טור אורח חיים – סימן ריט

ארבעה צריכים להודות. יורדי הים כשיעלו ממנו, והולכי מדברות כשיגיעו לישוב, ומי שהיה חולה ונתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וסימנך וכל החיי"ם יודוך סלה - ח'בוש י'סורין י'ם מ'דבר.

מאי מברך, "הגומל לחייבים טובות שגמלני כל טוב", והשומעים אומרים "אשר גמלך כל טוב הוא יגמלך כל טוב סלה".

כתב רב אלפס: צריך לאודויי באנפי י', וכ"כ הרמב"ם ז"ל, אבל התוספות כתבו על הא דאמר אביי וצריך לאודויי באנפי י' דכתיב (תהלים קז לב) וירוממוהו בקהל עם ואמר מר זוטרא והוא דאיכא תרי רבנן מינייהו דכתיב ובמושב זקנים יהללוהו ופריך ואימא עשרה ותרי רבנן קשיא. וכתבו כיון דלא אפשיטא עבדינן לחומרא ובעינן תרווייהו.

ואם בירך אפילו בפחות מי', א"צ לחזור ולברך, דלישנא ״וצריך לאודויי באנפי י'״ משמע דוקא לכתחילה.

ואם בירך אחר ואמר "בא"י אמ"ה אשר גמלך כל טוב" וענה "אמן", יצא, דגרסינן בפרק הרואה: רב יהודה חליש ואיתפח על לגביה רב חנא בגדתאה ורבנן אמרי ליה בריך רחמנא דיהבך לן ולא יהבך לעפרא אמר להו פטרתן מלאודויי. וצריך לומר שהזכירו שם ומלכות, כגון שאמרו בריך רחמנא מלכא דיהבך לן, שהרי כל הברכות צריכות שם ומלכות. ואסיקנא כשענה אמן. ופירש אדוני אבי ז"ל אע"ג דשומע יוצא בשמיעה בלא עניית אמן, היינו דוקא כשהמברך חייב ג"כ בברכה אז יוצא השומע בלא עניית אמן, אבל הכא כיון שהם לא היו חייבין בברכה זו לכך הוצרך הוא לענות אמן, ולא חשיב ברכה לבטלה כיון שהם לא נתחייבו בה, שהם נתנו שבח והודאה למקום כדרך בני אדם שמשבחים למקום על הטובה שמזמין להם. לפי זה אם בירך אחד הגומל לעצמו ושמע אחד וכיון לצאת, יצא בלא עניית אמן.

ואם איחר מלברך, יש לו תשלום לברך כל זמן שירצה.

ונוהגין באשכנז וצרפת שאין מברכין כשהולכים מעיר לעיר, שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי בה חיות רעות ולסטים, והא דאיתא בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה, לא אמרו אלא לענין תפילת הדרך שבכל הדרכים צריך אדם לבקש על עצמו, אבל ברכת הגומל במקום תודה איתקן. וכן לענין חולה - כתב הר"ר יוסף דוקא חולה שנפל למיטה, אבל חש בראשו או במעיו א"צ לברך, וכן כתב הראב"ד דוקא במכה של חלל שיש בו סכנה, אבל הרמב"ם ז"ל כתב דבכל דרך ובכל חולי צריך להודות, דגרסינן בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה הם (וכל החולים בחזקת סכנה הם), וכ"כ בערוך דאפילו חש בעיניו או בראשו צריך לברך, וכן נוהגין בספרד.