טור אורח חיים – סימן רלז

סדר תפלת ערבית - אומר "והוא רחום".

ותקנו לאומרו, לפי שבשחרית ומנחה יש תמידין שמכפרין, אבל ערבית שאין תמיד לכפר תקנו לומר והוא רחום. ויש אומרים לפי שנהגו ללקות ערבית לאחר שחטאו כל היום ובמלקות מתכפר להם, לכך נהגו לומר אחר המלקות והוא רחום, וגם מפני שאומרים אותו ג"פ בשעת המלקות כי יש בו י"ג תיבות הרי לג' פעמים ט"ל תיבות כמנין המלקות.

ואומר ש"צ "ברכו", ועונין "ברוך ה' המבורך".

וקורין ק"ש וברכותיה, ויראו עינינו, וקדיש, ומתפללין הציבור בלחש, ואין הש"ץ מחזיר התפילה, וכתב הרמב"ם ז"ל הטעם לפי שאינה חובה, ואומר קדיש, ונפטרין לבתיהן לשלום.

כתב רב עמרם: שש"צ יכול להפסיק אחר שחתם "בא"י המלך בכבודו" ולומר "ברכו" בשביל בני אדם שבאו בין הפרקים ולא שמעו ברכו, ונותן טעם לדבריו כיון שבלאו הכי מפסיקין בפסוקים אין חוששין להפסיק. ואני כתבתי למעלה שאין להפסיק אלא במה שתקנו הראשונים.

וכתב עוד שבערב אחר שגומרין תפילת ערבית נוהגין לומר פטום הקטורת שאומרים אותו זכר למקדש וקטורת היה גם בערב, אבל השיר שהיו אומרים במקדש אין לומר בערב שלא היו אומרים אותו במקדש בערב.

וכתב עוד על שם רב שר שלום גאון שמותר ליפול על אפים לבקש רחמים אחר תפילת ערבית אפילו בציבור, וכן המנהג בבבל שנופלין על פניהם בערבית חוץ מערב שבת.