טור אורח חיים – סימן תנה

אין לשין אלא במים שלנו. לרש"י לאו דווקא שלנו לילה אחת, אלא שעבר עליהם י"ב שעות משנשאבו. ולפירוש הרב רבי אליעזר ממי"ץ צריך שלא יהו במחובר משנכנס הלילה, שבלילה מעיינות רותחין, והשואבן בערב עם שקיעת החמה מותרין מיד. כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: וכן עמא דבר לשואבן בין השמשות, ואם העת הוא חם ישימם במרתף שהוא קר, ואם העת קר יניחם באויר כי המרתף הוא חם:

כתב רש"י בתשובה: אין לשין אלא במים שלנו, שחשו חכמים לרוב עיירות שאין להם אלא מי בורות ומעיינות שהן רותחין. וייראה מדבריו שבמי נהרות אין לחוש, ומכל מקום אין להקל אלא אפילו במי נהרות אין ללוש אלא אם כן לנו. וכן ייראה מלשון בה"ג שאינו מחלק, שכתב: ולא מיבעיא במיא דפושרי דאסור למילש בהו, אלא אפי' במיא דנהרא דמלו ביומיהו אסור ללוש בהו עד דבייתי.

ואשה לא תלוש בחמין אפילו לא נתחממו אלא בחמה, ולא במים הגרופין מן המוליאר, והוא דוד גדול שנחושתו עבה ותלוי על מקום האש ומים שבתוכו פושרין אפילו כשאין האש תחתיו:

ואם עברה ולשה בהן, לרב אלפס אסור אפילו במים שלא לנו, וכן כתב בעל הלכות גדולות והרי"ץ גיאת. ולרש"י דוקא בחמין ובחמי חמה, אבל במים שלא לנו בדיעבד שרי, ואפילו לכתחילה שרי למילש בהו אי ליכא אחריני, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

והא דאסרינן בעברה ולשה, פירש אבי העזרי דוקא עברה במזיד, אבל שוגג שרי. ורש"י אסר אפילו שוגג. ופירש עוד שאסור אפילו באכילה משום חשש חימוץ, ואפילו אם ירצה לאכול כזית מצה באחרונה, דגרע מבציקות של עובד גילולים. והרי"ץ גיאת ובעל העיטור כתבו דוקא למצה משומרת, וכן מים שלא לנו דוקא למצה משומרת, אבל לאכילה שרי, דהא קיימא לן בציקות של עובד גילולים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. ואדוני אבי הסכים לפירוש רש"י לאוסרו אפילו שוגג ואפילו באכילה.

והרבה נוהגין שלא ליתן מלח בפת בפסח, וכן נוהגין בכל אשכנז, ואין טעם ברור לאוסרו, ומכל מקום אין לשנות משום אל תטוש תורת אמך. ויש אומרים שבלילה ראשונה אין ליתן בה מלח משום מצה עשירה, וגם זה אינו, שאינה נקראת עשירה אלא שנילושה ביין ושמן ודבש, אבל מלח אינו מעשירה:

גרסינן במנחות: תבלה - פירוש לש מצה בקצח ושומשמין ובכל מיני תבלין - כשירה, כיון שיש בה טעם מצה. וכתוב בספר הרוקח: ומכל מקום אין ליתן בה פלפלין, לפי שהוא חד ומחמם העיסה: