טור אורח חיים – סימן שעא
דירה בלא בעלים אינה אוסרת.
הלכך, מי שיש לו בית בחצר והולך מבעוד יום לשבות אצל בתו אפילו באותה העיר, אינו אוסר אפילו חזר בשבת. ודווקא אצל בתו, שהסיח דעתו מדירת ביתו שאפשר לו לדור אצל חתנו, אבל אצל בנו לא, שלא הסיח דעתו מדירת ביתו שמא לא יכול לדור אצל כלתו.
ואפילו אינו יהודי שאפשר לו לחזור בשבת, אם הלך מבעוד יום אינו אוסר. ומיהו אם בא בשבת אוסר. והרמב"ם ז"ל כתב שאינו יהודי אוסר כיון שיכול לבוא.
אחד מן השוק שהיה לו בית בחצר ומת והניח רשותו לאחד מבני החצר, אם מת מבעוד יום וזכה בו מבעוד יום, אין הזוכה אוסר, שאותו העירוב שמערב על ביתו מתיר גם מה שירש. מת משחשיכה, אוסר, ואע"פ שעירב הזוכה עמהם אינו מועיל למה שירש בשבת.
אחד מן החצר שמת בשבת, אם עירב, אפילו ירשו אחד מבני השוק אינו אוסר. לא עירב, ירשו אחד מבני השוק, כל זמן שאינו בא לדור עמהם אינו אוסר, בא לדור בשבת בבית מורישו אוסר. ירשו אחד מבני החצר, אם עירב היורש והיה דר עם המוריש בבית, אינו אוסר אע"פ שלא עירב המוריש. לא היה דר עם המוריש אלא בבית אחר שבחצר, אוסר אע"פ שעירב היורש כיון שלא עירב המוריש.
ישראל וגר שהיו דרין בחצר, ומת הגר מבעוד יום והחזיק ישראל בנכסיו, אפילו לא החזיק עד שחשכה, אוסר עד שיבטל רשותו וכשאר יורש. מת משחשכה, אין המחזיק אוסר שבהיתרו הראשון עומד.
כתב הרמב"ם ז"ל: אחד מבני החצר שהיה גוסס, אף על פי שאינו יכול לחיות בו ביום, אוסר עד שיזכו לו ויערב עליו. וכן קטן אוסר אע"פ שאינו יכול לאכול כזית. אבל האורח אינו אוסר.
מקור הטקסט: ויקיטקסט (CC BY-SA 4.0). הספר עצמו בנחלת הכלל.