טור אורח חיים – סימן שיד

אין בנין וסתירה בכלים. והני מילי שאינו בנין ממש, כגון חבית שנשברה ודיבק שבריה בזפת, יכול לשברה ליקח מה שבתוכה, ובלבד שלא יכוין לנוקבה נקב יפה שיהא לה לפתח דא"כ הוה ליה מתקן מנא. אבל אם היא שלימה, אסור אפילו לשוברה, ואפילו נקב בעלמא אסור לנקוב בה מחדש, ואפילו יש בה נקב חדש ובא להרחיבו אסור. היה בו נקב ונסתם, אם הוא למטה מן השמרים אסור לפותחו, דכיון שהוא למטה וכל כובד היין עליו צריך סתימה מעלייתא וחשיב כפותח מחדש, למעלה מן השמרים מותר לפותחו.

מותר להתיז ראש המגופה בסייף, דלאו לפתח מכוין כיון שמסיר ראשה כולו, אבל לנוקבה בצדה אפילו ברומח שעושה נקב גדול ואינו דומה לפתח אסור, דודאי לפתח מכוין כיון שאינו מסיר ראשה. והני מילי בצדה אבל למעלה מותר לנוקבה דלאו לפתח מכוין, שאין דרך לעשות פתח למעלה מפני עפר וצרורות שיפלו בה, אבל בצדה אסור דלפתח מכוין כדפרישית.

חותמות שבכלים, כגון שידה תיבה ומגדל שהכסוי שלהם קשור בהם בחבל, יכול להתירו או לחותכו בסכין או להתיר קליעתו. וכתב ה"ר פרץ אבל היתדות שנועלין בהן אסור להסירם דהוה כבנין גמור. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל ודוקא כעין קשירת חבל וכיוצא בו, אבל פותחת של עץ ושל מתכת אסור להפקיע ולשבר, דבכלי נמי שייך בנין גמור וסתירה גמורה. ובסמ"ק כתב: ובשבירת פותחת של תיבות נחלקו בה ה"ר אלעזר מתיר והר"י אוסר ומיהו על ידי אינו יהודי יש להקל ע"כ.

ושבקרקע, כגון דלת של בור שקשור בו בחבל, יכול להתירו דלאו קשר של קיימא הוא שהרי עומד להתיר, אבל לא מפקיע וחותך משום סתירה.

אסור לחתוך שפופרת וליתנה בנקב שבחבית כדי שיקלח היין. היתה חתוכה כבר מותר ליתנה, אפילו לא נתנה שם מעולם, וכל שכן שמותר להחזירה אם היתה שם ונפלה.

עלה של הדס, אם הוא קטום ויש לו הרבה מהם קטומים, מותר ליתנו בנקב במקום מרזב כדי שיקלח היין. ואם אין לו אלא אחד, אפילו אם קטום ועומד אסור ליתנו שם.

אסור ליתן שעוה או שמן שהוא עב בנקב החבית, מפני שהוא ממרח.

חבית שנקבה והיין יוצא ממנו, אסור ליתן בו בד של שום לסותמו. ואם הוא מערים ואמר שנותנו להצניעו, אסור לאיניש דעלמא ולצורבא מרבנן שרי.