טור אורח חיים – סימן תפד

כתב רי"ף: מאן דבעי לברוכי בתרי או בתלתא בתי, היכי עביד? מברך ברישא בביתא דיליה, ואכיל כל מאי דצריך, ומברך ברכת המזון, והדר מברך לכל חד וחד בביתיה, ושתו אינהו כסא דקדושא ודאגדתא ואכלי ירקי ומצה, ואיהו לא אכיל ושתי בהדייהו, ושביק להו למיגמר סעודתייהו, ומברכי אינהו ברכת המזון, והדר אזיל לביתא אחרינא ועביד הכי. אף על גב דבברכת הנהנין קיימא לן שאינו יכול לברך לאחרים אלא אם כן יהנה עמהם, שאני ברכת הלחם של מצה וקידוש היום שהן חובה, הילכך יכול לברך להוציא אחרים ואף על פי שאינו נהנה. והדר אזיל לביתיה וגמר הלילא ושתי כסא דהילילא. ואי בעי לאקדומי להני בתי ברישא, בריך להו, ולא אכיל ולא טעם, והדר אזיל לביתיה ומקדש ושפיר דמי. ואם ירצה, יגמור הכל בביתו, ואחר כך ילך לקדש בבתים האחרים ויקדש להן, ולא יאכל וישתה עמהם.

וכתב בעל העיטור: מסתברא דלא מצי מברך בורא פרי האדמה אשאר ירקי, כיון שאינו טועם עמהן, שלא אמרו אלא בברכת הלחם של מצוה, וצריך למיעבד כרב חסדא דמברך בורא פרי האדמה ולאכול מרור בחזרת ואכיל, וכי מטי למרור אכיל בלא ברכה. ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל, דכיון דתקנת חכמים היא משום היכירא לתינוקות, הוי כברכת מצוה ויכול להוציאם אף על פי שאינו טועם.

ומה שכתב רי"ף: ומברכי אינהו ברכת המזון, הרי תקנה ליודעים ברכת המזון. ואם אינן יודעים, כתב רב עמרם שאין תקנה להוציאם, שאם מברך להם ברכת המזון, תו לא מצי למישתי בביתיה ברכת המזון. וכן כתב רב כהן צדק, שאם אינן יודעין ברכת המזון, אסור לקדש כי אם בבית אחד, ואם קדש בב' בתים הוי מוציא שם שמים לבטלה. וליכא למימר אף על פי שבירך ברכת המזון אוכל עדיין מצה בבית אחד ומברך ברכת המזון, דאטו איניש דבעי למיכל תרי זימני בליליא מצי אכיל, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה?! וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל, דאפילו אם אינן יודעין ברכת המזון, יש תקנה להקרותם מלה במלה, כקטן שמקרא את ההלל שעונין אחריו מה שהוא אומר שאין כאן מוציא שם שמים לבטלה, וכן כתב הרי"ץ גיאת. ואפשר דאף ברכת המזון יכול לברך כדי להוציאם, כי היכי דברכת הלחם של מצה מוציאם כיון שהוא חובה, הכי נמי ברכת המזון, כיון שתקנו ד' כוסות ותקנו אחד מהם על ברכת המזון הוי חובה נמי, כמו שכתבתי בשם אדוני אבי הרא"ש ז"ל על טיבול של ירקות: