שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה קנו

שאלה קנו מעשה שהיה כך היה באחד שהיה עליו בעלי חובות הרב' ובאו לגבות ביחד ממטלטלין וכסף שאין בהם דין קדימה ואין במטלטלי' לפרוע כל החובות רק עד מחצה כיצד הם חולקים ואף שלא נעלם ממני מה דאיתא דין זה להדיא בש"ע סי' ק"ד סעי' יו"ד דחולקין בשו' כיצד הי' ג' חוב' זה של ק' וזה של ק"ק וזה של ש' אם היה כל הנמצא שם ש' חולקין בשוה וכו' יע"ש מ"מ הא קמבעי' לי דבעל חוב אחד יש לו שני שטרות של ק"נ זהו' אי נוטל רק חלק אחד כאלו היה הכל בשטר אחד או נימא דנוטל חלק בפני עצמו על כל שטר ושטר דהא אם רוצה נותן שטר [אחד בכ"ומ לאחר תו קא מסתפק לי כיון שא' מבעלי החובות הוא אלם ששומע ואינו מדבר וכבר מבואר הדין פשוט שם בש"ע סעיף י"א ובסי' ע"א ופ"ב דהיכא דבאין בעלי חובות הרבה לגבות דצריכין לישבע תחלה שעדיין לא נפרע מחובו כיצד ישביעו את האלם: תשובה על דבר ששאלת כיצד הם חולקים הנה אם באתי לברר מקור דין זה מסוגיא דש"ס פ' מי שהיה נשוי ודעת ר' חננאל והרי"ף וסייעתו החולקים היה מן הצורך להאריך מאוד ומה לי להכניס ראשי בין המורים גדולי ראשונים אשר כבר הסכימו רובם ככולם להלכה דחולקים בשוה כדעת הרי"ף ולא כדעת ר"ח וכן סתם בש"ע:

ואין מקום לסייע כמסייע שאין בו ממש לדעת הר"ח מהא דאיכא בפ"ק דסנהד' דף ח' ע"א כקטן כגדול תשמעון אמר ר"ל שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה למאי הלכתא אלימא לעיוני וכו' אמאי לא מוקי דלענין זה קאמר דחולקין בשוה כדעת הרי"ף אלא ודאי עיקר כדעת הר"ח דחולקין כפי הממון אי משום הא לא תברא דקרא כקטן כגדול קאי אתחלת דין בשעת שמיעה משא"כ לענין חלוקת ממון דהוי גמר דין מזה לא קמייר' וק"ל ומה שנסתפק לך דבעל חוב אחד יש לו שני שטרות הנה נ"ל פשוט דחולקין כפי השטרות וכן משמעות לשון הרמב"ם שהוא לשון הש"ע שם וז"ל שטרות שזמן כולם וכו' משמע דהכל כפי השטרות ואל תשיבני מהא דאיתא בפ' גט פשוט דף קע"ב ע"א אמר רבא האי מאן דנקט שטרא בר מאה זוזי ואמר שויא ניהלי תרי בני חמשים לא משווינן ליה מ"ט עבדי רבנן מילתא דניחא ליה למלוה כדי שיכוף לפרעו וכו' האי מאן דנקט תרי שטרי בני חמשים חמשים ואמר שויא ניהליה חד בר מאה לא משווינן עבדי רבנן מילתא דניחא ליה למלוה כי היכי דלא נפגם שטרו ואמאי לא קאמר דניחא ליה להמלוה כדי שיגיע על חלקו יותר כשיבא לידי גוביינא ומה"ט לא משווינן תרי שטרי כדי שלא להפסיד ללווין אחרים אי משום הא לא אריא דאפשר דלא חיישינן חששא רחוקה כי האי שחייב עוד לאחרים ואין לו לפרוע ובמידי דלא שכיח לא גזרו בהו רבנן ועוד דאפשר לתקן כל זה ולכתוב בשטרות אלו שלא יגבה רק חלק אחד כאלו היה לו שטר אחד וכדומה לחילוקים אלו כתב ג"כ הש"כ בח"מ סי' נ"ג ס"ק ב' ומשמע ג"כ מתוך כלל דבריו דגובין כה"ג הכל לפי השטרות והוא ברור שוב מצאתי כן בתשובת צ"צ שאלה ט"ז שפסק כן בפשיטות ע"ש ודלא כתשובת ב"ח סי' ל"ה שפסק להיפך כי כל דבריו נסתרים מכח דברי צ"צ ומתוך מ"ש וכל זה בבעלי חובת שיש להם שטרות או כ"י וכה"ג אבל אם יש לבעלי חובות חילופי' כמנהג הסוחרים שקורין בל"א וועקסל צעטל ושם המנהג לכתוב בל"א פר שפרעכי גוטי צאלונג לויט וועקסל שטילס עכ"ל וכיון שקיבל עליו לפרוע כמנהג הסוחרים א"כ מנהג הסוחרים הוא דינם וכיון שמנהג הסוחרים לפרוע כפי הממון ויש למנהג זה יסוד לדעת רבינו חננאל וזה שקיבל עליו מנהג הסוחרים בענין הפרעון אין לזוז ממנהגם ודנתי בזה לפני רבותי וחברי והסכימו להלכה ולמעשה ועל דבר כיצד משביעין את האלם הנה נ"ל לכאורה דהוי כפקח לכל דבריו ומשביעין אותו ע"י הרכנה כיון ששומע מה שמדבר משביעין אותו ככל נוסח דשבועה והוא מרכין בראשו דהוי כעניות אמן או שהוא עושה השבועה ע"י כתב שכותב הריני נשבע וכו' וראיה לזה מהא דאיתא בגיטין פ' מי שאחזו דף ע"א ע"א אם לא יגיד פרט לאלם שאין יכול להגיד אמאי הא יכול להגיד מתוך הכתב ופרש"י שם והתוספ' דקאי לפטור מקרבן שבועה וקשה דלמה לי לפטור מקרבן שבועה תיפוק ליה שאי' כאן שבועה כלל אלא ודאי דיכולים להשביע אותו ע"י הרכנה או ע"י כתב ועוד ראיה לזה מהא דאיתא בסוטה סוף פ' ארוסה שאילמת לא היתה שותה דכתיב ואמרה ולא אלמת ולא קא ממעט אלמת מקרא הקודם דכתיב והשביע הכהן את האשה אלא ודאי דיכולין להשביע את האלם ע"י הרכנה וכתב רק היכא דכתיב אמירה בעינן אמירה בפה וכמ"ש תוספת שם בגיטי' ונ"ל דזה ג"כ נכלל במ"ש הרמב"ם פ"ב מה' שבועת ופ"ב מה"ל נדרים או דבר שהוא כעניין ענית אמן יע"ש ואע"ג דגבי שבועות ונדרים כתיב מוציא שפתיך תשמור משמע דוקא שצריך שיוציא בשפתיו דוקא וכן הוא לשון הפוסקים דאינו חייב עד שיוציא בשפתיו דוקא וכן הוא בש"ע בי"ד סי' ר"י ורל"ט לא אתי לאפוקי רק בשפתיו ולא בלב וכדאיתא להדיא בש"ס דשבועות פ"ג דף ך"ו ע"ב בשפתיו ולא בלב יע"ש אבל היכא דעביד מעשה בגופו ע"י הרכנה או ע"י כתב דעדיף (ועמ"ש בתשובה השייכה לא"ה סימן קי"ד דכן עיקר ודלא כהחולקים בזה) ודאי דהוי שבועה גמורה דמה לי עקימת שפתיו דהוי מעשה או הרכנה ומעשה בשאר גופו ומה"ט נ"ל מבואר בא"ח סי' מ"ז דהמהרהר בד"ת א"צ לברך והכותב צריך לברך וראיתי שהט"ז ומ"א מתמיהים שם דלמה יברך על הכתיבה דהא ליכא אלא הרהור ע"ש ובאמת לפי מ"ש לקמן כיון דעביד מעשה בגופו ע"י אמון ידו לכתיב' הוי מעשה וצריך לברך משא"כ מהרהר בלבו בלבד ואפשר דזה שמדקדק הש"ס בחגיג' גבי הני תרי אלמי כל אימת דהוי עייל ר' לבי מדרשא הוי יתבי קמייהו ומניידי ברישיהו ומרחשן בשפתייהו כלומר דעבדי מעשה לימוד גמור דהוי כמוציא בשפתיו ואל תשיבנו מהא דאיתא בי"ד סי' רך"א סעי' יו"ד מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב דשאני התם דבנדרים הולכים אחר לשו' בני אדם דכוונתו אמירה בפה ממש משא"כ לענין שבועה דהוי שבועה גמורה ע"י הרכנה או כתב כמו שהוכחנו וגם אין מקום לבעל דין לחלוק מהא דאיתא בח"מ סי' ע"ג בסמ"ע ס"ק י"ח בשם תשוב' תרומת הדשן סי' שנ"ו דאם נכתב בכתב ידו שנשבע לשלם לחברו ואח"כ אמר שלא נשבע אלא שכתב לו כך אם התובע מודה פשיטא שאין לחוש לשבוע' זו כלל והובא ג"כ בש"כ בי"ד סי' רל"ב וע"ש בכנסת הגדולה שכן דעת הרבה תשובת גדולי אחרונים אי משום הא לא תברא דהתם לא נשבע בשטר עצמו רק שכתב שנשבע ואח"כ כופר ואומר שלא נשבע רק שכתב כך משא"כ אם כותב הריני נשבע וכו' דהוי כשבועה בפועל ממש ע"י כתב הכל מודים דהוי שבועה גמורה כמו שכתבתי שוב מצאתי בתשובת חות יאיר סימן קצ"ד פסק בפשיטות כמ"ש והאריך בראיות אך שם בסי' ט"ו פסק להיפך ודבריו סתורים גם הראיות שהביא שם נדחין מכח מ"ש ודבריו אחרונים עיקר להלכה וע"ש בק"א שלו אכן בתשובת משפטי שמואל סי' קך"ט כתב וז"ל מ"מ בענין שבועה דבעינן שיוציא בשפתיו הוצאה גמורה ואם לא הוציא בשפתיו אי' כאן שבועה כלל כדפשוט בגמרא ובפוסקים פשיטא דאין כאן שבועה כלל ותדע דהא מי שנשבע שלא לדבר עם חבירו יכול לכתוב לו כתב משום דכתיבה לא חשיב דבור עכ"ל הנה מ"ש שכן פשוט בגמרא ובפוסקים כוונתו על מה שאיתא בש"ס בשפתיו ולא בלב אבל כבר הוכחנו דכתיבה והרכנה שאני ומהא דנשבע אין ראיה כלל וכמ"ש לעיל ועיין בטור ח"מ סי' צ"ו דבחרש גמור שאינו לא מדבר ולא שומע משביעין אותו כשיתרפא משא"כ באלם לא הוזכר בשום פוסק שום חילוק דהרי הוא כפקח לכל דבריו וכדאיתא בח"מ סי' רל"ה כנ"ל ה"ק יעקב:

דין ההרשאה ותפיסה שאלה קנז אלמנה אחת יש לה שט"ח על ראובן ולא היה יכולת בידה להוציא באותו שטר ממנו ע"פ הדין כיון שהלשון מסופק בו ויד בעל השטר על התחתונה כמבואר בש"ע לח"מ סי' מ"ב אלא דאי תפס לא מפקינן מינה והלכה זו ונשאת לבעל ואותו הבעל תפיס משל ראובן בידו אי לא מפקינן מיניה בשביל שטר אשתו או אמרינן דלא מצינו בש"ס רק יד אשה כיד בעלה כי מה שקנתם אשה קנה בעלה ולא בהיפך מה שקנה הבעל קנתה האשה:

תשובה הנה נראה בפשיטות דמה שתפס הבעל תפס ולא מפקינן מיניה דהרי להדיא איתא בש"ס דכתובות דף פ"ג ע"א אמר אביי נשואה ידו כידה רבא אמר ידו עדיפא מידה ויש מגדולי ראשוני' פסקו כרבא וכדאיתא בהרא"ש פ' החולץ יע"ש וכתב הב"י בח"ה בסי' קע"ו מחודש ך"ג וז"ל וכתב הריטב"א וז"ל ובעל בנכסי אשתו שא"צ הרשאה משום דידו כידה ואפי' בעל כרחיך יכול לתבוע ואינה יכולה לעכב עכ"ל ואף שראיתי בש"כ לח"מ סי' קך"ב ס"ק ל"ד שכתב וז"ל וגם דברי הריטב"א בלא"ה תמוהים דאי טעמא משום דידו כידה א"כ אמאי אמרינן בש"ס דאי ליכא פירי בארעא צריך הרשאה ובדאיכא פירי דא"צ הרשאה מטעמא דמגו דנחית לפירי נחית אכולה ארעא עכ"ל הש"כ ותמה אני על תמיהתו דודאי אין כאן אפי' קצת קושיא דהריטב"א כתב הטעם שא"צ הרשאה אגוף הפירות שבאין לו מכח נכסיה אף שדין הוא שהבעל אוכל פירות והן שלו היינו באותן נכסים שבבירור הן שלה משא"כ בדבר שיש עדיין לדון בה ע"ז קאמר ידו כידה לכך נחית לדון על הפירות בלי הרשאה ומגו דנחית לפירות נחית אכולא ארעא כי בודאי לא נעלם מהריטב"א סוגיא דש"ס דגיטין ס"פ השולח והוא מוסכם מהפוסקים כמבואר בטור א"ה סי' פ"ב ובח"מ סי' קך"ב יע"ש נמצא דדברי הריטב"א נכונים דידו כידה ואף אי נימא דאין זה כלל גמור להיות ידו כידה ממש וכדעת קצת פוסקים לענין הדין הנותן מתנה לאשה ואמר מה שתרצה עשי בהם דלא קנה יתהון בעל דלא אמרינן יד אשה כיד בעלה וכמבואר בב"י בא"ה סי' פ"ה מ"מ הבעל בנכסי אשתו כיורש או כלוקח הוי וכדאית' בב"ב סוף פ' יש נוחלין והוא מוסכם מכל הפוסקים (וכבר הארכתי בנדון כזה בספרי תורת השלמים שאלה ב' יע"ש) וא"כ אי הוי הבעל עכ"פ כלוקח בודאי יכול לקיים בשביל חובו במה שתפס משל ראובן וגדולה מזו שמענו בהא דקי"ל התופס לבע"ח במקו' שחב לאחרים דלא קנה אפי' עשהו שליח וכתב לו הרשאה וכמבואר בח"ה ריש ק"ה ואפ"ה היכא שלקח השטר בכתיב' ומסירה ודאי דיכול לתפוס לעצמו וכן מצאתי ראיתי שפסק כן בפשיטות בתשובת מהר"א ששון סי' ס"ז וא"כ כ"ש הבעל דהוי לוקח וא"צ כתיבה ומסירה כלל והוא עדיף משאר לוקח השטר שהרי היא אינה יכולה למחול כמבואר בח"ה סי' ס"ו סעי' י"ב וך"ח במכנסת שט"ח לבעלה ודאי פשוט דיכול לתפוס בשלו ואם ירצה החולק להתעקש ולתלות עצמו באילן גדול והיא בתשובת חות יאיר סי' ר"ל וז"ל כי ע"ד ראובן שמכר שט"ח אשר לו על שמעון ללוי שיודע כי יש ללוי בידו של שמעון והשט"ח יש בו תיוהא באופן שלא היה אפשר לראובן להוציא משמעון אא"כ תפס אם מהני מה שכבר של שמעון ביד לוי שמכר לו ראובן כל זכותו ודאי לא מהני מצד סברא כלליות דא"כ לא שבקית חי לכל בריה דגם בכתיבת יד וכ"הג שאין בכחו להוציא מחבירו ימכרנה לאיש שיש בידו משל בעל חובו והן מסברא פרטיות דבשום ענין אין ללוי שום תביעת ממון עד שיבורר תחלה ששמעון חייב ללוי ושהשטר שריר וקים ועומד להפרע בלי תפיסה וכו' וזיל פוק ועיין בפוסקי' ותמצא תילי תילי ראיות לדברי עכ"ל והנה גברא חזינ' וראיות לא קא חזינא ואין כח בכלל ופרט זה להוציא מחזקת התופס כי בודאי כל זכות שיש לראובן בשטר אי תפס מכר הכל ללוי ומה לי הוא או ב"כ בהרשאתו והסברא הוא להיפך ואיך שייך בזה לא שבקית וכי בכל יומא מתרחיש דינא כי האי ואגב רהיטא כתב כן כמ"ש בתחלת התשובה שם ואף לדעתי גבי בעל ודאי לא שייכי הני טעמא ושפיר קא תפס כנ"ל ה"ק יעקב:

ה"ל נזקי שכנים ושותפין שאלה קנח מעשה שהיה בא לפנינו אחר השריפה הגדולה פה קהלתינו שנת תמ"ט לפ"ק שנשרף כל הק"ק ובית אחד ניצל שהיה בה ג' בתים ובנינים זה על גבי זה וכראות העליון שהשריפה היה מצידי צדדים שיבר הגג מעליה כדי שלא ידלק הבית וניצל הבית ואחר כך תובע לתחתונים שיתנו גם המה לסיועת הגג אף שעל העליון לתקן הגג היינו היכא שמתקלקל מחמת עצמו משא"כ עכשיו שקלקל בידים כדי להצילו מהשריפה והצלתו היה הצלתם גם המה יתנו חלקם אי טענתו טענה או לא:

תשובה הנה נראה לכאורה דטענת העליון טענה היא ולא הוי כמבריח ארי מנכסי חבירו כדמסיק בש"ס בפ' הכונס דף נ"ח ע"א מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא ואף לפי מה שפי' התוספת והרא"ש והמרדכי שם דמדעתו אע"ג דאית ליה פסידא הוי כמבריח ארי והכי קי"ל כמבואר בח"מ סי' קך"ט גבי פורע חובו של חבירו מ"מ הא מסיק שם התוספת והרא"ש והמרדכי וז"ל ונראה לר"י דמבריח ארי שאינו נוטל שכר היינו כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד כגון שהארי רחוק אבל אם הדבר ברור וקרוב לודאי שיבא ההפסד אז ודאי נוטל שכרו וא"כ כאן בנדון דידן הוא ג"כ קרוב לודאי כיון שכל סביביו אכלה אש והגג של עצים דשכיח אש גבייהו כדאיתא בש"ס דף ס' ע"א והצלה זו הצל' מצויה שכן הדרך אצל כל שכיני השריפה לסלק הגגות כדי שלא יאחז האור בהם וגם אין מקום לומר ולפטור התחתונים כיון שהעליון היה צריך לעשות הצלה זו בשביל עצמו וא"כ התחתונים הוי כזה נהנה וזה לא חסר זה אינו דהא גדולה מזו פסק בתשובת מהרי"ק שורש ד' וז"ל לע"ד נראה שכל אותם הקהלות אשר ראוי לחשוב וקרוב לודאי הוא ח"ו שגם עליהם היה עובר כוס התרעלה אם לא היה הדבר מתוקן כפי האפשרי שהדי' נותן שישאו בעול גם הם מאחר שהצלתו היא הצלתם ג"כ ובהיפך להיפך ע"ש ואף שראיותיו של מהרי"ק שם אינם מוכרחים כל כך מ"מ מי יחלוק על מהרי"ק בלי ראיה ברורה והרמ"א פסק כוותיה בש"ע סי' קס"ג סעי' וי"ו בהג"ה אכן זה שהוא עומד עלי ככותל מה שפסק רמ"א בש"ע סי' רס"ד סעי' ד' בהג"ה דאם נראה לב"ד שלא הוצרך להרבות בהוצאת בשבילו דאפי' בשבילו לבדו היה צריך לכל ההוצאות אלו אינו חייב ליתן לו כלום דזה נהנה וזה אינו חסר לכן יש מי שפסק על מי שהציל ספריו וספרי חבירו אם לא הוצרך להרבות הוצאה בשביל חבירו אין חבירו חייב לשלם לו כלום ונ"ל דוקא שירד תחלה להציל שלו אלא שהציל ג"כ את של חבירו אבל אם ירד על דעת שניהם חייב ליתן לו מה שנהנה מאחר שהציל של חבירו עכ"ל וזהו לכאורה נגד האי דתשובת מהרי"ק שמבואר שאף שירדו תחלה הק"ק להציל את עצמן אפ"ה מחויב כל הקהלות אשר ראוים שגם עליהם יעבור כוס התרעלה ליתן לסיוע וא"כ יהיה דברי רמ"א עצמם סתורין דסתם לן הכא הכי והכא הכי גם בתשובת אמונת שמואל סי' ל"ו פסק להאי דרמ"א בסי' רס"ד בפשיטו' להלכ' וכדי שלא יהא דברי רמ"א עצמו סתורי' נ"ל לחלק דדוקא בדבר שנוגע לכלל הציבור ובני הק"ק וכה"ג בזה כ' מהרי"ק דכולם שהם בכלל הצלתם צריכין ליתן לסיועת השתדלות כדי שלא יהא כקדירא דבי שותפי ויבא לידי סכנת ציבור לכך צריכ' כולם ליתן לסיועת השתדלות משא"כ ביחיד המדיין עם יחיד כל שזה נהנה וזה לא חסר א"צ ליתן לסיוע כל שלא ירד על דעת שניהם לכתחלה ומצאתי און וראיה ברורה לזה מתשובת מהר"מ ב"ב דפוס פראג סי' ל"ט תוך התשובה כתב וז"ל וראיה מדאמר בפ"ב דב"ב כופין בני עיר זה את זה לעשות חומה וכו' אע"ג דאיכא התם מילי טובא דאע"ג דאי לאו איהו נמי היו מוציאין כל כך כמו עכשיו לא שייך כגון זה כופין על מדת סדום וטעמא רבה איכא שאם לא היינו כופין כל אחד היה אומר א"צ והיה מחשב חבירו יעשה חוץ ממני ומתוך כך ידח' הדבר ויבא לידי סכנה להכי אמרי רבנן אלו וכיוצא באלו עכ"ל הרי להדיא הטעם כמ"ש דציבור שאני ואף דעיקר הראיה של תשובת מהר"מ שם נאמר על נדון דיחיד המדיין עם יחיד מ"מ עיקר סברתו שכתב שאם לא היינו כופין וכו' זה קאי דוקא מעסקא דצבורא בלי הק"ק (רק שמדמה לזה בענין סכנת נפש ע"ש) ובהכי מיירו ג"כ האי דתשובת מהרי"ק שמביא ג"כ שם ראיה מהאי דב"ב מהא דכופין בני עיר אפי' מיתמי יע"ש אבל ביחיד המדיין אין לזוז מפסק רמ"א דכל היכא דזה נהנה וזה לא חסר כל שלא ירד מתחלה על דעת שניהם או שגילו דעתו דניחא ליה א"צ ליתן לסיועה כלום (וכן יש ללמוד מהא דשפך את יינו' והציל את הדבש) כדמסיק הש"ס פ"ק דב"ב וב"ק פ' כיצד הרגל דף ך' דכל זה נהנה וזה לא חסר דפטור ובתשובת בית יעקב סי' קמ"ח כתב בזה דברים מעורבבים ורוצה להשיג על רמ"א בדין זה ובאמת עיקר כמ"ש לחלק דאל"כ יהיה דברי רמ"א עצמו סתורים כנ"ל ה"ק יעקב: