שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה סו, קטע 2

ועוד דשאני הכא שמרגשת צער וכאב נראה וניכר שמחמת מכה בא וגם אין ללמוד איסור מהא דאית' בסי' קצ"ג דהכונס את הבתולה בועל בעילת מצוה ופורש מיד אפי' היא קטנה שלא הגיעה זמנה לראות וא"כ יש ללמוד מק"ו דמה התם שיש לתלות בדם מכתה ידוע' שהו' דם בתולים וגם לא הגיעה זמנה דבהא מילתא קטנה וזקנה שווים כמבואר בי"ד סי' ק"צ ואפ"ה אסורה א"כ ה"ה בנדון שלפנינו דלא ידעינן בודאי שיש לה מכה אי משום הא לא אריא דהא כבר מבואר בב"י שם בס"י קצ"ג בשם הרשב"א והרא"ש דתמהו על זה וכתבו דאע"ג דאין לך מכה גדולה מזו מ"מ לא תלינן בה משום דשאני התם דאיכא למיחש לדשמואל דאמר יכולני לבעול כמה בעילת בלא דם ועוד דבתולה יש להחמיר לפי שהמכ' אינה אלא לפי שעה והרא"ש כתב עוד טעמים על זה וע"ש בב"י וכולהו טעמי לא שייכי בנדון זה ותו האריך שם בב"י בשם גדולי פוסקי' דהתם גופא חומרא בעלמא הוא מצד המנהג שנהגו לאסור ואין לפרוץ גדרן והבו דלא לוסיף עלה ועוד דאע"ג דאסורה לבעלה עד שתטבול מ"מ אינה מוחזקת לרואת דם מחמת תשמיש וכה"ג מחלק הב"י להדיא בס"ס קפ"ז גבי דין דבועל את הבתולה כה"ג יע"ש מ"מ אין לצדד מהא להתיר' דיש לדחות דשאני התם דאיכא מכה גדולה לפנינו במה שפרץ גדר בתולה ותלינן בדם בתולים כמבואר בלשון הב"י מ"מ גם איסור אין ללמוד מסוגית אלו ומצד הסברא יש להקל כיון שלא ראתה מחמת תשמיש קודם שפסקה מלראו' וגם מרגשת צער וכאב איכא הוכחא ברורה לפנינו דמחמת מכה שנתהווה בה היא רואה ולא ממקור נדתה הוא בא ויש סעד וסמך לסברא זו דהא גדולה מזו כתב המרדכי והובא בב"י סי' קפ"ו שמפרש לשון הברייתא דפ' התינוקת דאם יש לה וסת תולה בוסתה דאשה שיש לה וסת תולה שלא בשעת וסתה בוסת' אפי' אין לה מכה כלל ואמרינן שזה דם טהור מן הצדדים הוא שהרי לא הגיע עדיין שעת וסתה וכ"כ בספרי תורת השלמים לפרש כן דעת המרדכי וכ"כ הש"כ דלא כהב"ח והט"ז שהבינו דברי המרדכי בדרך אחר והארכתי בזה בספרי שם בסי' קפ"ז וס"ק י"ד ע"ש:

וא"כ אם שלא בשעת וסתה לדעת המרדכי לא מחזקינן ברואת דם מחמת תשמיש כ"ש זו שפסקה מלראות לגמרי ואין מקום לבעל דין לחלוק דשלא בשעת וסתה אמרינן חזקה אורח בזמנו בא משא"כ בזו אף שפסקה מלראות מ"מ אין כאן חזקה אי משום הא לא תבר' דמוכח להדי' דעדיפ' זקנה מילדה שלא הגיע שעת וסתה וכדאית' להדי' בתוס' בנדה דף ס' ע"ב דביש לה וסת ולא הגיע שעת וסתה אינה תולה בהגיע שעת וסתה אבל זקינה תולה בראוי' לראות וכמבואר להדי' בסי' ק"ץ וכ"כ הב"י להדי' שם בשם הגהות מיימוני ויעוין בתוס' בנדה דף ה' ע"א ד"ה הא שאר: ואף דעל עיקר מטרין שהוא דעת המרדכי השיגו האחרונים לדחות מהלכה ושאין לסמוך עליו וכ"כ בספרי שם אף שגדול א' הקשה לי ולומר דמסוגיא דשבועות אין ראיה שאמרה נטמאתי ע"י הרגשה כדאיתא להדיא בנדה דף כ"ז ע"ב ע"ש היינו דוקא בלא הגיע שעה וסתה משא"כ בזקנה שפסקה מלראות לגמרי דעדיפא וגם הוא מצד השכל והסברא כיון שלא ראתה מחמת תשמיש קודם שפסקה מלראות: ותו דהא כתב בתשובת אמונת שמואל סי' א' וך"ג דאע"ג דאין לסמוך אהמרדכי בזה מ"מ יש לצרף אותו היכא דאיכא עוד סניף להתיר וכאן ג"כ איכא סניף להתיר במה שמרגשת צער וכאב וכמ"ש בתשובת אמונת שמואל שם וכן משמע קצת בתשובת מ"ב סי' מ"ז יע"ש ומכ"ש בזקינה דליכא מאן דחולק בדבר כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה סט צריך לי עיון על מה שפסק בש"ע בי"ד בה"ל נדה סי' קצ"ח סעי' י"ז בהג"ה והוא מדברי רבינו ירוחם הובא בב"י שם וכן מי שאומנתו להיות שוחט או קצב וידיו תמיד מלוכלכת בדם אינו חוצץ שרוב בני אומנת זו אין מקפידין:

וקשה דהא איתא בפסחים ס"פ תמיד נשחט דף ס"ה ע"ב ובזבחים דף ל"ה ע"א שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם ומקשה הש"ס והא קהוי חציצה ומשני לח הוא ואינו חוצץ משמע דאי יבש הוא אף שאומנתם בכך ושבח הוא להם מכל מקום מקפידין על זה וחוצצין: ודוחק לומר כיון דצריך הכהן לעמוד רגלו על הרצפה בלי חציצה וכיון שהולך עד ארכובותיו בדם הוי כרובו שאינו מקפיד עליו ולא גזרו משום רובו המקפיד דזה לא הוי רובו ממש וגם אפשר דלא גזרו שבות במקדש כה"ג (ועפ"ז יש ליישב ג"כ מה שמקשה הסמ"ג על הא דדם הלח חוצץ מסוף פ' כל הפסולין דלח אינו חוצץ במקדש עיין בכ"מ פ"ב דמקוואות) ותו דהא להדיא איתא בסוף פ' דם חטאת דף צ"ח ע"ב אמר רבא פשיטא לי דם על בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ ופרש"י ואם טבח הוא שאינו מקפיד בדם שעל בגדו אינו חוצץ וכ"כ הרמב"ם פ"ג מה' מקוואות דטבח שנמצא דם על בגדו דוקא אינו חוצץ משמע דעל בשרו דודאי חוצץ וצ"ל דלא דמי למי שאומנתו צבע וכה"ג דידיו צבועות דאינו חוצץ משום דלא מאיס כל כך משא"כ בהני דמאיסי ועל בשרם מקפידים אף שאומנתו בכך מ"מ בשעה שאין עוסקין בה מקפידין וכ"ש על דם שבבשרו כי הדם נפשו של אדם קצה בה וכן משמעות הרא"ש פ' התינוקת והרשב"א בת"ה הובא בב"י לי"ד סי' קצ"ח דדוקא בבגדו לא הוי חציצה בטבח: ואף שהרא"ש בפכ"ה כתב וז"ל ותנא נמי רבב על בשרו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ עכ"ל האי על בשרו ט"ס הוא וצ"ל על בגדו וכדאיתא להדיא בש"ס בכל הספרים שבידינו וכן הוא בתשובת הרמב"ן סי' קך"ד אלא שבלשון השואל אינו מעתיק הלשון שפיר ושם כ' בשם מתני' דמקוואות ושם לא תני כלל האי מתני' יע"ש:

והמ"א בא"ח סי' קס"א ס"ק ז' לפי שנמשך אחר לשון הרא"ש פכ"ה שהובא בב"י שם כתב שם וז"ל ואם הוא טבח ומוכר שומן ויש דם ושומן על ידו מבעיא בפי"א דזבחי' ולא עיין בש"ס גופא דהתם לא קאמר רק בנמצא בבגדו (ואף אם תרצה לדחוק ולומר דדעתייהו דגופו ובגדו שוים אף שהוא נגד משמעות הסוגי' ורוב הפוסקים שכתבתי מ"מ סוגיא זו דפסחים ודזבחים בהא דשבח הוא לבני אהרן לא משמע כן) גם מ"ש עוד המ"א שם וז"ל ולא איפשטא ונ"ל דבטבילת נדה אזלינן לחומרא עכ"ל וזה אינו כיון דמיעוט שאינו מקפיד עליו חוצץ מטעם גזירה אטו רובו המקפיד עליו בדרבנן אזלינן לקולא עיין בש"כ בי"ד סי' קצ"ח ס"ק י"ג: גם בתשובת הלכות קטנות סימן ך' דאמרינן שבח הוא לבני אהרן וכו' ה"נ י"ל שבח הוא למוהל שיהא ידיו צבועת בדם מילה ואיידי דחביב אינו מקפיד עליו ואינו חוצץ עכ"ל ולא ידעתי איך נעלם ממנו סוגיא דש"ס שם במקומו דגם בבני אהרן הוי חציצה אם הוא יבש ועיין ברמב"ם פ"ה מה' ביאת מקדש ובטור וב"י בי"ד סי' קצ"ח מבואר דכל דהוי חציצה לענין טבילה הוי ג"כ חציצה גבי כהנים דשווים הם וצ"ע ה"ק יעקב: