טור אורח חיים – סימן תקנה

ט"ב אינו חייב בכפיית המטה ולא בעטיפת הראש שהן נוהגות באבילות, והא דתניא כל מצוות הנוהגות באבל נוהגות בט"ב, ההוא לענין מצוות לא תעשה הנוהגות באבל תניא, אבל לענין מצוות עשה שבאבל כגון כפיית המטה ועטיפת הראש לא, ואין צ"ל קריעה דליתיה בכלל מצוות הנוהגות באבל, כדאמרינן אבילות לחוד וקריעה לחוד.

וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: ומסתברא דחייב בתפילין, כיון דאבל גופיה לא מיתסר אלא ביום ראשון, דלא חמיר ט"ב מששת ימי אבילות, וברייתא מצוות הנוהגות באבל כל ז' ימים קאמר, ופרושי קא מפרש להו כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה ולקרות בתורה. והר"מ מרוטנבורג כתב: ונראה דבט"ב אין להניח תפילין כמו ביום ראשון של אבל, שאין יום מר יותר ממנו יום קביעות בכייה לדורות. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל אפשר שדחק למצוא טעם למנהג אשכנז, אבל לכאורה נראה כמו שכתבתי.

ועוד כתב הר"מ מרוטנבורג: וציצית נהגו קדמונינו ובכל אשכנז שלא להתעטף בו בט"ב, ואסמכוה אקרא בצע אמרתו ואיתא במדרש בזע פרפורין דיליה, ויש שאינן רוצין לשנות המנהג וגם אין רוצין להיות בלא ציצית ומתעטפין בטלית קטן תחת בגדיהם.

כתב רבינו האי: אבל שחל יום ז' שלו בט"ב, מה שהוא אסור בט"ב כגון רחיצה וסיכה ונעילת הסנדל ותשמיש המטה עומד באיסורו כל היום, אבל דברים המותרים בו ואסורין באבל, כגון עיטוף וכפיית המטה והסרת תפילין, הרשות בידו אם רצה להמתין עד הערב ימתין ואם רצה להסיר מנהג אבילות מיד יעשה. והביא ראיה הרמב"ם ז"ל מדבריו שט"ב מותר בתפילין. ואיני מבין מה שכתב דברים המותרין בו ואסורין באבל כגון סילוק תפילין, שהרי גם אבל מותר מיום ראשון ואילך.