טור אורח חיים – סימן תקפה

ועומד התוקע לתקוע, שצריך שיתקע מעומד, דכתיב "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט א), וילפינן מ"לכם" דכתיב גבי עומר (ויקרא כג טו). וספירת העומר מעומד, דכתיב "מהחל חרמש בקמה" (דברים טז ט), אל תקרי "בקמה" אלא 'בקומה'.

וקודם שיתקע יברך "לשמוע קול שופר", ולא "לתקוע", דלאו בתקיעה תליא מילתא אלא בשומע, כדתנן (ראש השנה כז ב): התוקע לתוך הבור כו' לא יצא. כתב א"ה: ויברך "שהחיינו", ויתקע תשר"ת ג' פעמים ותש"ת ג' פעמים ותר"ת ג' פעמים.

ואם התחיל ולא יכול להשלים, כתב ר"י: דבר פשוט הוא שמשלים אחר, ואפילו ג' וד', ודי בברכה שבירך הראשון, כי הראשון מברך בשביל כל הצבור ותוקע, ולמה יברך השני? ואפילו אם בירך ולא יכול לתקוע כלל, השני תוקע בלא ברכה; וברכה לבטלה לא הוי, כיון שיוצא בתקיעת השני.

אמר רבי יצחק: למה תוקעין ומריעין כשהן יושבין, וחוזרין ותוקעין ומריעין כשהן עומדין? כדי לערבב השטן. פירוש: למה תוקעין מיושב קודם מוסף, וחוזרין ותוקעין על סדר ברכות? למה מקדימין לתקוע מיושב? כדי לערבב השטן; פירוש, כדי שיתערבב מיד בתקיעה ראשונה שלפני התפילה ולא יקטרג בשעת תפילה. ויש מפרשים, שמכח תקיעה ראשונה מתערבב בשנייה, והכי איתא בירושלמי: "בלע המות לנצח" (ישעיהו כה ח) וכתיב "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול" (ישעיהו כז יג). כד שמע קול שופר חדא זימנא, בהיל ולא בהיל, אומר: שמא ההיא זימנא דשופר גדול. כד שמע תניינא, אומר: ודאי מטא זמניה, ומירתת ומתערבב ולית ליה פנאי למיעבד קטיגוריא. אבל לעולם עיקר תקיעה היא מעומד, שהיא על סדר ברכות, כדתנן: העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה, השני מתקיע. פירוש, מי שמתפלל תפילת מוסף מתקיע.

ודקדק רב האי, מדקאמר מתקיע ולא אומר תוקע, אלמא אחר תוקע ולא ש"צ. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: והטעם, כי הא דתנן בפרק אין עומדין (ברכות לד א): העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטרוף, פירוש, שמא יטרף דעתו בעניית אמן ואז לא ידע מהיכן יתחיל לחזור. ואם אין שם כהן אלא הוא, לא ישא את כפיו, מזה הטעם עצמו. ואם הוא בטוח שנושא כפיו וחוזר לתפילתו, שאינו מתבלבל, רשאי. וכן הטעם בכאן, דתקיעה ודאי לא הוי הפסק, הלכך אם הוא מובטח שחוזר לתפילתו, רשאי לתקוע, וכן כתב בעל העיטור: מסתברא שאם ש"צ יודע לתקוע, הרשות בידו, אלא מנהג הראשונים שהיו זריזין במצות ומחבבין אותן, כל אחד ואחד נוטל חלקו כדי לקבל שכר. וכן כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל.

וכן עוד מנהג באשכנז שגדולי העיר מקדימין לתקוע כל מי שזריז בו יותר, מה שאין כן בספרד שבורחים מן המצוה עד שצריכים לשכור אחד מן השוק לתקוע להם, ולא ידעתי מאין מצאו היתר זה, כי נראה לי שאסור, כדתניא (בבא מציעא נח ב): השוכר את הפועל לשמור הפרה והתינוק, אין נותנין לו שכר שבת, אלמא בהדיא קתני שאסור ליטול שכר שבת אלא ע"י הבלעה, כדמפרש בסיפא דברייתא ששכרו לשמור חדש, משם יראה שיצא שכרו בהפסדו ועל זה נאמר עבירה גוררת עבירה, עד כאן.

ואמר ר' יצחק: כל שנה שאין תוקעין בה בתחילתה, מריעין לה בסופה, מאי טעמא? משום דלא מיערבב שטן. ומפרש בה"ג, דלא דאקלע בשבתא, אלא דאיתיליד אונסא ולא תקעו. רמז לדבר: "אין שטן ואין פגע רע" (מלכים א ה יח) ראשי תיבות שופר; פירוש, כשיש שופר אין פגע רע. אף על פי שאין שופר מפורש בתקיעות ראש השנה, אנו לומדין אותו מיובל, דכתיב ביה "והעברת שופר תרועה בחדש השביעי" (ויקרא כה ט).