טור אורח חיים – סימן תסז

חטין שבאו בספינה וטבעו ויש בהם חשש חימוץ ואינו ניכר בהם, לא ימכרם לעובד-גילולים, שמא יחזור וימכרם לישראל כיון שאין חימוץ ניכר, אלא ימכרם לישראל מעט מעט בענין שיוכל לאוכלם קודם הפסח. וכתב בעל העיטור אפילו אם לא הודיעו, כיון שיכול לאוכלם קודם הפסח. והרמב"ם ז"ל כתב שצריך להודיעו. ומסתברא כדברי בעל העיטור, מדלא שרי אלא דבר מועט, שאם מודיעו אפילו טובא נמי.

יש אומרים דהוא הדין לעובד-גילולים יכול למוכרו מעט מעט, שלא אסרו למכרם לעובד-גילולים אלא הרבה ביחד, דאיכא למיחש שמא יחזור וימכרם לישראל.

כתב הרב רבי אפרים שהן אסורין אף על גב שלא נתבקעו, אף על גב דגבי לתיתה אינן אסורין אלא אם כן נתבקעו, שאני התם דעסיק בה הלכך אינן באין לידי חימוץ עד שיתבקעו, אבל הכא כיון דמינח נייחי אתי לידי חימוץ. כתב בהלכות גדולות: חטין שבאו בספינה, אם לחות הן או שנשתנו מראיתן, בידוע שהגיע עליהן מים ואסור להשהותן בפסח, אלא לזבנינהו קבא קבא כי היכי דליכלינהו קמי פסחא, אבל אם יבישות הן וקשות ולא נשתנו מראיתן, אחזוקי איסורא לא מחזקינן ומותרים לאכול, והכי שדר רב צמח ריש מתיבתא. וכן כתב רבינו אב"ן:

דבש של עובד-גילולים, אין מחזיקין בו איסור לומר מזוייף הוא:

לתת חטין או שעורין, נתבקעו אסורות, לא נתבקעו מותרות. וקאמר מר עוקבא, הא דקאמר נתבקעו אסורות, לא נתבקעו ממש אלא שקרובות ליבקע, שאילו מניחן על פי חבית של יין והן מתבקעות מכח ריח היין. ואית דגרסי על פי הביב, והוא כלי שקולין בו קליות על האש. ושמואל אומר אינן אסורות אלא אם כן נתבקעו ממש. וכתב רב אלפס, יש פוסקין כשמואל נתבקעו ממש, ויש פוסקין כמר עוקבא. ופסק הוא כמר עוקבא לחומרא. והני מילי למיכלינהו בעינייהו, אבל אם נמצא בתבשיל ולא נתבקעו ממש, כיון דאיסור משהו מדרבנן, אינן אוסרות התבשיל אלא אם כן נתבקעו ממש.

כתוב בספר רוקח: בעינא דאימא מילתא ומסתפינא מחבריא, דחטין שירד עליהן דלף ונתבקעו וחזרו ונתייבשו ואין ביקוען ניכר, יש לצדד הדבר לאיסור ולהיתר, והאריך בו ונטה להתיר אלא שלא רצה לסמוך על דבריו להתיר:

ואם נמצא חטה בעיסה או במצה אפויה, כתב אדוני אבי ז"ל שמותר אפילו היא בקועה, שאפילו נתבקעה אינו חמץ גמור אלא קרוב להחמיץ, מדאמר ר"י שורן בחומץ וחומץ צומתן, ודבר ידוע שחטה קשה ואינה ממהרת להחמיץ כמו העיסה, וכיון שהעיסה לא החמיצה כל שכן החטה, ולא חיישינן שמא היתה במים, לפי שישראל רגילין לשמור יפה המים השמורין. וראיתי קצת גדולים שאסרו אותה מצה, ויש אחרים שאסרו כל המצות, ולא נהירא לי, שאפילו היתה חמץ למה תיאסר כל המצה, והא דאמרינן חמץ במשהו, היינו דווקא על ידי בישול שמתפשט החמץ בכל הקדירה, אבל אם כזית חלב נפל על חררה אחת, דבר ידוע שאין איסור החלב מפעפע בכל החררה, דאפייה לא הוה כבישול להתפשט הטעם בכל החררה, אלא אוסר כדי קליפה או כדי נטילה, וכל שכן חטה אחת שאין כח בפליטתה להתפשט בכל החררה, וכן כתב הרב רבי אליעזר ממיץ: שאם נמצאת חטה על בשר מליח או צלי או על מצה רותחת, חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת, ואם הוא ביום טוב אחרון של פסח, מותר להשהותו עד אחר הפסח כיון שהוא ספק יום טוב ספק חול. עד כאן:

מעשה שמלגו תרנגול במים חמין ומצאו אחר כך במים גרעין של חטה, ואסר ראב"ן התרנגול, דשמא היתה החטה במים קודם רתיחה והחמיצה ובלעה התרנגול מן המים.

מעשה ונמצאת חטה בקועה בכלי של מים ובשלו באותן המים תבשיל, והתירו התבשיל, ולא אמרינן שנאסרו המים ויאסרו התבשיל. וכן התיר אבי העזרי חטין שנפלו לבור, וכתב שאין מחמיצות, כדאמרינן תפח תלטוש בצונן אלמא שהצונן מעכבו מלהחמיץ. ונראה לי שאין הנידון דומה לראיה, דההיא דוקא בעיסה, אבל חטה ודאי מחמצת במים צוננין, כההיא ארבא דטבע בחישתא, ועוד דתניא בתוספתא שרה חטין ושעורים במים והחמיצו אסורות, אלא נראה להתיר מהאי טעמא כיון שהמים צוננין אין החטה נותנת בהם טעם, ואפילו חמץ גמור שנפל לבור מותר מזה הטעם:

מעשה שהגעילו יורה מחומצת וכששפכו המים המחומצים ירדו לבור, ואסרו לשתות מימיו בפסח, בשביל שנתערבו מימי הבור במים המחומצין.

בספר הרוקח: חטה שנמצאת בקדירה, נאסרה הכף שהגיסו בה הקדירה. שמוה בקדירות אחרות, כולן אסורות. וכתב עוד: חטה שנמצאת בתרנגולת מלוחה ונמלחו עמה אחרות, שאותה שנמצאת עליה אסורה כי נתרככה החטה וחמץ בפסח במשהו, והשאר מותרות. והוא הדין אם צלו התרנגולות בשפוד ונמצאת חטה על אחת מהן, אותה אסורה והשאר מותרות. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: אין דבריו נראין במה שאסר כל התרנגולת המלוחה שנמצאת בה חטה, אלא כאשר כתב הרב רבי אליעזר ממיץ שנוטל מקום פעפועו. אבל תרנגולת צלויה שנמצאת בה חטה, בזה נראין דבריו שכל התרנגולת אסורה, לפי שכשמהפכין השפוד מתפשט הטעם בכל התרנגולת. ואם היה מעשה בא לידי, הייתי אוסר כל התרנגולות שבשפוד הנוגעות זו בזו, כי על ידי היפוך השפוד מתפשט מזו לזו, וכי היכי דבשאר איסורין אם היה כדי ליתן טעם בכולן כולן אסורין, הוא הדין נמי חמץ בפסח במשהו. עד כאן:

יש מתירין חטה שנמצאת בזפק תרנגולת, כדאמרינן גבי טומאה דחשיבא כמעוכלת, ואינה מחמצת ואין עליה תורת אוכל, ויש אומרים שאין ללמוד איסור מטומאה, ולזה הסכים אדוני אבי ז"ל: