנחה, אבל אם רצה להרויח בברכת המרבה לסלוח כגון וידוי אין מונעין אותו. כתוב בתשובה אחרת: יפה השיבו הראשונים על שאלתכם בוידוי יוה"כ שלא לאומרו ש"צ בברכת סליחה, שלא שמענו בבבל שאומר ש"צ וידוי בתפילת המנחה של ערב יום הכיפורים, ולדבריכם שאתם צריכין לכך מפני שאין הציבור בקיאין, צריכים אתם להודיעם כי כל אחד ואחד צריך להתוודות אחר תפילתו קודם שיאכל סעודה מפסקת. אבל רב עמרם כתב: ש"צ אומר וידוי במנחה להוציא שאינו בקי, וכן נוהגין בספרד.

ונוהגין באשכנז שכל הקהל לוקין מלקות ארבעים בבית הכנסת אחר תפילת המנחה, שמתוך כך יתן אל לבו לשוב מעבירות שבידו.