שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה פ"ג

שאלה פ"ג אשה שהפילה אחר ארבעים יום לבעילתה כמין עור אדם שהוא שפיר ולא ניכר בו צורת ריקום אי פודין הולד הבא אחריו וכמו שפסק הרב בהג"ה בי"ד סי' ש"ה סעיף ך"ג בהג"ה וז"ל וכל זמן שאין איבריו מרוקמים אינו פוטר הבא אחריו אפי' בזמן הזה סומכין ע"ז עכ"ל או נימא דדברי הג"ה לא קאי רק אהמפלת ליום ארבעים דסיים הב"י בש"ע שם לפני זה אבל המפלת אחר ארבעים פוטר הבא אחריו:

תשובה לפום ריהטא דעיונא בעיקר מחרין של הג"ה זו שהיא מתשובת מהרי"ק שורש קמ"ג מבואר דקאי אמפל' שפיר לאחר שמנה שבועות לבעילתה ואפ"ה כתב כל שאין איבריו מרוקמים אינו פוט' הבא אחריו איברא אחר העיון היטב נראה שדברי מהרי"ק עצמם תמוהי' הום לכאורה נגד סוגיא דש"ס ואעתיק לך תחלה לשון מהרי"ק שם בתשוב' וז"ל ואשר שאלתם על אודות האשה שילדה זכר אחרי הפילה נפל בתוך שמנה שבועות לבעילתה ושאלת את הנשים אשר היה שם איך נפל השפיר לבור והושים אח"כ בספל מלא מים ולא הבחינו בו שום ריקום אברים רק ראו כמין גידים דקים מאוד וכעין בשר ויש מהם אומרים שהיה מלא מים או מוגלא הנה דבר פשוט הוא כאש' כתבת שלפי העדו' הנשים אין ראוי לחוש משום ולד וכמ"ש הרמב"ם ושא' פוסקי' ואע"ג שכתב בטי"ד שעכשיו אין אנו בקיאין להבחין בשפיר האם ישנו מרוקה אם לאו ויש להתיר ליתן לה ימי טומאת לידה פשיטא דהיינו דוקא לענין איסור נדה משום חומרא דכרת אבל בכיוצא בזה דהיינו לפטור הבא אחריו מן הבכור נראה לע"ד דליכ' הכי דאדרב' יש להעמיד אשה בחזקתה שלא נפטר רחמה עדיין וגם הנפל הזה בחזקת שלא נתרקמו איבריו עדיין דהא חזק' גמור' היא זו עכ"ל תשו' מהרי"ק ודבריו תמוהין דכיון דמטעם ספיקא דאנן אין בקיאין מחמירינן לטומאה א"כ בספק בכור דממונא הוא לקולא והמוציא מחבירו עליו הראיה ואין פודין מספק כמו כל בכור: וכן מבואר להדיא בסוגיא דש"ס דנדה פ' המפלת דף ך"ה ע"א בהא דתנן המפלת שפיר שאינו מרוקם ר' יהושיע אומר ולד וכו' ומסיק בש"ס מי סברת ר' יהושיע מפשט פשיטא ליה ר' יהושע ספוקי מספקא ליה ואזיל הכא לחומרא והכא לחומרא גבי בכורת בהמה אמר דלאו ולד הוא ולא פטר את הבא אחריו דאי אמרת פטר קא גזיז ועביד ביה עבודה ודלמא לאו ולד הוא האי קמא וקאתי לידי תקלה.

וגבי טומאת ולד אזיל לחומרא דשמא ולד הוא וטמאה שבועיים וימי טוהר לא כותב לה.

וגבי בכור אדם דקולא היא דקאמר פטר את הבא אחריו ולא איפכת לן דאין קדושה בבכור אדם אלא ממון כהן חמש סלעים וספק ממונא לקול' דכהן הוי המוציא מחבירו עליו הראי' עכ"ל הרי להדיא דבספק בכור אזלינן להקל לענין מפלת וא"צ לפדותו ומ"ש מהרי"ק דגדולה חזקה לא ידעתי מה חזקה יש כאן כיון שהפיל' לפנינו ודאי איתרע חזקתה ורוב נשים ולד מעליא ילדן וכדאיתא בש"ס דנדה פ' המפלת דף ך"ט אמר ריב"ל האשה שעברה בנהר והפילה מביאה קרבן ונאכל הלך אחר רוב נשים ולד מעליא ילדן וע"ש בש"ס דלחוש חוששת לטומאת נקיבה אפי' לא היתה בחזקת מעוברת אע"פ דאיכא ס"ס ספק אם הפילה ולד ואת"ל ולד שמא זכר אפ"ה חוששין לנקיבה משום דרוב נשים ולד מעליא ילדן וכ"ש לענין ממונא דחזקת ממונא מסייע לרוב דאזלינן בתר רובא כמבואר בתוספת דיומא דף פ"ה ע"א ובפ' המוכר את הפירות ובכתובות בכל הפוסקים וכן מוכח מסוגיא זו שכתבתי לעיל בהא דר' יהושע ספוקי מספקא ליה ולהכי אזלינן בבכור אדם לקולא ולדעת מהרי"ק אמאי לא אזלינן בתר חזקה שלא נפטר רחמה אלא ודאי דאין כאן חזקה כלל מטעם שכתבתי גם בתשובת דרכי נועם שאלה י"ג נמשך ג"כ אחר דעת מהרי"ק בתשובה זו דנותן הפדיון ולא להפסיד הכהן אלא שאינו מברך דספק ברכה להקל אבל להפסיד לכהן מיעוט בקיאות שלנו אינו ראוי להפסיד לכהן ע"כ תוכן דבריו שם ולא ידעתי מה קאמר דכמו דספ' ברכו' להקל כן ספק ממונ' לקול' כמבוא' להדי' בש"ס דהמפלת שכתבתי לעיל ובודאי נעלם ממנו סוגיא זו שאלמל' כן לא הי' נמשך אחר דעת מהרי"ק בקצת דבריו גם מ"ש בדרכי נוע' דמיעו' בקיאו' שלנו אינו ראוי להפסיד לכהן זה אינו דלאו בדידן תליא מילתא דהא דפסק הטור בי"ד סי' קצ"ד ובדיני שפיר אין אנו בקיאין הוא מדינא דש"ס דהלכתא דחוששין אפי' בצלול דלא דכו מעולם שפיר בנהרדעא דחיישינן לדעת רבי יהושע אפי' בצלול לדעת ר' יהושע פוטר בבכור אדם ודלא כדעת מהרי"ק וכן נ"ל עיקר לדינא דהמפל' שפיר אחר מ' יו' לבעילתה פוטר הבא אחריו ולא בעי פדיון כלל ואף הרוצה להחמיר על עצמו לפזר ממונא לפדות בלא ברכה אפשר דלא שפיר עביד דיש חשש דיבא ע"י זה לידי ספק ברכה כמו שראיתי רבים שגגו בזה וברכו ומה"ט לא מצינו בשום פוסק ראשון או אחרון שיכתוב להחמיר בדיני דספק בכור הנלע"ד כתבתי ה"ק יעקב:

דיני קריעה וטומאה ואבילות שאלה פד בשעת השריפה הגדולה שהיה פה שראו שנשרפו כמה מאו' ספרי תור' ושאר ספרים ותפילין לאין מספר אם הרואה מחויב לקרוע עליהם או לא:

תשובה לפום ריהטא בשעת השריפה מבלי עיון בשום ספר מחמת חסרונם עלה בדעתי דחייבי' לקרוע ואף דאית' בפ' אלו מגלחין דאין לקרוע אלא דוקא בזרוע וכמעשה שהיה מ"מ תלמוד ערוך דוחקני מהא דאית' בשבת פ' האורג ובמועד קטן פ' אלו מגלחין העומד בשעת יציאת הנפש חייב לקרוע הא למה זה דומה לרואה ס"ת שנשרף ופרש"י דאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות הרי היכי שנאנס ונשרף התורה מן השמים דחייבים לקרוע דומה למת ולכן פרש"י בפ' אלו מגלחין בזרוע שאינו יכול להציל והמשל גבי מת דומה לנמשל כי מי גבר יחיה ולא יראה מות כי אין מציל וא"כ ה"ה בנדון דידן בשריפה גדולה כמו זו עד שכמה והרבה נפשו' לא יכלו להציל נפשם ורכושם שנשרפו הס"ת והספרי' והתפילין שאי אפשר היה להצילם מפני האש הגדולה וכאשר קרה ג"כ לנפשי מקרה בלתי טהור בעוסקי להציל הספרים סביבי אכלה אש והייתי מוכרח לנוס ריקם מכל כתבי קדש והספרים חבל על דאבדין והיתה לי נפשי לשלל וא"כ מכל זה היה נראה דחייבים היו הרואים לקרוע אכן אחרי שזכיתי להיו' חוזר על לימודי וספרי הקדש לעיין בהם בינותי בספרים נראה פשוט דאין לקרוע חדא דהא כתב האגודה פ' אלו מגלחין וז"ל ועל ס"ת שנשרף הרוא' נשרף בכח כמעש' יהויקי' אבל נשרף באונס או שומע ולא ראה אינו קורע וכ"כ בסמ"ק עשין סי' צ"ז וז"ל ומיירו שנשרף בזרוע כמעש' דיהויק' לאפוקי היכ' שנשרף פתאום עכ"ל וכן בפי' העין יעקב כתב ב' פירושים על בזרוע האח' וז"ל לא אמרו אלא בזרוע כשאדם מאבדו בידים ובשם הר"ן בזרוע כששרפו להכעיס להקב"ה ומהא דאמרי' העומד בשעת יציאת הנפש חייב לקרוע הא למה זה דומ' וכו' אין ראי' כי כבר הרגיש בזה בספ' תורת האדם להרמב"ן ריש ענין הקריעה דף ט"ז ע"ב בהשגותיו על פרש"י שם וכתב וז"ל ועוד אם מן הדין אף בספר תורה אין קורעין אלא בזרוע וכמעשה שהיה ולי נרא' דמשל בעלמא הוא לומר שהוא הפסד גדול וחרדה רבה כאלו נשרף ספר תורה לפניו והובא דברי הרמב"ן אלו ג"כ בטור וב"י בי"ד סי' שמ"א יע"ש ובודאי דעת רש"י דעת יחיד הוא נגד כל הני פוסקי' ואף דאית' בש"ס פ' ואלו מגלחין דאבילו' לחו' וקריע' לחו' ודל' אמרינן לענין קריע' הלכ' כדברי המיקל כמו באבל היינו דוקא דלא אמרינן כמו לענין אבילות דהלכה כדברי המיקל אפי' כיחיד כנגד רבים אבל ודאי דהלכתא כרבים נגד יחיד או אפי' הוי ספיקא דדינא אזלינן בדרבנן להקל וה"ה קריעה דרבנן וכ"כ ג"כ להדיא בתורת האדם שם דף צ' והובא בב"י בי"ד סי' ש"מ ובש"כ שם ס"ק ך"ה ובר מן כל דין אפש' דגם דעת רש"י שנשרף ע"י אדם בכח בענין שאין יוכל להציל מידו אלא שקיצר בפירושו כי אין סברא וטעם כלל לחלק בין יוכל להציל או לא אלא דעיקר החילוק כהסכמת הפוסקים שאין לקרוע אא"כ שנשרף ע"י אדם בכח וכה"ג.

וכן השיב לי הרב המאו' הגדול מוהר"ר צבי נר' אב"ד דק"ק המבורג בתשובותיו סי' י"ז וכנ"ל ה"ק יעקב: שאלה פה חצר שמוקפת בתים זה בצד זה וכולם פתחם פתוח לתוך החצר ואינ' יכולין להלך לחוץ אם לא לתוך החצר והוא מוקף מכל הצדדי' בתים ואוהלים וכהן שדר באותן בתים כששמע שמת מת אחד בשכונת בתים יצא לחוץ תוך החצר ואינו יכול לילך החוצ' אם לא שיכנ' עוד תחת בית ואוה' שבשכונ' המת אם צריך לעמו' כך בחצ' תחת הרקי' עד שיוציאו המת מן הבית או יש לו תקנ' אחרת בזה ילמדינו מ"ו כיצד ינהג עצמו הלכ' למעשה:

תשובה הא מילתא כבר אמורה ונשאל כה"ג בתשובת שער אפרים שאלה צ"ג על אודות המעשה שנעשה בק"ק פראג מחמת טומאת מת שאירע ברחוב היהודי' ע"ש הנה מה שמאריך שם בדין אי מותר לכהן טמא לחזור ולטמא עצמו וכפלוגתא דר"ע ור' טרפון האריכות בזה אך למותר כי כבר כל זה מבואר בטי"ד וב"י סי' שע"ג וכאשר פשוט וערוך לפנינו בשלחן הטהו' שם כדע' הרמב"ם וסייעתו דאסור לכהן לטמא למת אפי' בעת שמטמא לקרוביו שלא בחיבורין יע"ש ודלא כר"ת ולענין גוף הנדון זה לא העלה דבר ברור להתיר רק משום גדול כבוד הבריות לדעת הש"כ בסי' שע"ב ס"ק ב' שכתב דליכא בבתים הסמוכי' רק טומאה דרבנן וכה"ג פסק בתשובת חות יאיר סי' קצ"א ומפקפק שם עליו ע"ש ובאמת לפום ריהטא דברי הש"כ תמוהים קצת ולכן השיג עליו וכן בספר מגן אברהם לא"ח סי' שמ"ג ס"ק ב' כתב וז"ל וכתב הש"כ בי"ד סי' שע"ב דכשהטומאה בבית הסמוך וחור טפח ביניהם הוי טומאה דרבנן כדמשמע בטור וכו' בסי' זה עכ"ל הש"כ וכמדומה שלא עיין יפה דהטו' מיירי בהולך על גבי ארון ע"פ השדה דכשיש שם פותח טפח לא הוי כקבר סתום אבל אהל טפח הוי דאורייתא כמ"ש הב"י בסי' שס"ט בשם הרמב"ם בפ' י"ב וכ' וגם מ"ש דסוף הטומאה לצאת הוי דרבנן כתב הרב ב"י פלוגתא בזה עכ"ל שם ולע"ד טעה בכח המדומה והוא לא עיין יפה בדברי ש"כ כי ז"ל בסי' קע"ב ס"ק ב' וז"ל אבל אם בבתים הסמוכים לבית שהמת בתוכו אע"פ שהם ג"כ טמאים כדלעיל סי' שע"א ס"ד מ"מ י"ל דאינו אלא טומאה דרבנן כדאיתא בטור סי' זה ופוסקי' עיין בב"י דדבר תורה אוהל שיש בה חלל פותח טפח טהור ע"ש ודוק וכשהבית שהמת בתוכו סתום מכל צד נמי ליכא בבתים הסמוכים אלא טומאה דרבנן משום דסוף הטומאה לצאת וא"כ בבתים הסמוכים בכל ענין ילבוש עצמו עכ"ל הש"כ כוונתו ופירושו כך הוא דבמ"ב ליכא בבתים הסומכי' טומאה דאורייתא דאם הבית שהמת מונח בתוכה פתוח לחוץ וכיון שיש בו פותח טפח לדעת הטור וב"י בסי' שע"ב מדאורייתא הבית עצמו שהמת בתוכו טהור ואין בו משום אוהל כיון שהוא פתוח אינו טמא אלא כנגד מקום הפתוח לבד מכ"ש שאינו מטמא שאר אוהלי' שכל סביביו ואי הבית שהמ' בתוכו סתו' אף שמטמ' סבי' הבית מ"מ אין הטומא' יכול לכנוס בתוך שאר אהלי' שבצדו אלא מטעם דאמרינן כיון שסוף הטומא' לצא' דרך הפתח ( ועכ"פ לא גרע מפתוח ממש דאינו אסו' מדאורייתא להכניסו למקום אחר וק"ל) ותח' הזיזין והגגין חזינן לטומא' כאלו כבר היא שם ונכנסה תוך הבתים וזה אינו אלא גזירה דרבנן וכמ"ש הש"כ בסי' שע"א ס"ק ח' וא"כ שפיר קאמר דליכא אלא טומאה דרבנן זה נ"ל פשוט כוונ' הש"כ להמעין היטב בדבריו וכל זה בבתים הסמכין בשכונה אבל ודאי אם יש חור מהחדר שמת בתוכו לבית אחר וכן אפי' עד מאה ודאי דהוי טומאה דאורייתא דמ"ש אוהל ראשון מאוהל שני אפי' עד מאה אוהלים דאוהל טפח ודאי הוי טומא' דאורייתא להביא טומאה מאוהל אל אוהל ובזה לית מאן דחולק ובחנם השיגו על הש"כ בזה ולא ירדו לסוף דעתו כלל גם מ"ש בתשובת שער אפר' שם שמהרי"ט בתשוב' חלק א' סי' צ"ו חולק בזה אהש"כ אינו מוכרח כלל ועיין בתשובת דבר שמואל סי' קע"ב ור"ט ובתוי"ט פ"ז דאהלות משנה ג' אי סוף טומאה לצאת הוי דאורייתא או דרבנן וע"ש בשער אפרים שבנו בהג"ה כתב ג"כ לפקפק על איזה מורה שהורה להוציא לכהן ע"י עכו"ם שרודפין ע"ש שלא העלה דבר ברור להלכה ולמעשה ולע"ד נראה לברר דין זה להלכה פסוקה וטרם אחלה לדבר אציע לך סוגיא דש"ס פ' בכל מערבין דף ל' ע"ב עלה דמתני' דריש פרקין ר' יהודא אומר אף מערבין בבית הקברות וקאמר בש"ס תנא מפני שיכול לחוץ ולילך בשידה תיבה ומגדול קסב' אוה' זרוק שמי' אוה' (ופרש"י וחוצץ ובגדול' עסקינן ומחזק' מ' סאה בלח ובפלוגתא דהני תנאי דתניא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל רבי מטמא ר' יוסי בר יהוד' מטהר במאי קמפלגי מר סבר אוהל זרוק לאו שמיה אוהל ומר סבר שמיה אוהל והנה פלוגתא זו הוזכר כמה פעמים בש"ס בגיטין דף ח' ובחגיגה דף ך"ה ובנזיר דף נ"ה והנה בפ' בכל מערבין כתבו התוס' דבשעת זריקה אפי' ר' יוסי בר' יהודא מטמא מידי דהוי אעוף הפורח אכן בנזיר דף נ"ה ע"א ד"ה לימא מסיק התוספ' דשידה תיבה ומגדול שבהמה או אדם מוליכין אותו שמיה אוהל לחוץ ולהפסיק לר' יוסי וכ"כ התוס' בחגיגה דף ך"ה ד"ה אוהל זרוק דשאני שידה תיבה ומגדול שהולך בנחת ע"י אדם ובהמה ע"ש ולענין הלכה הרשב"א פסק כר' יוסי דשמיה אוהל ושפיר מפסיק בין הטומא' ומותר ליכנס בה באוהל המת וכיון שר' יהודא ס"ל כוותיה והלכה כר' יהודא כל מקום ששנה דבריו בעירובין וכ"כ המ"מ בשמו פ"ו מה' עירובין דין י"ז ע"ש וא"כ לפי דבריו פשיטא דמותר להוציא את הכהן מטומאת אוהל דאורייתא על ידי שידה תיבה ומגדול הסתו' (וכמו שנושאין במדינת אלו ע"י מה שקורין בל"א זענפט השרים והסגנים) והיינו צריך שיהא מחזיק ארבעים סאה בלח ומדתו אמורה כמ"ש הרמב"ם פ"ג מה' כלי' דין ד' וז"ל כשמודדין את הכלי מודדין אותו מבחוץ אם היה בו אמה על אמה ברום שלש אמות אע"פ שאין תוכו אלא פחות מזה הרי הוא טהור שאין עובי הדפנות ממעט אבל עובי הרגלים ועובי הזר אין נמדדין עמו עכ"ל אכן הרמב"ם בפי' המשניות פרק בכל מערבין פסק כרבי דלא הוי אוהל וכ"פ פ"ו מה' עירובין ופרק י"א מה' טומאת מת דין וי"ו וז"ל הנכנס לארץ העמי' בשידה תיבה ומגדול הפורח' באויר טמא שאוהל זרוק אינו קרוי אוהל עכ"ל וא"כ לפי' דעתו לא מהני האי תקנתא להוציאו ע"י שידה תיבה ומגדול אכן כד מעיינן שפיר יראה דגם הרמב"ם מודה דמותר כה"ג כי לכאורה דברי הרמב"ם עצמו נראין כסתורים דהא בנזיר פ"ו פ"ג מינים דף מ"ג ע"א דמקשה הש"ס והא אי אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחית להו טומאה אלא אמר רב פפא כגון שנכנס בשידה תיב' ומגדול ובא חבירו ופרע עליו מעזיבה דטומאה יביאה בהדדי קאתי אומר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס וכו' וא"כ לכאורה נראה דגם רב פפא ומר בר רב אשי פליגי בהאי פלוגתא דפליגי רבי ור' יוסי דר"פ ס"ל דהוי אוהל להפסיק א"כ שפיר אמרינן דטומאה וביאה בהדדי קאתי ומר בר רב אשי ס"ל כרבי דלא הוי אוהל להפסיק לכן הוצרך לאוקמי דעייל כשהוא גוסס והרמב"ם בפ"ה מה' נזירות דין י"ח פסק כרב פפא וכ"פ בפ"ג מה' אבל דין וי"ו נכנס לשידה תיבה ומגדול ובא חבירו ופרע עליו גג השידה הרי טומאה וביאה באי' כאחד ולוקה שתים משום לא יבא ולא יטמ' עכ"ל הרי דברי הרמב"ם עצמו סתורי' וכדי להציל הרמב"ם מתמיהא גדולה כזו ובפרטות שכל נושאי כליו לא הרגישו בקושיא זו צריכן אנו לומר דודאי מדאורייתא אוהל זרוק שמיה אוהל לכן הוי הספק גמור ושפיר פסק בהא דביאה וטומאה באין כאחד ולוקין שתים אך הא דפסק בעירובין דאין לכנס בשידה חיבה ומגדול דאוהל זרוק לא שמיה אוהל הוא רק איסור דרבנן בעלמא (ועפ"ז יש לדחות ג"כ מ"ש הט"ז בי"ד סי' רפ"א ס"ק ג' להשיג על תשובת רמ"א ע"ש) הא דאין נכנסין לארץ העמים בשידה תיבת ומגדול אף דהוא עצמו אינו אלא גזירת חכמים היינו משום דהתם החמירו שגזרו על גושה ואוירה וכמבואר בש"ס דנזיר דף נ"ד ע"ב ע"ש בתוספ' ד"ה ארץ העמי' וכו' ובפ"ק דשב' נמצ' העולה לזה דמדאורייתא אף לדע' הרמב"ם הוי אוה' להפסי' וא"כ משו' גדול כבוד הבריות וכה"ג ודאי דמתירין איסור דרבנן כה"ג וכמ"ש שם בתשו' שער אפרים ואין אנו צריכין למצו' היתר ע"י הערמה להוצי' ע"י עכו"ם ואפי' מאהל דאוריי' ע"י שידה דהיינו מה שקורין זענפט מות' אפי' לכתחלה אע"ג דמדרבנן לא הוי הפסק לדעת הרמב"ם מ"מ מות' מטע' שאבאר ובאוהל טומאה דרבנן עצמו נראה דאין צורך לכל זה דהא הרי"ף והרא"ש והובא בטי"ד וש"ע סי' שס"ט פסקו כי בכל ארץ העמי' אסור לכהן לטמא עצמו מדבריהם וכ"פ שם בסי' שע"ב ובהגהות רמ"א אף שהב"ח והפריש' שם כתבו דוק' בזמן שהיה ארץ ישראל בטהרה וישראל יושבי' על אדמתם אסור לכהן לילך מארץ לחוצה לארץ ואחריהם נמשכו הש"ך והט"ז שם ולע"ד דבריהם תמוהים ולא ידעתי מאין יצא להם כן דהא הרי"ף והרא"ש והטור והש"ע והרב בהג"ה שהעתיקו דינים אלו להלכה משמע דנוהג אף בזמן הזה דאל"כ ה"ל להשמיטם כדרכם שלא לכתוב הלכתא למשיחא ואולי הביאם לפרש כן מכח שראו שבזמנים אלו הרבה כהנים מפוזרי' ומפורדי' בארץ העמי' ופוק חזי מה עמא דבר אך אי משום הא לא תברא כיון דאנחנו משועבדים תחתיהם ומהם פרנסתם ופרנסת אנשי ביתו ולאו כל אדם זוכה לכניסת ארץ ישראל בזמנים אלו מפני עול השיעבוד וסכנת דרכים על כן נתפשט בהיתר שהכהנים דרים בארץ העמים וכדאיתא בפ"ק דע"ז דמותר לדון ולערער עמהם ולטמא בטומא' דדבריהם מפני שהוא כמציל מידם וכדאיתא ברמ"בם פ"ג מה' אבל וי"ד סי' שע"ב וכן כדי ללמוד תורה ולהשיא אשה ע"ש משא"כ כהן הדר בארץ ישראל ואינו מן הצורך לדברי' אלו לילך לארץ העמים אסור לילך מפני טומא' של דבריה' ואע"ג דאי נימא דבזמן הזה בטלו קדושת הארץ כיון שאינו ביד ישראל מ"מ אין בידינו לעשו' גזיר' חדש' לגז' עליו טומא' כארץ עמי' ממש ובפרטו' לפי מ"ש תוספ' בנזיר דף כ"ד ע"ב ד"ה ארץ העמי' דלכך גזרו טומא' על ארץ העמי' כדי שלא לצא' מארץ לחוצ' לארץ או מפני מתי מבול ע"ש ואף דהרמב"ם פי"א מה' טומאה מת כתב בדין ז' וז"ל מקו' ששכנו בו כותים בארץ ישראל הרי זה מטמא כארץ העמים עד שיבדק שמא קברו בו נפלים עכ"ל מ"מ בדיקה מהני משא"כ בארץ העמים דהוא גזירה שוה בכל מי יבטל גזירה זו בזמן הזה וכי טומאה שבהן להיכן הלכ' לכן נ"ל פשוט שהאחרונים שגגו בזו ואין שומעין להם להקל בזה ואסור לכהן לילך מארץ לח"ל מפני הטומאה אך הכהנים שהם בארץ העמים מפני לחץ זו הדחק עול הגלות אין שום עונש עליהם כמ"ש לעיל הטע' דמותרין הם כה"ג לטמא בטומא' דדבריה' וכיון שהעלנו שעכ"פ הכהני' שהם בח"ל הם טמאי' בטומאה דדבריה' בחיבורין לגושה ואוירא שהוא טומאה חמורה ששורפין על גושה תרומה וקדשים כדאית' פ"ק דשבת וברמב"ם פי"א מה' טומאת מת יע"ש וא"כ נרא' כיון שכבר הו' טמא בחיבורו לארץ העמים מותר לחזו' ולטמא עצמו אפי' לכתחל' בשאר טומאת אוהל דדבריהם וראי' ברורה לזה מהא דאיתא בנזיר פ"ג מינים דף מ"ב ובאבל רבתי דאפי' בטומא' דאוריית' בעוד שהכהן מתעסק במתו מותר לטמא גם לאחרים והוא הסכמת כל הפוסקי' וכמבואר בטור וב"י בסי' שע"ג וכ"ש בטומאה דדבריהם דאמרינן הכי ועל פי זה מיושב מה דאית' בתוספ' דאהלות דאין מדורת העכום בחוצה לארץ והובא בתוספ' בפסחים דף ט' ע"א ד"ה כל מקום וכו' וביבמות דף ס"א ד"ה ממגע וממשא וכו' ולכאורה לשון התוספתא תמוה מאוד והרי ח"ל גופא טמא יותר ממדור העכו"ם אלא ודאי צ"ל דגם כוונת התוספת' כך הוא כיון דבחוצה לארץ בלא"ה יש טומאה דרבנן א"כ הכהנים שהם בחוצה לארץ בלא"ה נטמאו בטומאה דרבנן של ארץ העמים לכך א"צ ליזהר במדור העכו"ם בח"ל שוב מצאתי בפי"ח דאהלות בפי' המשניות לה"רש משנה ט' שהרגיש ונתקשה בתוספת' זו ומתרץ ג"כ כמ"ש אלא שקיצר בלשון שם אבל כוונתו כמ"ש ועיין ברמב"ם הל' טומאת מת פי"א דין י"א ובכסף משנה שם לכן היה נ"ל פשוט וברור דמותר לכהן בחוצה לארץ לטמא עצמו בכל טומאה דדבריהם כיון שכבר הוא טמא בטומא' דרבנן בחיבורו לארץ העמים אך ורק שלא מלאני לבי להקל בדב' שנתפשט איסורו ולא יהא אלא כדברים המותרים ונהגו בו איסור ולא נמצא באחד מן האחרונים שמיקל בזה מ"מ יש ללמוד מכל מה שכתבתי בנדון דידן כדי שלא יהא מוכרח הכהן לעמוד חוצה וגדול כבוד הבריות וגם איכא אונס צינה דמותר לצאת דרך אהל טומאה דרבנן ובטומאת אוהל דאורייתא יש להוצי' ע"י שידה תיבה ומגדל דהיינו שנושאין אותו ע"י מה שקורין בל"א זענפט דהא אף לדעת הרמב"ם לית כאן רק טומאה דרבנן וכמו שנתבאר (וכ"ש אם אותו כהן אומר שרוצ' ללמוד תורה וכה"ג (ומלמדין אותו לומר כן) דמותר בכל ענין כדאית' בפ"ק דעכו"ם ובטי"ד סי' שע"ב) ומתוך מה שכתבנו יש ללמוד ג"כ שא"צ לכהן להגיד ולהוציא דבה אם הוא בטומאת אהל של דבריהם כיון דמדינא מותר לטמא עצמו אפי' לכתחלה בחוצה לארץ כמו שכתבנו.