שו״ת שבות יעקב – חלק ג – שאלה נב

שאלה נב מתלמיד א' וז"ל קריתי בספרו חק יעקב סימן תפ"ט ס"ק י"א שכתב שם וז"ל וכתב מהרי"ל כשיגיע למ"ט יום יאמר שהן ז' שבועות ולמחרתו הוא ערב שבועות עכ"ל משמע מדבריו שצריך שיאמר כן בשעת ספירה לא ידעתי טעם הדבר דאפשר לומר דמהרי"ל כוונתו כפשוטו לומר שלמחר הוא ערב שבועות ולא שיאמרו כן בשעת ספירה עוד יבאר לי טעם על תליות אפיקומן תשובה ע"ז וכיוצא בזה אמרו חז"ל אפי' שיחות של ת"ח צריכין לימוד דאם כוונת מהרי"ל יהי' כמו שעולה בדעתך א"כ ה"ל לכתוב למחרתו ערב שבועות ומדכתב ולמחרתו בוי"ו תחלה משמע שהוא דבק לדלעיל משמע שצריך שיאמר כן דאם יהי' כוונת מהרי"ל ע"ז כמו שכתבת ה"ל לכתוב ג"כ סוף הל' ר"ה ולמחרתו צום גדלי' אלא ודאי שכוונת מהרי"ל שצריך שיאמר כן בשעת ספירה ומה ששאלת טעם הדבר נ"ל שהטעם הוא כפשוטו שהרי כתבו האחרונים שבליל ראשון של שבועות לא יאכל ויקדש עד הלילה שצריך שיהא שבעה שבועות תמימות תהיינה לכך אומרין כן להראות שכל יום המחרת שייך לימי הספירה ואז הם תמימו' ואף אם יהי' דברי מהרי"ל כפשוטו מ"מ אין תמיהא עלי שהעתקתי רק כלשונו ממש אבל עד לעצמו שכוונת מהרי"ל כמ"ש ותו לא מידי ועל ששאלתני טעם על תליות אפיקומן לא שמעתי לדבר טעם ובקיצור שני לוחות הברי' כתב שאין לעשות כן שהוא ביזוי אוכלין ולא ידעתי מה ביזוי יש בזה ומעולם ראיתי מרבותי ואבותי שנהגו כן וכ"כ במ"א בא"ח סי' תק' ס"ק ז' שכתב שנוהגין כן דלא כיש מחמירין עכ"ל ואין כאן ביזוי מצוה וזכרון ליציאת מצרים נ"ל הקטן יעקב:

נג על דבר הקושיא שהקש' לי הבאתי בספרי ש"י ח"ב סי' ג' על הא דאמרינן במגילה דף ח' ע"א הא לענין בל תאחר זה וזה שווין נדבה כמו בנדר וכן הוא בש"ס דר"ה דף ו' ע"א דאף בנדבה איכא בל תאחר ובש"ס דנדרי' דף ט' ע"ב פירש"י להיפך דבנדבה ליכא בל תאחר דכל דאי' בי' גזא דרחמנא אית' ע"כ תוכן הקושי' ושי' שם והובא קושי' זו בתשובת פנים מאירו' סי' צ"ט ודחיתי דבריו בשתי ידים בתשובתי שם אבל לא כתבתי טעם לדבר ושואל השואל למה דחיתי כל דבריו תשובה דלדבריו צ"ל הא דפירש"י דבנדבה ליכא בל תאחר היינו אם נאבדה ובזו לא צריך לטעם דכל היכא דאית' בי' גזא דרחמנא אית' ולדידיה אפילו מתו וכה"ג דאינו בעולם כלל כיון שאינו באחריותן הוא פטור מיד דאפריש אף דליכא בי' גזא דרחמנא ומה צורך רש"י לטעם זה וכן משמע בסוגי' דחולין דף קל"ט ע"א ע"ש ע"כ דחיתי דבריו וכתבתי ליישב בדרך הפשוט ע"ש ויש מי שרוצה לפקפק על דברי וכתב וז"ל אם כדבריו כן הוא א"כ הש"ס דפריך התם בר"ה תשמור זו מצות לא תעשה כאשר נדרת זה נדר וכו' הא תו למה לי מלא תאחר לשלמו נפקא וכו' ומאי קושיא דלמא איצטרכו תרווייהו חד לענין שוגג וחד לענין מזיד דמלא תאחר לשלמו הוי אמינא דוקא מזיד אבל בשוגג לא קמל"ן דבנדר אפי' בשוגג נמי עובר בבל תאחר אלא ודאי דאין סברא לחלק ע"כ דבריו ותיובתא לא קחזינא חדא דהא התם קאמר הש"ס ועשית כתיב אזהרה לב"ד שיעשוך הרי להדיא דאמזיד קאי זאת ועוד אחרת דהא עיקר קושית המקשן מתחלה רק אנדר רק דאח"כ מקשה המקשן והא נדבה כתיב וכמ"ש תוס' ד"ה חד דאמר ובנדרים בודאי אין סברא לחלק בין שוגג למזיד והש"ס בעי לתרץ תירץ דקאי בין אנדר ובין אנדבה ומ"ש עוד להקשות דא"כ ה"ל לתנא דמתני' למתני אין בין נדרים וכו' שנדבה במזיד עובר בשוגג אינו עובר עכ"ל הנה מלבד קושי' התוס' וישובו לא קשה מידי דהיא היא כיון דנדבה אינו חייב באחריותו מש"ה לא טעין אכתפי' וכל היכא דאי' ביה גזא דרחמנא אי' בשוגג ואינו עובר בבל תאחר בשוגג ותו י"ל דתנא בעי למתני בבא דמיירי בין בשוגג בין במזיד משא"כ לענין בל תאחר דבמזיד שווין לא בא למיתני אטו תנא כי רוכלא ליתני לחלק כה"ג כנ"ל:

הקטן יעקב נד נשאלתי מישוב אחד שבעל הבית אחד יש לו חדר בתוך ביתו והניח ליכנס הצבור בתוך החדר אנשים לחוד ונשים לחוד להתפלל ועכשיו נולד קטטה גדולה בין בע"הב עם אחד מאנשים ואשתו שרגילין לבוא לבה"כ שלא יבואו עוד לבה"כ כי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחד ודנתי בזה כמבואר בא"ח סי' קנ"ג סעי' ט"ז דאין יכול לאחד לאסור שלא יכנס לבה"כ אם לא שיאסור על כל הקהל אף דשם כתב בהג"ה דוקא שהשאיל תחלה סתם אבל לא השאילו להם בפירוש אלא הניחם ליכנס לביתו הרשות בידו למחות כמו שירצה עכ"ל וא"כ בעל הבית מוחזק בבית עליהם להביא הראיה אך שהם טוענים כיון שחדר זו שהי' שייך לבעלים הראשונים נכנסו ג"כ בחדר זו להתפלל כמה וכמה שנים ע"כ הוא בחזקת הצבור ומסתמא השאילו להם ומידי ספיקא לא נפקא ופסקתי שלא יוכל לאסור מספיקא על אחד מן הקהל להסתפח מנחלת ה' אבל על אשתו המתחלת תמיד במריבה יוכל לאסור עליה שלא תבא לבה"כ כלל כי אע"פ שהאשה ג"כ מחויבת בתפלה כמבואר בא"ח סי' ק"ו מ"מ כיון שהאשה אינה מצוה כלל להתפלל בעשרה ואינה מצטרפת למנין ולא לקדושה כלל כדאמרינן אשה בעזרה מנין ובתולה ציילנת מבלי עולם ע"ש בסוטה דף כ"ב וכבר כתב המ"א בסי' ק"ו ס"ק ב' וז"ל ולכן נהגו רוב נשים שאינן מתפללים בתמידות משום דאומרים מיד סמוך לנטיל' איזה בקשה ומדאורייתא די בזה עכ"ל המ"א לכן נ"ל דיכול למחו' בידה עד שיפייסו וימחול זה לזה כי הנשי' עלולת להרבה בקטטות ומריבות וכן דנתי למעשה הקטן יעקב שאלה נה מה ששאלתני עוד על מה שכתבתי בספרי חק יעקב בה"ל פסח סי' תל"ג ס"ק ב' וז"ל כתב המ"א פירש הבנויה ע"ג עמודים ואין לה כותל כלל והיינו אכסדרה רומייתא שבש"ס אבל סתם אכסדרה הוא שיש לה ג' דפנות כמבואר בש"ס דב"ב דף י"א ובהל' מזוזה סי' רפ"ו וא"כ הכא דנקט סתם אכסדרה ויש לה ג' מיירי ג"כ כהנ"ל ויש לה ג"כ אורה הרבה כיון שדופן רביעי פתוחה לגמרי ולא ידעתי מאין יצא לו פי' אחר על אכסדר' וכ"כ להדי' ריא"ז בש"ג בפי' של אכסדר' עכ"ל שם וכתבתי שם וז"ל ותמהתי על כל דבריו שהרי אכסדרה שבש"ס בב"ב אינו כן לפרש"י והתו' שם גם מ"ש אמ"ו א"כ הכא דנקט סתם אכסדרה מיירו בכה"ג לית' דהרי התם בבריית' נקט סתם אכסדרה מ"מ אוקי הש"ס דאיירי באכסדרה רומייתא ולא ירדתי לסוף דעתו עכ"ל:

תשובה כל דבריך אינו אלא דברי תמה הלא כתבתי פירושי לפי דברי ריא"ז שפי' כן להדיא והוא מפירש ריא"ז שנקרא ר' ישעיה אחרון ז"ל דהל' כוותיה וכן מבואר בטי"ד סי' רפ"ו ובש"ע שם אכל אכסדרה רומייתא שכל מחיצות נמוכות ואינם מגיעות לתקרה רק עומד' על עמודי' ומ"ש וז"ל א"כ הכא דנקט סתם אכסדרה מיירי בכה"ג ליתא דהרי התם בברייתא נקט סתם אכסדרה מ"מ מוקי בש"ס דאיירי באכסדרה רומייתא ע"כ לשטתך הנה מה אעשה שנעלם ונסתר ממך סוגי' דשמעתא כאלו לא למדת מעולם דהרי אמרינן כמה פעמים תנא אין צריך לפרש דבריו אבל אמורא צריך לפרש דבריו להדיא וכ"ש ואצ"ל פוסקים ראשונים ואחרונים שצריך לפרש דבריהם להדי' ותו לא מידי הקטן יעקב: חלק יורה דעה שאלה נז א' נז אי מתלמידי על מ"ש הרמב"ם פ"יד מה' שחיטה דין י"ב וז"ל אין מכסין בשחיקת כלי מתכות לפי שאין אלו מין עפר חוץ משחיקת הזהב שמכסין בהן מפני שנקרא עפר שנאמר עפרו' זהב לו ואומר עד אשר דק לעפר ויש לתמוה תרי תמיהות קיימת חדא דמייתי תחלה קרא דאיוב סימן כ"ח ואח"כ פסוק של תורה שהוא ספר דברי' פ' ך' ויותר תמוה דבש"ס דחולין פ' כיסוי דם דף פ"ח ע"ב מביא רק קרא דאיוב ולא פסוק של תורה כלל בכן יפרש לי אדוני מ"ו דברי הרמב"ם בזה עכ"ל.

תשובה הנה תרי תמיהות אלו כבר אמורים בספר לח"מ ולפי שנראה שאותה ספר לא נמצא תחת ידיך ע"כ אעתיק לך לשונו ממש וז"ל ואומר עד אשר דק לעפר וכו' בש"ס לא הביאו רק פסוק דעפרות זהב לו וקשה אמאי לא הביאו פסוק של תורה שהביא רבינו ז"ל וז"ל דמצינו לפרש דק עד שנעשה כעפר אבל לא מפני זה נקרא עפר ממש אבל פסוק דעפרות זהב לו משמע שפיר דזהב אקרי עפר ורבינו שהביא גם פסוק של תורה היינו אחר שהביא פסוק ץ דעפרות זהב לו דמוכח שפיר משם גילה ג"כ מפסוק של תורה אבל בשל תורה לחוד לא סגי עכ"ל הלח"מ ועיקר תירוצו הוא דחוק קצת דלפי תירוצו ה"ל למיכתב בקרא עד אשר דק כעפר דהוא כף הדמיון ומדכתב לעפר משמע דהוי עפר ממש ולענ"ד נראה לתרץ בתירוץ אחר ונכון הוא דלכאורה יש לדקדק שם בגמרא דגרסינן וז"ל הי' מהלך במדבר ואין לו אפר לכסות שוחק דינר זהב ומכסה הי' מהלך בספינה שורף טליתו ומכסה וקאמר הש"ס שם בשלמא שורף טליתו אשכחן אפר דאיקרי עפר ופירש"י מעפר שריפה החטאת אלא דינר זהב מנלן אמר רבי זירא ועפרות זהב לו ע"כ ויש לדקדק מאי צורך הש"ס להאריך כל כך ולומר בשלמא וכו' ה"ל להקשות בפשיטו' בקיצור שוחק דינר זהב מנלן אלא צ"ל דעל דינר זהב לבד לא קשה מנלן דהייתי אומר דנלמד מקרא דתורה דכתיב ואת חטאתכם אשר עשיתם את העגל לקחתי ואשרוף אותו באש ואכות אותו עד אשר דק לעפר וליכא למדחי דשאני התם כיון ששרוף אותו תחלה עד שנעשה אפר זה אינו דהא אפר לא איקרי עפר לכך הוצרך הש"ס לומר תחלה בשלמא שורף טליתו וכו' ממילא מוכח דאפר איקרי עפר א"כ מקשה שחיקת דינר זהב היכא דלא נשרף תחלה מנ"ל דלמא בעגל שאני שנשרף תחלה לאפר ושפיר מקרי עפר אבל לא נשרף תחלה מנ"ל ולכך הוכרח להביא קרא דעפרות זהב לו וזהו טעם הרמב"ם ז"ל שהביא תחלה קרא דעפרות זהב לו שהוא עיקר הראיה ודוק והוא נכון ומזה למדו הפוסקים לדינא דכל שחיקת שאר כלי מתכות אע"פ שאין מכסין בו מכל מקום אם נשרף עד לעפר שאז מגדל צמחים אז מכסין בו וכן משמע ממשמעות התוס' דעכו"ם דף מ"ד ע"ש וכ"כ הרשב"א הובא ביו"ד שם וכן משמעות לשון הש"ע סי' כ"ח בפר"ח וכן נ"ל הק' יעקב שאלה נח פרה חולבת שנשחטה וקוד' שבדקה הריאה נאבדה או ניטלה ויש לו חלב מה שנחלב הימנה תוך שלשה ימים אי מותר לאכול החלב או נימא כדין בהמה שנאבדה הריאה קודם בדיקה דהבשר אסור א"כ גם החלב אסור מה"ט כדאיתא בי"ד סימן ל"ט לענין הבשר דיש מחמירין אם לא בהפסד מרובה א"כ ה"ה החלב וילמדנו רבינו מה דינו:

תשובה דין זה הוא פשוט וערוך לפנינו בט"יד להדיא בסי' ל"ט והוא מסוגיא דש"ס דחולין דף י"א גבי מנא הא מילתא דאמרי רבנן זיל בתר רובא וכתב רש"י וז"ל ואהא סמכינן ולא בדקינן שמנה עשר טריפות ונקובת הריאה משום דשכיח בדקינן והיכא דאיתרמי דאיפרך הריאה ולא בדק מתאכלי דסמכינן אהא דאמר רב הונא דאמר נשחטה בחזקת היתר עומדת ואין מפרסמין הדבר עכ"ל רש"י וכ"פ הרמב"ם פי"א מה' שחיטה וכן הסכמת הרא"ש ובעל העיטור והרשב"א בת"ה וכן הר"ן וש"ך וכן משמע בירושלמי וכתב עוד ומעשה בא לפני רש"י והתיר והשיב לפני רבותיו שהיו מחמירין בדבר אתמול אכלנו מחלבה ועכשיו נחזיקינו בטרפה עכ"ל וכל זה הובא בב"י ריש סימן ל"ט וכתב שם הט"ז ס"ק א' שכן דעת כהנ"ל ע"ש וכן פסק בש"ע אך רמ"א כתב בהג"ה סעיף ב' שם ויש מחמירין אם נאבדה הריאה דכתב שם הש"ך בסק"א דגם מחמירין לאו מדינה אוסרין אלא שחכמים החמירו בדבר כדי לחזק דבריהם עכ"ל וכ"כ עוד הש"כ שם בס"ק מ"ב ובט"ז ס"ק נ"ב וכ"כ הב"ח בר"ס ל"ט וא"כ לכאורה נראה פשוט דגם בחלב יש להחמיר שלא לאכול חלב זו שנחלב תוך שלשה ימים לשחיטתה אם לא נבדקה הריאה קודם כהסכמת האחרונים דמה לי בשר או חלב דידה אבל באמת אחר העיון נ"ל לחלק כי חילוק גדול יש דדוקא הבשר שבהמה בחייה בחזקת איסור אבר מן החי היא עומדת אע"ג דמדינא דגמרא אמרינן נשחטה בחזקת היתר עומדת מ"מ כיון דתקנו חכמים שצריך לבדוק הריאה בשביל סרכות המצויין בה מש"ה אם לא בדק עדיין בחזקת איסור החמירו חכמים כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ועדיין עומדת בחזקת איסור ולא מיקרי עליה חזקת היתר ועומדת בחזקת אבר מן החי כיון שלא עשה כתקנת חז"ל וכיון שהסכימו האחרונים דדין זו לגבי בשר הוא רק חומרא בעלמא א"כ הבו דלא לוסיף עלה לאסור גם החלב שהרי החלב לא נאסר מעולם בחיי הבהמה דהרי כל חלב אף שהוא כאבר מן החי שרי רחמנא כדאיתא להדי' בפ' בהמה המקשה דף ס"ט ע"א וכי משום שנשחטה ולא נבדקה מגרע גרע מבחייה כיון שאכתי לא נולד לה חזקת איסור ולא יהא שלא נשחטה כלל ודאי אין השחיטה מגרע לה חזקתה חזקת היתר והדבר אין לו שחר ואין הדעת סובלת לומר ועוד דהא אין סירכא פחות מג' ימים ע"כ יש דעות מחולקת בין גדולי פוסקים דק"ל דבסרכא החלב כשרה למפרע מטעם ס"ס וכ"פ הב"י בש"ע סימן פ"א סעיף ט' גם רמ"א מיקל בהפסד מרובה ע"ש אף שהש"כ שם ס"ק ט' השיג עליו כבר דחיתי דבריו באמת הבנין בספרי מנחת יעקב כלל ע"א וע"ב ס"ק י"ט ע"ש א"כ בנאבדה ודאי אין להחמיר כיון שאין כאן ריעותא לפנינו כל זה נ"ל פשוט ודלא כב"ח בתשובתו סימ' קכ"ז שפסק בפשיטות להחמיר כמו בבשר ולא ירד כלל לחילוק זה שכתבתי אך ורק בהא מודינא ליה דאם זה שחט הפרה שעומדת לחלוב בשביל שהרגיש בה ריעותא שהיתה הפרה מתעטשת שקורין הוסין בל"א או כדומה לזה שזו סימנה שנסרכה ומשום זה שחט אותה ונתן לנכרי נ"ל פשוט לאסור החלב אפילו מחיים אין לאכול החלב כיון שבא הריעותא מחיים אין להתיר עד שיבדוק אותה וכדקי"ל לענין מים במוח דאם הבהמה מנענעת בראשה דאסור בדיעבד הבשר אם לא בדקה כמ"ש הב"ח והט"ז בסימן ל"ב ה"ה לענין נדון דידן כיון שיש ריעותה מחיים אבל היכא דלית בי' ריעותה מחיים ודאי החלב בחזקת היתר עומדת בלי פקפוק נ"ל הק' יעקב: