טור אורח חיים – סימן קכ

ברכת י"ז** -- רצה. ותקנוה אחר שומע תפילה שכיון שבאת התפילה באה עבודה, דכתיב (ישעיה נה) ושמחתים בבית תפלתי עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים.

ובר"ח ובחוה"מ מוסיפין בה יעלה ויבא, וטעותו וחזרתו יתבאר כל אחד במקומו בעזרת ה'.

ונוהגים בספרד שלא לומר רצה במנחה, אלא מתחיל ואשי ישראל, וכ"כ רב שרירא גאון לומר רצה ה' אלהינו המנהג כאשר כתב רב סעדיה שאין אומרים אותו במנחה אלא במנחה של תעניות, ומי שאומרו תמיד לא יפה הוא עושה. וביום הכיפורים במנחה אע"פ שאין נושאין כפיהם נהגו לומר רצה. ואיני יודע טעם למנהגם, אע"פ שאין נשיאת כפים במנחה, מה ענין זה שלא לומר רצה? ואי משום הא דאמרינן כל כהן שאין עולה בעבודה - פירוש ברצה - שוב אינו עולה, מאי נפקא מינה, וכי בשביל שהיו עולין לרצה לא יאמרו אותו כשאין נשיאת כפים?

ואשי ישראל וכו', ואע"פ שאין עתה עבודה מתפללין על התפילה שהיא במקום הקרבן שתתקבל ברצון לפני הש"י. ובמדרש יש מיכאל שר הגדול מקריב נשמתן של צדיקים על המזבח של מעלה ועל זה תקנו ואשי ישראל. ויש מפרשים אותו על מה שלמעלה ממנו, והכי פירושו: והשב העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל, "ותפילתם תקבל ברצון" תחילת דבר הוא.