טור אבן העזר – סימן קמד

כשם שקיום הגט תלוי בתנאי שתולה באשה כמו שביארתי, כן הדין בתנאי שמתנה עליו שאם יתקיים התנאי יתקיים הגט ואם לאו לא יתקיים.

כיצד, אמר לה "הרי זה גיטך מעכשיו אם לא אבוא בתוך ל' יום", או שאומר "על מנת שלא אבוא בתוך שלשים יום", אם בא בתוך ל' יום נתבטל הגט, לא בא, נתקיים הגט למפרע אף על פי שנאנס ולא יכול לבוא, כגון שחלה או שעכבו נהר, אין שומעין לטענת אונס שלו, אפילו עומד וצווח "ראו שאני אונס", כיון שלא התנה חוץ מאם יקראנו אונס.

וכן אמר "הרי זה גיטך על מנת שאם לא אפייסך שתתרצי בתוך שלשים יום יהא גט", ופייסה ולא נתרצית, הוי גט אף על פי שהוא אנוס שהרי פייסה בהרבה פיוסים ולא נתרצית, ואפשר שתתרצה אם היה לו ממון הרבה והוא אנוס שאין לו, אפילו הכי אין אונס בגיטין.

במה דברים אמורים באונס של חולי או שלא היה יכול לעבור הנהר דשכיח קצת, אבל אונס דלא שכיח כלל כגון אכלו ארי או הכישו נחש, כיון דלא שכיח כלל לא אסיק אדעתיה להתנות עליו, ומבטל הגט והיא זקוקה ליבם.

ואם לא אמר מעכשיו, אלא "אם [ לא] באתי בתוך ל' יום יהא גט ואם (לא) [] באתי בתוך ל' יום לא יהא גט", כתב הרמב"ם שלא חל הגט עד תשלום שלשים יום בשלא בא, לפיכך אם מת בתוך הזמן אינו גט כלל ומתייבמת. והראב"ד כתב דהוי גט ומותרת לשוק. והרמ"ה חילק וכתב: על פה שלא כתב התנאי בגט אינו גט כלל ומתייבמת, ואם כתב התנאי בגט הוי ספק חולצת ולא מתייבמת. ויש אומרים שלעולם הוי ספק מגורשת וחולצת ולא מתייבמת, וכן דעת התוס' שחולצת.

וב"מעכשיו אם לא אבוא תוך י"ב חדש", אף על פי דחל למפרע משעת נתינת הגט, אם מת בתוך י"ב חדש לא תינשא עד סוף י"ב חדש, ואם באה לינשא בתוך י"ב חדש צריכה חליצה, ולא מדינא, אלא משום דגזרינן מת אטו לא מת.

כיוצא בזה נתן לה גט בלילה ואמר לה "הרי זה גיטך על מנת שיזרח השמש" ומת בלילה, כשיזרח השמש הוי גט למפרע. ואם אמר לה "אם יזרח השמש" ומת בלילה, לדברי הרמב"ם אינו גט, ולדברי הראב"ד הוי גט גמור, ולדברי הרמ"ה ספק. ואם אמר "לכשתזרח השמש" ומת בלילה, לכולי עלמא לא הוי גט.

אמר לעדים "אם לא באתי עד י"ב חדש כתבו גט ותנו לאשתי", או שאמר "כתבו גט ותנו לאשתי אם לא באתי עד י"ב חדש", אין כותבין תוך י"ב חדש, אפילו לא ירצה ליתנו עד אחר י"ב חדש. כתבו בתוך י"ב חדש ונתנו לאחר י"ב חדש, אינו גט. כתבו ונתנו לאחר י"ב חדש ומת, אם מיתה קדמה לגט לא הוי גט, ואם גט קודם למיתה הוי גט. ספק איזה קודם, חולצת ולא מתייבמת.

"כתבו גט ותנו לאשתי אם לא באתי לאחר השבוע", לא יכתבו ויתנו עד שיעברו שני השמיטה הזאת שעומדים בה, ושנה ראשונה של שמיטה שאחר כך.

ואם אמר "אם לא אבוא עד אחר השנה", לא יכתבו ויתנו עד שיעבור חדש משנה שנייה.

ואם אמר "אם לא אבוא עד אחר חדש", לא יכתבו ויתנו עד שיעברו ז' ימים מחדש השני.

ואם אמר "אם לא אבוא עד אחר השבת", לא יכתבו עד שיעברו א' ב' ג' ימים בשבת שנייה.

ואם אמר "אם לא אבוא עד אחר הרגל", לא יכתבו ויתנו עד שיעבור ט"ו ימים אחר הרגל.

ובכולן אין מקדימין ממה שאמר, אבל אם אחרו אין בכך כלום.

וכן הדין אם נתן הגט בידה ואמר לה "הרי זה גיטך אם לא אבוא אחר השבוע", אינו גט עד שיעבור שנה שמינית. וכן "אחר השנה", חדש. ו"אחר החדש", שבת. ו"אחר שבת", א' ב' ג'.

ורבינו חננאל פירש שאם נתן גט לאשתו ואמר "הרי זה גיטך אחר השבוע", אינו גט עד שיעבור שנה ראשונה של שמינית וחדש ראשון של שנה שניה, וכן באידך. וכתב אדוני אבי הרא"ש על דבריו שהיא מתגרשת מיד אחר השבוע, ולא דמי לאומר "הרי זה גיטך אם לא אבוא לאחר השבוע", דלא מצי למימר שיהא גט אם לא בא בתוך שבוע, דאם כן הוה ליה למימר "אם לא באתי בתוך שבוע זו", אלא ודאי מדתלה זמן ביאתו ב"לאחר השבוע", על כרחך רצה לומר אם לא יבוא בזמן הנקרא אחר השבוע, והיינו שנה משנת שבוע הבאה, ו"בשנה", חדש אחד מחדשי השנה הבאה, ו"בחדש", שבת אחד משבתות חדש שני, ו"בשבת", לישנא דעלמא לחלק ימי השבוע חציין נקראין אחר שבת שעברה וחציין נקראין קודם שבת הבאה, אבל הנותן גט לאשתו שתתגרש לאחר שבוע, למה לא תתגרש מיד לאחר שתעבור השמיטה, כי קביעות הזמן היה כדי שלא תתגרש בתוך השבוע, ואם היה בדעתו עד שתעבור שנה שמינית היה אומר "אחר השבוע". עד כאן.

כתב הרמב"ם: אמר "כתבו ותנו גט לאשתי לאחר השבוע" אין כותבין אלא עד שנה של אחר השבוע, ו"בשנה" אין כותבין ונותנין עד חדש של אחר השנה, ו"בחדש" אין כותבין ונותנין אלא עד שבת שבחדש השני, אמר "כתבו ותנו לה לאחר השבת" נותנין מיום שבת עד יום ג', אמר "כתבו ותנו לה קודם השבת" כותבין לה מיום ד' עד סוף יום ששי, אחרו הזמן שאמר ואחר כך כתבו ונתנו לה, כמו שאמר "אחר החדש" וכתבו ונתנו לה אחר ב' שבתות מחדש השני, הרי זה פסול. עד כאן.

וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל על דבריו: גם פירוש זה אינו נכון, דאם צוה לכתוב וליתן אחר השבוע, כותבין מיד אחר השבוע. עד כאן.

וייראה שהוא מפרש דברי הרמב"ם שרוצה לומר שלא יכתבו עד שנה אחר השבוע. ואינו נראה כן מדבריו, אלא אדרבא רוצה לומר שיכתבו מיד אחר השבוע, ואין להם זמן לכותבו אלא בתוך השנה. וכן באינך.

אמר לה "הרי זה גיטך כל זמן שאעבור מכנגד פניך ל' יום שלא אראך יהא גט" אף על פי שהיה הולך ובא, הרי זה גט כשר וראוי להתגרש בו לכשיתקיים התנאי, דהיינו שיהא שלשים יום שלא ראה אותה, אף על פי שהיה הולך ובא לא חיישינן שמא נתייחד עמה בינתים והוי גט ישן. והוא שהאמינה תחילה שאף אם יאמר שנתייחד עמה שתהא נאמנת להכחישו ולומר שלא נתייחד עמה. ולא תינשא עד שיעברו ל' יום רצופים שלא יראנה.

וכתב הרמ"ה: ודוקא שאמר "כל זמן שאעבור" ולא אמר "מעכשיו", אבל אמר לה "מעכשיו אם לא אעבור" או "על מנת שלא אעבור", כשלא עבר חל הגט למפרע ואינו יכול לבטל תנאו ואין צריך להאמינה. ולפי מה שכתבתי בשם אדוני אבי הרא"ש ז"ל דאף בתנאי דמעכשיו יכול לבטל, אין חילוק.

וכן כל מי שנותן גט לזמן קצוב, שאם לא יבוא לאותו זמן שיהא גט, אינו גט אלא אם כן יאמינה להכחישו ולומר שלא בא אף אם אמר שבא. במה דברים אמורים במגרש מן הנישואין, אבל במגרש מן האירוסין אין צריך להאמינה.

וכתב אדוני אבי ז"ל בתשובה: אם כשהתנה תלה ביאתו בעדות, שלא יתבטל הגט בבואו אלא אם כן יעידו עליו עדים שבא, ועבר הזמן ואין מעידים עדים שבא, הרי הוא גט אף על פי שלא האמינה.

כתב הרמב"ם: דוקא כשהוא עמה במדינה ונתן לה גט לאחר זמן, חיישינן שמא פייס עד שיאמר "נאמנת עלי שלא פייסתי", וכן בכל התנאים שתלויין ברצונה ואם רצתה מחלה אותה לבעלה, בטל הגט דחוששין שמא פייס עד שיאמר "נאמנת עלי", אבל אם אינו במדינה ואמר "הרי זה גט אם לא באתי בתוך י"ב חדש" אין חוששין שמא בא בסתם שאין דרך בני אדם לבא בסתם, ואם תם הזמן ולא בא הרי זו מגורשת. ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש אלא בכל ענין צריך להאמינה, וכן כתב הראב"ד.