טור אורח חיים – סימן נא

"ברוך שאמר" וכו' צריך לאומרו בניגון ובנעימה, כי הוא שיר נאה ונחמד. וכתב בספר היכלות שיש בו פ"ז תיבות, וסימנך "ראשו כתם פז", וכן הוא נוסח אשכנזים. ונתקנה ברכה זו משום הא דאיתא בפרק כל כתבי: "יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום", ומסקינן: כי קאמר בפסוקי דזמרה, ומאי ניהו? "תהלה לדוד" עד "כל הנשמה תהלל יה". ותו גרסינן בפרק קמא דברכות , אמר רבי אלעזר: כל האומר "תהלה לדוד" בכל יום ג' פעמים, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. וכן דרש ר' שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחרי כן יתפלל, לכן תקנו לאומרם קודם תפילה. וקבעו ברכה זו לפניהם ואחת לאחריהם, והיא "ישתבח". ואם סיים "ברוך שאמר" קודם שיסיים החזן, יש לו לענות אמן אחר ברכת החזן. ואחר "ישתבח" יש לו לענות אמן על ברכת עצמו, כיון שהוא סיום ברכה לסוף פסוקי דזמרה:

לכן צריך ליזהר שלא להפסיק ביניהם בדיבור, וכן כתב רב אלפס. והוסיף לומר, שלא לדבר בין "ישתבח" ל"יוצר אור", וזה לשונו (רי"ף ברכות מהדורת ש"ס וילנא דף כג.): "מיבעי ליה לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל ברוך שאמר עד דמסיים י"ח", וכן יש בירושלמי: "השח בין ישתבח ליוצר אור, עבירה היא בידו וחוזרין עליה ממערכי המלחמה". ומיהו לא עדיף מקריאת שמע וברכותיה; הלכך בין המזמורים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, ובאמצע המזמור שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד:

ויש מקומות שנוהגין לומר "מזמור לתודה", "הודו לה' קראו בשמו" כאשר הוא כתוב בדברי הימים, לפי שדוד קבעו לאומרו בכל יום לפני הארון. וכשמגיע ל"כי כל אלהי העמים אלילים", יש להפסיק בין "אלילים" ובין "וה' שמים עשה", שלא יהא נראה כחוזר למעלה. ויש שמוסיפים עוד פסוקים אחרים, וכל מקום ומקום כמנהגו. ויש אומרים הפסוקים והמזמורים שמוסיפין קודם ברוך שאמר, ובאשכנז נוהגים לומר ברוך שאמר מיד ואחריו כל המזמורים, בין בחול בין בשבת, והכי מסתבר, להקדים הברכה לכל המזמורים, שיהא לכולם ברכה תחילה וסוף. ובאשכנז נוהגין שלא לומר "מזמור לתודה" בשבת ויום טוב, לפי שאין תודה קרבה בהן. ואין צריך למנעו, דליכא למיחש דילמא אתו להקריבה כשיבנה בית המקדש, דלא טעו אינשי בהכי.

וצריך לכוין ב"תהלה לדוד", דאמר רבי אלעזר: כל האומר "תהלה לדוד" בכל יום ג' פעמים, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ויותר יכוין בפסוק "פותח את ידך", שעיקר מה שקבעוהו לומר בכל יום – הוא בשביל אותו פסוק, שמזכיר בו שבחו של הקב"ה שמשגיח על בריותיו ומפרנסן. ונהגו לומר קודם לכן אשרי יושבי ביתך, משום דילפינן מיניה שצריך אדם לישב שעה אחת קודם שיתפלל.

ואחריו נהגו לומר "ואנחנו נברך יה". וכתב רב עמרם לשלשולי "הללויה" בתר "הללויה", דכולהו פרשיות עד "כל הנשמה תהלל יה" איתנהו סוף פירקא "הללויה" וריש פירקא "הללויה", דהללויה דבתר "תהלת ה' ידבר פי" ריש פירקא הוא, משום הכי מוסיפין "ואנחנו נברך יה". וכופלין פסוק "כל הנשמה", לפי שהוא סוף פסוקי דזמרה. ובספרד נוהגין לכפול סוף פסוק של כל מזמור ומזמור:

ובתקון הגאונים, יש נוהגין לומר "ויברך דויד את ה' לעיני כל הקהל" עד "ומהללים לשם תפארתך"- כאשר הוא בספר דברי הימים, "ויברכו שם כבודך" עד שירת הים, כאשר הוא בספר עזרא, ושירת הים. והטעם, לפי שכל אותם ט"ו לשונות של שבח הסדורים בברכת ישתבח דורש במכילתין מתוך שירת הים, ומתוך אותן פסוקים של "ויברך דויד":