טור חושן משפט – סימן א

(א) רבן שמעון בן גמליאל אומר, על שלושה דברים העולם קיים: על הדין ועל האמת ועל השלום . פירש הרב רבינו יונה ז"ל: אין פירושו שבשביל שלושה דברים אלו נברא העולם, שהרי בתחילת הפרק אומר, "על שלושה דברים העולם עומד", ואינם אלו שזוכר כאן.

אלא מתחילה אמר שבשביל שלושה דברים נברא העולם, ואלו הן: התורה, והעבודה, וגמילות חסדים. תורה, דכתיב: "ה' קנני ראשית דרכו". אמרה תורה: אני נבראתי לפני כל הנבראים, ובעבורי נבראו כל הנבראים. וכן בשביל העבודה, שבחר הקדוש ברוך הוא בישראל מכל האומות, ובחר בבית המקדש מבכל המקומות שיעבדוהו בו, ובשבילו נברא העולם. וכן גמילות חסדים, שהיא מידת חסד שגורמת להיות לרצון לפני השם יתברך.

וכאן אמר: "העולם קיים", פירוש: אחר שנברא – מתקיים על ידי אלו, שעל ידי הדיינין שדנין בין איש לחבירו העולם קיים, כי אלמלא הדין – כל דאלים גבר. וכן האמת, כמו שאמרו (עיין שבת קד א): שקר אין לו רגליים; אבל האמת הוא יסוד ומעמד גדול לכל הדברים. וכן השלום, כמו שאמרו : הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מורא מלכות – איש את רעהו חיים בלעו, עד כאן.

(ב) וזהו כוונת רבותינו ז"ל, באמרם (שבת י א): כל הדן דין אמת לאמיתו, כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית. כי הקדוש ברוך הוא ברא העולם להיות קיים, והרשעים שגוזלין וחומסין – מחריבין אותו במעשיהם. וכמו שמצינו בדור המבול, שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל, דכתיב: "כי מלאה הארץ חמס" (בראשית ו יג), וכתיב בתריה: "הנני משחיתם את הארץ" (שם). נמצא שהדיין, המשבר זרועות רמות הרשעים ולוקח מידם טרף ומחזירו לבעלים, מקיים העולם וגורם להשלים רצון הבורא יתברך שמו, שבראו להיות קיים, והרי כאילו נעשה שותף להקדוש ברוך הוא בבריאה.

ואברהם אבינו, לא ידָעוֹ השם וקראו אוהבי אלא על אשר הלך בדרך המשפט והדריך בו בניו, כדכתיב (בראשית יח יט): "כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט".

ומשה רבינו עליו השלום, רבן של כל הנביאים, לקח עצת יתרו בעניין המשפט להעמיד שופטים, להזהיר את ישראל ולצוותם על דבר המשפט, וה' הסכים על ידו.

ויהושע, אחרי כורתו ברית עם ישראל לעבוד את ה', סיים את דבריו במשפט, דכתיב (יהושע כד כה): "ויכרת יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם", כי המשפט הוא יסוד ועיקר גדול בעבודת השם.

ואחריו כל שופט ושופט שפט את דורו והשיבו מדרכו הרעה לעבודת ה', ללכת בדרך אשר דרך בה אברהם אבינו לעשות צדקה ומשפט, ובעבור זה ניצולו מידי אויביהם, עד קם שמואל לנביא נאמן השם וישפוט את ישראל כל ימי חייו, והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והמצפה והגלגל ושפט את ישראל את כל המקומות האלה (שמואל א ז טו). ואמרו חכמים, שבדרך שהלך שנה זו לא הלך שנה זו, למען השיב לב כל העם לעבודת השם וללכת בדרך אשר הלך אברהם אבינו ע"ה.

וימשח את דוד למלך על ישראל, וילך גם הוא בדרכי השם מכל אשר היו לפניו, דכתיב: ויעש דוד משפט וצדקה (ראה שמואל ב ח טו), "ויואב יחיה את שאר העיר" (דברי הימים א יא ח). ואמרו חז"ל: בזכות משפט וצדקה שעשה דוד, יואב יחיה את שאר העיר.

ויקם בנו תחתיו, ידיד ה' אשר אהב ללכת בחוקות דוד אביו, וישאל מאת ה' לב מבין שומע לשפוט את עמו להבין בין טוב לרע, וייטב בעיני ה' על אשר שאל את הדבר הזה, ויתן לו לב חכם ונבון אשר כמוהו לא היה לפניו ואחריו לא קם כמוהו, וייראו כל ישראל מפניו כי ראו כי חכמת ה' בלבו לעשות משפט.

וגם יהושפט, שהלך בדרכי אביו וגבה לבו בדרכי ה', נתחזק בדבר המשפט, והעמיד שופטים בכל עיר ועיר. ויאמר אל השופטים: "ראו מה אתם עושים כי לא לאדם תשפטו כי לה' ועמכם בדבר המשפט" (דברי הימים ב יט ו).

וגם יאשיה, שהכתוב מעיד עליו: "וכמוהו לא היה לפניו מלך אשר שב אל ה' בכל לבבו" (מלכים ב כג כה), ואמרו חז"ל (שבת נו ב) שכל דין שדן עד שהיה בן שמונה עשרה שנה החזיר לבעליו.

וגם מלך המשיח שייגלה במהרה בימינו משבחו הפסוק בדבר משפט, דכתיב (ישעיהו פרק יא): "ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ" וגו'.

וכפי גודל משכורתו, כן עונש המבטלו והמעוותו, כדתנן : חרב בא לעולם על עינוי הדין ועל עיוות הדין. וכן אמר דוד (תהלים קיט קכא): "עשיתי משפט וצדק בל תניחני לעֹשְׁקָי", מכלל שבמניעת המשפט יונח ביד העושקים. ולא חרבה ירושלים ולא גלו ישראל אלא על שביטלו המשפט, כדכתיב (ישעיהו פרק א): "מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים", וכתיב (שם): "יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם", וכתיב בתריה: "הוי אנחם מצרי ואנקמה מאויבי". ובמשפט עתידה ליפדות, דכתיב (שם): "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה", וכתיב (שם): "דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה", וכתיב בתריה: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו". והוא מקרב הגאולה, דכתיב (ישעיהו נו א): "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא וצדקתי להגלות".

והקב"ה חפץ בו יותר מבכל הקרבנות, דכתיב (משלי כא ג): "עֲשֹׂה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח", ומחטאת ועולה לא נאמר אלא "מזבח". ובכמה מקומות הזהיר עלינו על ידי משה רבינו עליו השלום: (דברים א יז) "לא תכירו פנים במשפט... לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלהים הוא", ועוד הזהיר עלינו בעשה (ויקרא יט טו): "בצדק תשפוט עמיתך", (דברים א טז): "ושפטתם צדק".

וציווה למנות שופטים בכל המקומות, דכתיב (דברים טז יח): "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך". שופטים הם הדיינין הקבועין לשפוט, ושוטרים הן בעלי מקל ורצועה העומדין לפני הדיינין לרדות על פי הדיינין.

(ג) ואמר רבי ירמיה: "אשר תשים לפניהם" (שמות כא א), "אשר תלמדם" מיבעי ליה! אלא אלו כלי הדיינין: מקל ורצועה מנעל ושופר. וכתב רב האי: בית דין צריך שיהא לו מזומן במושב בית דין מקל לרדות בו ורצועה להלקות בו ושופר לנדות בו. וספר תורה נמי צריך שתהא מזומן בבית דין, כדאמרינן בתקנת עזרא, שיהו בתי דינין קבועים בשני ובחמישי, ואמרינן: מאי טעמא? משום דשכיחי בהו רבים, איבעית אימא משום טירחא לאפוקי ספר תורה.

ותנן בפרק קמא דמכות: סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ. ומסקינן בגמרא שאין חוצה לארץ שווה לארץ. שבארץ, חייבין למנות בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר; ובחוצה לארץ, אין חייבין למנות אלא בכל פלך ופלך, ולא בכל עיר ועיר.

ודווקא בזמן שיש סמיכה; אבל האידנא דליכא סמיכה, כל הדיינים בטלים מן התורה, כדכתיב: "לפניהם", לפני אלהים הכתובים בפרשה, דהיינו סמוכים, ודרשינן: "לפניהם" ולא לפני הדיוטות, ואנן הדיוטות אנן. לפיכך אין הדיינין מן התורה, אלא דשליחותייהו דקמאי עבדינן.

(ד) ומסקינן, דלא עבדינן שליחותיייהו אלא במידי דשכיחא ואית ביה חסרון כיס, כגון הודאות והלוואות. פירוש, שתובע אותו בעדי הודאה, שהודה לו בפניהם או שהלווה לו בפניהם. אבל במידי דלא שכיח, אפילו אית ביה חסרון כיס, כגון אדם שחבל בחבירו, אין דנין אותו. וכן מידי דלית ביה חסרון כיס, כגון בושת, אף על גב דשכיח, אין דנין אותו.

וכתב הרמב"ם: אבל ריפוי ושבת, דנין אותו. וכן הורו הגאונים, ואמרו שמעשים בכל יום לגבות ריפוי ושבת בבבל. ומדברי אדוני אבי הרא"ש זצ"ל ייראה שאין דנין אותו.

וכן שור שהזיק אדם, אינו מצוי ואין דנין אותו. אבל אדם שהזיק שור, ושור שהזיק שור, מצוי הוא ודנין אותו. ודווקא שהזיק בשן ורגל, בין שהזיק לבהמה, כגון שנתחככה בה או אכלה פירות שדרכה לאכול וכיוצא באלו, ובין שהזיקה אוכלין, שחייבת עליהם נזק שלם, דנין אותו. אבל אם הזיקה בקרן או בתולדותיו, אין דנין אותו. שאם תם הוא, קיימא לן פלגא נזקא קנסא, ואין דנין אותו; ואם במוּעָד, אין מועד בבבל. ואפילו הועד בארץ ישראל ובא לבבל, אין דנין אותו, דמילתא דלא שכיחא הוא.

כתובת אשה וירושות ומתנות, דינן כהלוואות ודנין אותו, כדי לנעול דלת בפני עושה עוולה, שלא יסמוך לומר, שכנגדו לא ימצא מומחים שידונו אותו. וכן גזילות, דנין אותן. אבל כל קנס, אין דנין.

וכן כתב הרמב"ם: כל הקנסות שקנסו חכמים, כתוקע לחבירו וסוטר לחבירו וכיוצא בהן, אין גובין אותן. וכל המשלם חצי נזק או יותר ממה שהזיק, אין גובין אותו, חוץ מחצי נזק צרורות, שהוא ממון ואינו קנס.

מי שגנב או גזל, גובין ממנו הקרן בחוץ לארץ, ולא התוספת. ולא כל המשלם על פי עצמו גובין אותו בחוץ לארץ, שהרי הפגם והבושת והכופר – משלם אדם על פי עצמו, כגון "פיתיתי בִתו של פלוני", "המית שורי את פלוני", ואין גובין אותו בדייני חוצה לארץ.

(ה) דיני גרמות אינם כקנסות, וגובין אותן בחוצה לארץ. וכן דין המסור, אף על פי שלא עשה מעשה – גובין אותו, עד כאן.

(ו) וכל אלו שאין דנין אותן, אם תפש הניזק שיעור מה שראוי לו ליטול, אין מוציאין מידו. וכתב רבינו תם: דווקא שתפש דבר המזיק עצמו, וכשתפשו בשעת הנזק, אבל מידי אחריני לא. שאם תועיל תפישה לכל מה שיתפוש, היום או למחר יתפוש הרבה משלו ואין מוציאין מידו, שאין דנין דיני קנסות בבבל. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: אף אם תפש דבר אחר, לא מפקינן מיניה. ואם תפש יותר מכדי נזק, שמין לו בית דין כדי נזקו ומוציאין מידו המותר. ואין זה דיני קנסות, שכבר נפרע מנזקו בתקנת רז"ל שאמרו: "ואי תפש לא מפקינן מיניה", ואין דנין אלא להחזיר המותר.

(ז) ומלשון רב אלפס ייראה, שאם יאמר הניזק: תשומו לי הנזק מיד, כדי שאדע כמה יש לי לתפוס, שומעין לו. ואדוני אבי כתב דלא נהירא, שאין שמין כלל לגבות הנזק, אלא אם תפש – שמין לו ואומרין לו: כך וכך תחזיר לו.

(ח) ואם בא הניזק לבית דין ואמר להם: קבלו עדות, שאם אתפוש משלו היום או למחר – שלא יוציאנו מידי, אין בית דין נזקקין לו לקבל עדותו; דכיוון דאין דנין דיני קנסות בבבל, אין נזקקין לו לקבל עדותו אם יתפוש, כדאמרינן: "אין מועָד בבבל", אין בית דין נזקקין לקבל העדות, אף על פי שאין בו עתה הוצאת ממון. אבל אם תפש הניזק ותבעו המזיק לבית דין, אומרין לניזק שיביא עדים. אם ייראה לבית דין שבדין תפש, אומרין למזיק: אין אנו דנין לך קנס, אלא אם תרצה לפדות מה שתפש משלך – תן לו כך וכך ממון. ואם תפש יותר, אומרין לו להחזיר המותר. ואם לא הביא עדים שראוי לזכות בהם, אומרים לו להחזיר מה שתפש.

(ט) כתב רבי אברהם ב"ר דוד ז"ל, שאם הודה ואחר כך באו עדים, קיימא לן כרב דאמר: מודה בקנס ואחר כך באו עדים פטור, ואי תפש – מפקינן מיניה. ואי תפיש קמי הודאה ואחר כך הודה, מפקינן מיניה, ולא אמרינן דתפישה דקמי הודאה כעדים דמיא.

והרמב"ן הקשה לדבריו, דלא הוויא הודאה אלא בבית דין, והאידנא ליכא בית דין מומחין, והוה ליה כמודה חוץ לבית דין שאין נפטר מן הקנס, כדאמרינן שאין העדאה בבבל, משום דבעינן העדאה בבית דין וליכא. הילכך, אי תפש לא מפקינן מיניה, בין תפש מקמי הודאה או אחר הודאה.

(י) כתב רב אלפס: מנהג שתי ישיבות, אף על פי שאין גובין קנס, מנדינן ליה עד שיפייס לחבריה, וכדיהיב שיעור מה דחזי למיתב ליה – שרינן ליה לאלתר, בין איפייס מרי דיניה או לא איפייס. וכן כתב הראב"ד. והוסיף לומר, שאם יש לקנס קצבה, כגון חמישים של אונס ומפתה, מנדינן ליה עד שיתן אותה קצבה. וכן כתבו קצת מהגאונים. ולא נהירא לאדוני אבי, שאין לך גוביינא גדולה מזו דמשמתינן ליה, דלנקטינן בכובסיה עד דשבק לגלימיה?

(יא) ורב שרירא גאון כתב: לא מצינו בתלמוד לנדותו אלא עד דמסלק הזיקו. וסמכו חכמים האחרונים וראשי ישיבות, כי ראו נזק גדול, משום שאין דנין דיני קנסות, ועשו תקנה לנדות החובל עד שיפייס הנחבל בקרוב, כי אין דרך לדקדק ולומר: "כך וכך קצבנו עליך לתת כך וכך, וגם לזה קצבנו ליטול כך וכך", כי זה היה דיני קנסות; אלא משערים בליבם שיעור קרוב, ואין מגלין אותו, ומנדין לחובל עד שיפייס לנחבל, ורואין עד כמה מגיע לתת לו. אם קרוב לאשר בליבם, והנחבל אינו רוצה לקבל, אומרין לו: אין בנו כוח לנדותו יותר מכאן, ומתירין אותו. ואם רחוק ממה שהיה בלבבם, אין מתירין אותו, עד שיקרבו לאותו שיעור.

(יב) וכן על המבייש בדברים, דקיימא לן שהוא פטור, כתב רב שרירא גאון שמנדין אותו עד שיפייסנו כראוי לפי כבודו. וכתב אדוני אבי ז"ל: ומסתברא דיותר הוא בושת של דברים מבושת של חבלה, שאין דבר גדול כלשון הרע ודיבה שאדם מוציא על חבירו.

(יג) ירושלמי : המבייש את הזקן, נותן לו בושתו שלם. חד בר נש איפקר לרבי יודא בר חנינא. אתא עובדא קמיה דריש לקיש, וקנסוהו ליטרא דדהבא.