טור אורח חיים – סימן תקנט

סדר היום. כתב אבי העזרי: ליל ט"ב חולצין מנעליהם (עיין סימן תקנ"ב), והולכין לבית הכנסת ויושבין לארץ כאבילים, ואין מדליקין נרות רק נר אחד לומר לאורו איכה וקינות, ועומד ש"ץ ומתפלל ערבית ואומר קדיש שלם, וקורא איכה ואומר קינות, ואח"כ סדר קדושה, ויתחיל "ואתה קדוש" ולא יאמר "ובא לציון גואל" שאין גאולה בלילה, ולא "ואני זאת בריתי" שנראה כמקיים ברית על הקינות, ועוד דלא שייך למימר ואני זאת בריתי שהכל בטילים בו, אבל בבית האבל יש לאומרו שאם האבל בטל המנחמין אינן בטלין, ואומר קדיש בלא תתקבל, והולכין לבתיהן ואין נותנין שלום זה לזה אלא כאבלים ונזופים.

ואם חל ט"ב בשבת או במוצאי שבת אין אומרים צו"ץ, מידי דהוה אר"ח שחל (להיות באחד) בשבת שאין אומרים צו"ץ בשבת, דט"ב נמי אקרי מועד. ואין אומרים ויהי נועם. ויש מהגאונים שכתבו כיון שאין אומרים ויהי נועם, גם סדר קדושה אין לומר. ורב צמח גאון כתב: אין אומרים ויהי נועם, אבל אומרים ובא לציון וכולה סדר קדושה, אבל "ואני זאת בריתי" אין אומרים. ורבינו נסים כתב אין אומרים ויהי נועם, אבל מנהגינו לומר ערבית ושחרית "ואני זאת בריתי", ולמה לא נאמר והעם עוסקים באיוב וירמיה וקינות.

בשחרית מסדרין הברכות והזמירות כמו בשאר ימים. ויש מקומות שנוהגין שלא לומר השירה. ומתפללין י"ח ברכות, ויחיד אומר עננו בשומע תפילה וש"ץ בין גואל לרופא כמו בשאר תענית, ואומר "נחם" בבונה ירושלים.

ואינו כשאר תענית צבור, לא לענין כ"ד ברכות ולא לענין תפלת נעילה. וכתב רב עמרם מנהגינו להרבות סליחות בסלח לנו, ואין אומרים תחינות דאיקרי מועד, ואם חל בב' ובה' אומר אל ארך אפים וא"א והוא רחום, ובספרד אין אומרים אל א"א.

ומוציאים ס"ת, וקורין ג' בפ' ואתחנן כי תוליד בנים, ומפטיר הוא השלישי ומפטיר בירמיה אסוף אסיפם. וכתב אבי העזרי וגולל ס"ת במקומו שלא למעט בכבודו. אבל במסכת סופרים כתב יש קורין ספר קינות בערב, ויש שמאחרין עד הבוקר לאחר קריאת ס"ת, שאחר קריאת ס"ת עומד ומתפלש באפר ובגדיו מפולשין וקורא בבכייה ויללה, אם יודע לתרגמו מוטב ואם לאו נותנו למי שיודע לתרגם כדי שיבינו כל העם והנשים והתינוקות, שהנשים חייבות כאנשים וכל שכן בנים זכרים. והקורא בט"ב אומר "ברוך דיין האמת". ויש מניחין את תיק הספר על הקרקע ואומר "נפלה עטרת ראשינו" וקורעין ומספידין כאדם שמתו מוטל לפניו. ויש שמשנין מקומותיהן. ויש שיורדין מספסליהן. וכולם מתפלשין באפר ואין אומרים שלום זה לזה כל הלילה וכל היום עד שישלימו כל העם קינותיהן.

ובשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת חוץ כדי שלא יפסיק לבו מן האבל, וכל שכן שלא לשוח עם העו"ג. ואם יש אבל בעיר, הולך בלילה לבית הכנסת וגם ביום עד שיגמרו הקינות.

ואם יש תינוק למול, מלין אותו אחר שגומרין הקינות. ויש ממתינין למולו עד אחר חצות. ויש אומרים שאין לברך על הכוס אלא יברך בלא כוס, ודעת התוספות שיברך על הכוס ויתן לתינוק לשתות, ולא חיישינן דלמא אתי למסרך - פירוש יבוא לשתות אף לאחר שיגדיל, כיון שאינו דבר קבוע, ומשום הכי ט"ב שחל במוצאי שבת לא אמרינן שיבדיל ויתן לתינוק משום דחיישינן דאתי למסרך, דחשיב שפיר דבר קבוע כיון שלפי קביעות השנים בא לפעמים באחד בשבת לסוף ג' או ד' שנים פעם אחת.

ובעל ברית לובש בגדים אחרים אך לא לבנים ממש. מעשה שחל ט"ב בשבת ונדחה עד למחרתו והיה רבינו יעבץ בעל ברית, והתפלל מנחה בעוד היום גדול ורחץ ולא השלים תעניתו, לפי שי"ט שלו היה, וראיה מהא דתניא (ערובין מא א) א"ר אליעזר בר צדוק אני הייתי מבני סנאה בן בנימין וחל ט"ב בשבת ודחניהו עד לאחר שבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי"ט שלנו היה.

ונוהגין שלא לשחוט ושלא להכין צרכי סעודה עד לאחר חצות.

במנחה קורין "ויחל" כמו בשאר תעניות, ומפטירין "דרשו". ורבינו האי כתב שמנהג להפטיר "שובה". ומתפללין י"ח ברכות, ואומר נחם בבונה ירושלים, ועננו בשומע תפילה וש"ץ אומרו בין גואל לרופא.