טור חושן משפט – סימן ג

אין בית דין בפחות משלשה.

וכל שלשה נקראים בית דין, ואפילו הדיוטות. וכתב הרמ"ה: דוקא דגמירי דינא אף על פי דלא סבירי [ס"א סמיכי]. וייראה מדבריו דבעי שלשתם גמירי, אבל אדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: בשלשה אי אפשר דלית בהו חד דגמיר, ששמע או קרא בספרים ויודע סברות בדינין, אבל אם לית בהו חד דגמיר פסולים לדינא.

ואלו השלשה דנין לאדם בעל כרחו. במה דברים אמורים שהנתבע מסרב לירד לדין, או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו, אבל אם רוצה לדון עמו בעירו אלא שאין חפץ בשלשה שבירר התובע, אז זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כמו שיתבאר בעזרת השם.

ופחות משלשה אין דיניהם דין, ואפילו לא טעו. והודאה שמודים בפניהם, כמי שמודה חוץ לבית דין ולא הוה הודאה אלא אם כן שאמר "אתם עדים", ויכולים להחליף טענותיהם שטענו בפניהם ולטעון טענות אחרות.

במה דברים אמורים כשאינם מומחין ולא קבלום עליהם, אבל אם קבלום עליהם, או אפילו לא קבלום עליהם והם מומחין, אפילו יחיד ולא נקיט רשותא מריש גלותא דיניו דין, ויכול לכוף האדם לדון לפניו בעל כרחו.

וכתב רב שרירא גאון: יחיד מומחה היינו דחשיב כרב נחמן בדורו, ופקיע במשנה ובתלמוד, ופקיע נמי בשקול הדעת, ומעיין בדינין כמה שנין, ומנסין ליה זימנין סגיאין ולא הוו ביה טעות, כגון האי הוי מומחה לרבים. עד כאן.

ואי נקיט רשותא מריש גלותא, אפילו אינו מומחה יכול לכוף האדם לדון לפניו. ודוקא דגמיר אפילו אם לא סביר, אבל אם לא גמיר ולא סביר פסול לדינא ולאו כל כמיניה דריש גלותא לאכשורי פסולים. ולקמן יתבאר בעזרת השם באיזה ענין ישלם אם טעה.

כתב הרמב"ם: אף על פי שיחיד מומחה או מי שנטל רשות מבית דין הגדול מותר לדון יחידי, מכל מקום אינו חשוב בית דין להיות הודאה שבפניו כמודה בבית דין אפילו הוא סמוך, אבל שלשה הדיוטות ההודאה לפניהם חשובה כלפני בית דין, וכן הכופר בפניהם ואחר כך באו עדים חשוב כפרן. ומדברי אדוני אבי ז"ל ייראה שאין חילוק בין יחיד מומחה לשלשה הדיוטות לכל דבר.

וכתב עוד הרמב"ם: אף על פי שיחיד שנטל רשות מותר לו לדון, מצות חכמים היא שיושיבו אחר עמו שאמרו ואל תהי דן יחידי. ואף על פי שבית דין של שלשה בית דין שלם הוא, כל זמן שהם רבים הרי זה משובח, ומוטב שיחתך הדין בי"א מבי'. וצריך שיהיו כל היושבים שם בבין דין תלמידי חכמים וראויין. ואסור לאדם חכם שישב בדין עד שידע מי ישב עמו, שמא יצטרף לאנשים שאינם מהוגנים ונמצא בכלל קשר בוגדים ולא עם בית דין. עד כאן.

והאידנא שאין לנו נטילת רשות, שאין נטילת רשות אלא מבית דין סמוך בארץ ישראל או מריש גלותא בבבל ואין לנו לא זה ולא זה, לפיכך ייראה דרשות שנותן המלך אינו כלום, דהא דמהני נטילת רשות ילפינן מקרא דלא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גליות שבבבל, אבל רשות שנותן המלך אינו כלום.

וגדולה מזאת כתב הרמב"ם, שאפילו רשות מריש גלותא אינו מועיל למי שאינו מומחה, שכתב: מי שאינו מומחה ולא קבלו אותו בעלי דינין עליהם, אף על פי שנטל רשות הרי זה בכלל בעלי זרוע ואינו בכלל דיינים, לפיכך אין דינו דין בין טעה בין לא טעה, וכל אחד מבעלי דינין אם רצה חוזר ודן בפני בית דין אחר, ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם, וחוזר ולוקח מבעלי דין מה שנתן לו שלא כדין, ואם אין לו להחזיר או שטמא או שהאכיל לכלבים דבר המותר, ישלם כדין כל אדם המזיק. עד כאן.

ומיהו אף על פי שאין מועיל רשות המלך, כיון שמקבלין אותם הקהל על פי כתב המלך, יכולין לדון.