שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה כ'

שאלה כ' במדינה אשר אנכי יושב בקרבה ישראל אחד נשוי נכרית אשר לא כדת והיא נוהגת מנהג נכרית בכל דבר והוא נוהג בשאר דברים כמנהג ישראל וגם הולדות חולקים ונפל לנו ספק חמץ שנמצא אתה עמה אחר הפסח אי מותר בהנאה כחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח או נימא דמה שקנתה אשה קנה בעלה ואסור בהנאה כחמץ של ישראל:

תשובה בהשקפה ראשונה נראה דאסור משום חמץ שעבר עליו פסח דמה שקנתה אשה קנה בעלה וכדאית' בש"ס דנדרים ובסנהדרין וכן מבואר כמה פעמים בש"ס והכי קי"ל כמבואר בטי"ד סי' רך"ב ובא"ה סי' פ"ה ובח"מ סי' קך"ז ואין סברא לחלק ולומר דנכרית שאני כיון דאין קידושין תופסין בה וכדאיתא בקדושין פ' האומר דף ט"ו ע"ב כל מי שאין לה עליו ולא על אחרים קדושין הולד כמותה ואיזה זו ולד שפחה ונכרית ויליף שם בש"ס מקרא דלא תתחתן בם ולא תקח ע"ש בתוספ' ומה"ט נמי אמרינן דאין אישות לנכרית מ"מ נראה דיש בה מנהג אישות לענין הרבה דברים וכדאית' בסנהדרין פ"ד מיתות ודבק בו ולא באשת חבירו וכן גבי יפת תואר אמרינן פ"ק דקדושין דף ך' אשת אפי' אשת איש ש"מ דאית להו אישות רק לענין איסו' לאו ומיתה אמרינן דאין להם אישות וכ"כ התוספ' להדיא בפ' אין מעמידין דף ל"ו ע"ב ד"ה משום נשג"ז ע"ש ונרא' דה"ה לענין קניית ממון הוי כאישות וכן משמע מלשון הירושלמי דברכות שהובא שם בתוספ' עשר' שבאו על הזונה ראשון קנאה ואחרי' חייבין עלה משום אשת איש הדא אמרה בעילה קונה בבני נח ע"כ מלשון קונה משמע דאף לענין קניית ממון אתמר וכן נראה להביא ראי' ברור' מהא דאית' בעירובין פ' חלון דף פ' ע"א התיטורינאו (פרש"י נכרי הממונה על כלי זיין) א"ל אוגיר לן רשותא לא אוגיר להו אתיא לקמיה דר' זירא אמר ליה מה למיגר מדביתתו אמר ליה הכי אמר ריש לקיש משמיה דגברא רבה ומנו ר' חנינא אשתו של אדם מערבת שלא מדעתו הרי דמדמה אשת נכרי לאשת ישראל דיכול' להקנות רשותו ש"מ דלענין קניית ממון היא כאשתו לכל דבר וכ"פ הרמב"ם והטור בא"ח סי' שס"ו וא"כ אמרינן נמי לענין נדון דידן מה שקנתה אשה קנה בעלה והוי כחמץ של ישראל שעבר עליו פסח ואם יאמר האומר דמ"מ יש לחלק בין נכרי שנשוי נכרית משא"כ ישראל הנשוי נכרית דיש עבירה ואין קידושין לא קנה בה בעלה כלום גם זה אינו דהא מ"מ מבוא' בהמ"מ פ"ד מה' חמץ ומצה על הא דאמרינן בש"ס בעירו חמירא דבני חילא דכל שהוא מחוק ודין המלכות באחריות ישראל חייב לבער והובא בב"י בא"ח סי' ת"מ ובספרי חק יעקב שם ס"ק א' וא"כ ה"ה בנדון דידן מחקי ודין המלכות כמלכות אחשורוש להיות כל איש שורר ושליט על אשתו המיוחדת לו ועל נכסיה דהוי בכלל חמץ של ישראל שעבר עליו פסח.

ואף אם ירצה הבעל דין לחלוק ולומר להיפך דאדרבה החק ודין המלכות הוא שאין לבעל שום רשות על נכסי נדוניית' והמיוחדי' לכתובה שהרי לפי דיניהם יש לה אפי' רשו' להנחיל ולהוריש נכסיה למי שתרצה. מ"מ בזו החמץ אפשר שהוא ממון בעלה ולא מנדונייתה וא"כ הוא ברשות הבעל שהוא ישראל ונאסר משום חמץ שעבר עליו הפסח: איברא אחר העיון נראה להמציא היתר מצד אחר דהא אית' בבבא מציעא פ' השואל דף צ"ו ע"ב בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו מי מעל אמר רבא מאן לימעול למעול בעל היתרא ניחא לי' דנקני איסורא לא ניחא ליה דנקני ע"כ ומזה למד הרא"ש בפ' כל שעה דאם הביאו דורן לישראל מחמץ אפי' ששתק הישראל לא קני ליה רשותא משום דאיסורא לא ניחא ליה דנקני וכ"פ הטו' בא"ח בסי' תמ"ח והכי קי"ל א"כ ה"ה בנ"ד דביטל והפקיר חמצו קוד' זמן איסורו א"כ שוב אינו ברשותו ואמרי' איסורא לא ניח' לי' דלקני כל ימי הפסח והו' ברשותה וחמץ של נכרי שעבר עליו פסח מותר.

ואל תשיבני מהא דאית' בתשובת שער אפרים חלק א"ח סי' ג' וז"ל נשאלתי אי רשאי למכור החמץ בערב פסח לשפחה הקנויה לישראל תשובה לכאורה נראה שאסו' מטעם מה שקנה עבד קנה רבו וכאלו קנאה ישראל ואין לדחות ולומר מטעם שאמרו בגמר' דהתירה ניחא ליה דנקני ואיסור' לא ניחא ליה דנקני עכ"ל הרי להדיא שדוחה היתר זה לענין עבד וא"כ ה"ה לגבי אשה דאמרינן מה שקנת' אשה קנה בעל' אי משום הא לא תברא דעל כרחיך צריכן אנו לחלק דהא דין זה דאיסורא לא ניחא ליה דנקני אתמר בש"ס לגבי בעל בנכסי אשתו אלא דגבי עבד כנעני ודאי דאין לו שום זכייה לבדו בלא רבו ולא נכנס לרשותו כלל בלא רשות רבו הישראל ומה"ט אין מזכין העירו' על ידו כלל כדאית' להדי' בעירובין דף נ"ט משא"כ באשתו מזכין על ידה העירוב כדאית' שם במתני' וכמבואר בא"ח ס"י שס"ו סעי' יוד אך דיש חולקין במעלה לה מזונת ובדיעבד סומכין שם אדברי המיקל בעירוב ומזכין על ידה כמבוא' שם בש"ע ואם כן הוא הדין לענין חמץ שעבר עליו פסח דהוא רק דרבנן מקילין וכמו שהארכתי בביאור דין זה בספרי חק יעקב סי' תמ"ט דמה"ט ספק חמץ שעבר עליו הפסח מותר לאחר פסח דהוי ספק דרבנן ולהקל שומעין לכן נ"ל להקל ה"ק יעקב: שאלה כא באחד שבשל דגים במחבת של חמץ שלא נשתמש בו ימים הרבה והכף שהגיס בו הגיס בו אח"כ תבשיל אחר וממנו נתנו קצת לתבשיל אחר אם דעתו נוטה לאסור תרי משהו או לא וכדעת הט"ז:

תשובה בענין תרי משהו כבר כתובה היא בספרי חק יעקב סי' תמ"ז ס"ק ה' בקצרה אך שנפל טעות בדפוס דדעת הט"ז והש"כ י"ד סי' קל"ד ס"ק ט"ז להתיר תרי משהו ושם כתוב בשמם לאסור אכן בנ"הכ בסי' צ"ב חזר ש"כ להשיג על הט"ז ומתרץ דברי עצמו יע"ש דמסיק לאסור וכתב שכן נתפשט ההוראה אצל כל בעלי ההוראה וכן הסכמת הע"ש והמ"א סי' תצ"ז שכן עיקר לכן נ"ל דאין להקל אא"כ שיש בלא"ה כדי להתיר ונדון שלפנינו יש ג"כ צד להתיר מטעם אחר כיון שמלשון השואל מבואר שלא כשתמש בו ימים הרבה אף דאנן ק"ל בפסח לאסור כל נ"ט לפגם בכלי שאינו ב"י וכדאית' בש"ע סי' תמ"ז סעי' יו"ד בהג' שיש מנהג להחמיר אפי' משהו ונ"ט לפגם אסור עכ"ל מ"מ הא כתב הב"י שם בשם הרשב"א והבאתי דבריהם בספרי חק יעקב קמ"ו וז"ל ודוקא שאינו נפסד לגמרי אבל אי נפסד כל כך עד שיהי' כעפרא בעלמא אין בה איסור כלל עכ"ל ויש לדברי הרשב"א אלו שורש בש"ס דפסחים דף מ"ד ובע"כום דף ס"ח ע"א דקאמר סרוחה מעיקרא לא צריכא מיעוטא עפרא בעלמא הוא יע"ש וא"כ בנדון השואל שלא נשתמש בו זמן הרבה אפשר מקרי נפסד לגמרי דהוי כעפרא ומותר לכ"ע אך עדיין הדבר צ"ע והכרע מי יימר דאחר זמן זמנים הרבה מקרי פגום ונפסד לגמרי והרוצה להוציא מכלל איסור עליו הראי' ולא חילקו חכמי' בין כלי לכלי שאינו ב"י וגם מי מפיס ומשער זה כמה ישהה הכלי שיקרא נפסד לגמרי הגם שמצינו לענין יי"נ דמיישנן שנים עשר חדש ושרו כמבואר בש"ס וטי"ד סי' קל"ה וכתב שם הב"י בשם הרשב"א הטעם דלאחר י"ב חדש ליחותו כלה ונעשה עפר בעלמא עכ"ל. אכן כד מעיינן שפיר אין משם ראיה לא לאיסור.

ולא להיתר דלהיתר אין ראיה משם דהא התם אפי' לכתחלה מותר להשתמש בהם אחר י"ב חדש ובכל איסורי' שבעולם קי"ל דאסור להשתמש בכלי שאינו ב"י אפי' לא נשתמש בו שנים הרבה כ"א ע"י הגעלה מטעם גזירה כלי שאינו בן יומו אטו ב"י ולא פלוג חכמים בתקנתם אלא ודאי דאף שביי"נ שהוא בליעה דצונן לאחר שנתיישן י"ב חדש כלה הליחות והוי עפרא בעלמא משא"כ בשאר איסורים שנבלע בתוך הכלי ממשות של איסור ע"י בישול וכה"ג לעול' באיסורא קיים דלא הוי כעפרא וא"כ לכאורה יש לאסור בפסח אף דיעבד ולאיסור ג"כ אין ראי' משם ללמוד דבעינן דוקא שהי' שנים עשר חדש כמו התם משום די"ל דאף דביי"נ בעינן שהיה כולי האי היינו דוקא ביי"נ דבלא"ה אין חילוק בין אם הוא ב"י או אינו ב"י לעולם יש בהם טעם לשבח עד שישהה י"ב חדש (וכמבואר בש"ע בי"ד סי' קל"ז וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל י"ט סי' וי"ו) משא"כ בשאר איסורים דקי"ל דנפגם בשהיית דמעת לעת ולדעת קצת פוסקים לינת לילה פוגמת אפשר דלאחר איזה ימים נפגם יותר והוי כעפרא בעלמא ולא בעינן שהיי' י"ב חדש וא"כ מהא ליכא למשמע מינה איסורא או התירא גם מהא דק"ל גבי פירות מתולעים דלאחר י"ב חדש הוי כעפרא בעלמא ומותרין לכתחלה אפי' אף בבריה שלימה כמבואר בטי"ד סי' פ"ד ובת"ח כלל מ"ו דין ד' עיין שם במ"י ס"ק ח' ו"ט ג"כ אין ראיה די"ל דשאני התם דבלא"ה אין כ"כ טעם בתולע וכמ"ש בת"ח כלל מ"ו דין ח' ובכלל נ"א דין ג' וע"ש במ"י ובש"כ סי' פ"ד ס"ח לכן מותר אפי' לכתחלה לאחר י"ב חדש משא"כ בנדון דידן איברא יש להביא ראיה דלאחר שני חדשים שלא נשתמשו בכלים נעשו פגום ונפסק לגמרי עד דהוי כעפרא ומותר בדעבד אף בפסח דהא איתא במרדכי פ' כל שעה וסמ"ג והגהות מיימוני ופסקי מהרא"י הובא בב"י בא"ח סי' תמ"ז ובהג"ה ש"ע סעיף ה' בחביות יין שדבקו נסריו בבצק אם נתנהו קודם ב' חדשים כבר נתייבש ואינו נ"ט בפסח ושרי ע"כ דון מינה דהתם איכא ממשות של חמץ בעין אפ"ה אחר ב' חדשים אינו נ"ט כלל ומכ"ש בבלוע בכלי דאינו נותן טעם כלל ושרי בפסח בדיעבד דהוי כעפרא וסברא זו מצאתי להדיא בתוס' פ' השוכר את הפועל דף ע"ו ע"א ד"ה בת יומא וז"ל והרי דברים ק"ו אם אוכל שהוא מעבר צורה בלילה כ"ש איסור הנבלע בקדירה עכ"ל מ"מ לכתחלה ודאי אין להשתמש בשום כלי שאינו ב"י אפי' לא נשתמש בו שנים הרבה אף בשאר איסורים וכ"ש חמץ כי השוו חכמים גזירותיהם דגזרינן שאינו ב"י אטו ב"י רק ביי"נ מהני נתיישן לי"ב חדש אבל בדעבד לענין חמץ אף שנוהגין לאסור אפי' שאינו ב"י מ"מ מדכתב הרשב"א דאי נפסד כ"כ עד דהוי כעפרא אין בה איסור כלל א"כ לאחר שני חדשים יש להתיר בדעבד ובתנאי כפול שלא יהי' דבר המתבשל בו דבר חריף דמשוי לי' לשבח כנ"ל ברור ומזה יש ללמוד גם לאותן הנוהגין להחמיר בשאר איסורים בכיסוי קדרה אף שאינו ב"י מ"מ אחר שני חדשים יש להתיר עיין בי"ד סי' צ"ג ובת"ח כלל פ"ה דין ד' ובמנחת יעקב שם ס"ק ך"ב אך כיון שלא מצאתי הדין להדיא בא' מן האחרונים לחלק בכך בפסח ע"כ אני אומר אי דלית דור אדלינא יעקב: