טור אורח חיים – סימן רסט

ונוהגין בכל המקומות שש"ץ מקדש בבית הכנסת. ואני תמה היאך נתפשט זה המנהג דהא קי"ל כשמואל שאין קידוש אלא במקום סעודה ולדידיה אין מקדשין בבה"כ אלא לאפוקי אורחין דאכלי ושתי בבי כנשתא דלדידהו הוי מקום סעודה, וכיון דהשתא ליכא אורחין דאכלי התם קרוב הדבר להיות ברכה לבטלה.

והמקדש בבית הכנסת אין לו לשתות מיין של קידוש, דכיון שאינו יוצא בו שאינו לו במקום סעודה אסור לו לטעום עד שיקדש במקום סעודתו, אלא יתן לתינוק ושפיר דמי, דהא דאמרינן (פסחים קו א) המברך צריך שיטעום, לאו דוקא הוא אלא ה"ה נמי אם טעים אחר שפיר דמי.

ורב נטרונאי כתב שמקדשין בבהכ"נ אף ע"פ שאין אוכלין שם, אע"פ שאין קידוש אלא במקום סעודה אפילו הכי מקדשין בה, מפני שהטעמת יין של קידוש של שבת רפואה היא, ומה שטועמין כל הצבור לא שחובה היא לטעום אלא שחובה לשמוע קידוש בלבד וכיון ששמעו הצבור הקידוש יצאו ידי חובתם ואין צריכים לטעום, וזה שמקדש ונותן לצבור, משום רפואה ליתן על עיניהם, דאמרינן פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ובמאי מהדר ליה בקידושא דבי שמשי, הלכך כיון דאיכא מן הצבור דלית להו יין תקנו לקדש בבהכ"נ על היין משום רפואה ע"כ. וכל דבריו תמוהין, מה שכתב שיוצאין בשמיעה בלא טעימה, תמה על עצמך היאך יוצאין אפילו בטעימה כיון שאינו מקום סעודה, ולא עוד אלא שאסורין לטעום כדפירשתי. וגם מה שכתב שתקנו לקדש משום רפואה, זה לא מצינו, שלא תקנו אותו אלא משום אורחין וכיון דליכא אורחין ראוי היה שלא לקדש. ואי איישר חילי אבטליניה, וכן כתב רב האי שאם אין אורחין אין מקדשין בבהכ"נ.