שו״ת שבות יעקב – חלק ג – שאלה כז

שאלה כז אשה אחת נטלה חלתה בע"ש וזרקה לתוך התנור והחלה נפלה תוך התבשיל לקדרה והיא לא ידעה מזה אך ורק בליל שבת כאשר עירה התבשיל לתוך הקערה ראתה שחלתה בתוך התבשיל ולא הי' בקדרה ס' לבטל אם יש תקנה להתי' התבשיל תשובה הנה לפום רהיטא הי' נראה לאסור התבשיל ע"פ מה דאיתא בש"ע סימן שכ"ג סעיף א' בהג"ה וז"ל ויש חולקין וסבירא להו דאוסרת התערובת עד מאה ואחד אם הוא במינה ושלא במינה עד ואם חזרה ונתערבה בעיסה ואין קא' לבטלה אם לא אכל את העיסה ישאל לחכם עליה ויתיר לו הנדר עכ"ל והוא מתשובת מיימון סוף הל' זרעים והט"ז שם ס"ק ג' האריך להשיג על זה שכתב להתיר הנדר ופסק דאין לו היתר כלל ע"ש גם לכאורה לשון רמ"א שם משמע קצת דדוקא בתערובת מין במינו מהני היתר זה משא"כ אם נתערבה החלה בשאינו מינו דבעינן ס' לא מהני להתיר הנדר דאם מתיר הנדר א"כ נתערב טבל באינו מינו למפרע ואוסר בנ"ט ונאסר התבשיל מטבל כן הי' נראה לכאורה אכן כאשר ירדתי אל העיון ראיתי שכל זה אינו דמה שהשיג הט"ז על דין זה כל דבריו אינם מוכרחים כלל וכמו שהשיג עליו ג"כ הש"כ בספרו נה"כ שם גם בתשובת בית יעקב סימן ק"י האריך להשיג על ט"ז בזה וכדאי הוא הגהות מיימון והאחרונים לסמוך עליהם בזה באיסור דרבנן שאין לו עיקר מן התורה כחלה בזמן הזה וכמ"ש בש"כ סימן שכ"ג ס"ק ט"ז וע"ש וכ"ש היכא דאיכא רוב היתר גם הט"ז שם מסיק להקל אפילו מין בשאינו מינו ולזה נוטה דעת הש"כ שם גם בתשובת בית יעקב שם והוי חרטה גמורה ע"י התערובת אע"ג דהוי נולד וכפסק רמ"א בי"ד סימן רכ"ח סעיף י"ג בהג"ה וע"ש גם אין מקום לומר דעד כאן לא היקל רמ"א ע"י היתר הנדר היינו בנתערב במינו אבל שלא במינו אף שמתיר הנדר מ"מ נתערב טבל בתבשיל זה אינו כיון דקי"ל חלה בזמן הזה אוכל ואח"כ מפריש שא"צ להפריש המוקף כדאיתא שם בסימן שכ"ג א"כ אם אח"כ אוכל בצד זה ונותן עיניו לשייר בצד אחר כוונתו לפטור ג"כ אותו חלה שנפלה לתבשיל להוציא מידי טבל אפי' הטעם שיצא ממנה כדאי' להדיא בי"ד סי' שכ"ד סעיף י"ב בהג"ה ע"ש וכן הוא בתשובת מהרי"ו סימן מ"ח ויותר נ"ל דאף אם איכא ס' לבטל תחלה כיון דאפשר להתיר הנדר הוי כדבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטל ואע"ג דאית' בפ' הנודר מן הירק דגבי תרומה כיון דלא הוי מצוה לאיתשולו עליה ולא בא מעצמו מכח זמן לא הוי דשיל"מ וכמ"ש בספרי מנחת יעקב כלל לט' ס"ק ח' מ"מ כיון דמפירין נדרים שהם לצורך שבת כדאיתא בא"ח סי' שמ"א א"כ משום כבוד וצורך שבת להתיר המאכל לאכול בלי שום ביטול הוי כדבר שיש לו מתירין ואין לו תקנה בביטול רק ע"י התרת חכם לאכול בצד זה וליתן עיניו במה שמשייר לפטור את הטבל ומה שנתערב וצריך לשייר מה יותר כדי שיהא שריים ניכרים ומ"ש רמ"א הדין במין במינו הוא לאו דווקא דכ"ש אינו מינו דלא חמיר כ"כ דהא סגי בס' וק"ל כנ"ל הק' יעקב שאלה כח מהרב המופלא מהר"ר שלמה אב"ד דק"ק ראטרדם וז"ל הנה טרם אחלה לדבר אודה את ה' ובתוך רבים אהללנו לאמר ברוך ה' אלהי ישראל אשר לא השבית לנו גואל להאיר לנו דברי ספקתינו ובימיו תורה לישראל אשרי הדור אשר הוא שרוי בתוכו בכל מקום הלכה כמותו ומטיבותא דמר אמינא לחלוק לי כבוד להשיבני על דברי ולא להשיב ריקם ועתה אפריש שיחתי הנה זה לי עשר שנים שנתקבלתי למז"ט בק"ק ראטרדם והוא מערי הפרזי שאינו מוקף חומה או מחיצה או גדר אמנם המים להם חומה מקיפין מסביב נהר מא"ז ונהר ראט"י ומיום הוסדה ונתישבה הק"ק נהגו היתר לטלטל בכל העיר ברחובות ובשוקים מקצה אל קצה כאלו מוקף חומה ממש וכל הרבני' והגדולי' שם ראו ולא מיחו בדבר ושתיקה כהודאה דמיא ע"כ גם אני שתקתי והנחתי להם מנהגם ובפרטות שהייתי מקודם אב"ד בק"ק האג שהוא ג"כ מערי הפרזי והמים להם חומה ומטלטלין בכל העיר ושאלתי להם מאין יצא להם היתר זה והראו לי היתר בכתב מפורש משלשה גדולי הוראה האחד יצחק אבוהב וחכם יעקב ששפורט וחכם שלמה די אלווערי שהיו חכמי ק"ק אמשטרדם והסכימו כולם להתיר הטלטול כאשר הוא חתים בחתימות ידיהם גם אמרו לי שגם החכם השלם הגאון חכם צבי הסכים להתיר כאשר נדפס בתשובתו סי' ה' שכתב וז"ל עיר האג שאין להם חומה רק חריץ עמוק יותר מיו"ד טפחים ורחב יותר מד' טפחים דמותר לטלטל בכל העיר עכ"ל לכך לא מחיתי ג"כ בראטרדם כיון שיש להם על מה שיסמכו כי העיר האג וראטרדם שניהם שווין בענין המים להם לחומה והנחתי להם מנהגם גם בתשובת אמונת שמואל סימן מ' כתב ג"כ דהחריץ בתוך המים הוי כמוקף חומה איברא לפני איזה חדשים מקרוב עלתה במחשבתי לאמר מה לך נרדם קום קרא מה דאיתא בא"ח סימן שמ"ג במגן דוד בתשובתו לעיר שטימניץ שאסר להם הטלטול בכל שבתות השנה אף שלא בשעת הקרירות והצריך להם כפרה וסליחה על מה שכבר עברו וטלטלו גם המ"א אף שמיקל קצת בדבר להתיר באותן שבתות שלא נקרשו המים אבל מ"מ בעת הקרישה אוסר ומתירא אני מגודל איסור שבת ואמרתי אלך לדרוש את ה' לפני מעלתו כאשר ישאל לאיש בדבר אלהים כי כל רז לא אניס ליה וכבר כתבתי שאלה למכ"ת ולא קבלתי תשובתו הרמה וצער לי מאד בתוחלת ממשכה מחלת לב ומפני פחד שפחדתי מכח המים להם חומה חימה כתב ה"ה שני גדולי ישראל שנפשט חיבורים שני מגינים בכן שלחתי שאלה זו להגאון מוהר"ר יחזקאל אב"ד דק"ק המבורג ושני הק"ק והשיב לי מיד לאסור בעת שנקרשין המים וכתב ואלו היו תחת ממשלתו הי' מכריז קול תרועה לאיסור בעת שהמים נקרשין ובשאר שבתות השנה דעתו להתיר כהמ"א בתנאי כפול שיסכי' עוד אחד מבעלי הוראה בכן בקשתי פרוסה לפני אדוני עטרת תפארת הדור להשיבני בתשובה שלימה כי הלכה כמותו בכל מקום ועליו אסמוך ראשי ורובי למעשה נא אל תשיבנו ריקם כד' הקטן שלמה בא"א מהר"ר מרדכי ז"ל מליסא חונה פה ראטרדם קהל אשכנזים יע"ש:

תשובה הנה שאלתי שאלת חכם קבלתי ומ"ש מכ"ת תוך כתבו שכבר שאל מאתי שאלה זו ואין עונה באמת לא הגיע לידי שום אות ותמונה מיום פרישתו מאתי מק"ק ווירמייזא וחלילה לי למנוע בר ולא להשיב לשואלי דבר בפרטות לשואל כמותו ירבה בישראל אוהבי אשר כנפשי ויגל יעקב וישמח על שראיתי גי"ה ושמעתי מבריאותו יוסף ה' לו ע' ע"א וע"ד השאלה ראיתי שמסתפק מכ"ת בשביל שראה כתוב וחתום משלשה עמודי עולם שהתירו הטלטול בק"ק האג ע"י היקף המים עם החריץ ובפרטות שכן מצא בתשובת אמונת שמואל סי' מ"ם ובתשובת מהר"ן סי' ה' באמת אי משום הא לא תברא ונלמד הסתום מן המפורש דהא בשני תשובת הללו אינם מזכירי' כלל מהיקף המים רק מהיקף החריץ ובזה גם הט"ז מודה שהרי בסי' שס"ג ס"ק י"ט בסוף התשובה סיים וז"ל אכן אם יש על שפת הנהר ביבשה מקום מדרון אם יש גבוה יו"ד במשך ד' יש להתיר וע"ש ואפשר דגם בהאג כן הוא ותדע דהא מהר"ץ הי' בעל תלמודא ובקי בכל חדרי תורה בודאי לא נעלם ממנו דברי המגינים ולא הי' נמנע מלהביא' אלא ודאי דלא מיירי מהיקף המים וכיון שהם נקרשים אפשר דיש לאסור כדעת המגינים רק דהמה מתירים מהיקוף החריץ בגובה למעלה מן המים אבל בהיקף המים יש לאסור לדעת הט"ז בכל שבתות השנה ולדעת המ"א עכ"פ בשעה שהם נקרשים איברא לאחר העיון מעיקרא דדינא פרכא מנ"ל להט"ז והמ"א לחדש דין זה דע"י קרישת המים נתבטלו מחיצות מה שלא נזכר בש"ס ופוסקים ראשונים כלל ואדרבא הוא משמעות הש"ס דערובין דף ח' במעשה דמבוי אחד שצדו עולה לים דחיישינן שמא יעלה המים שרטון ולא הוזכר כלל חשש דקרישת המים אף הט"ז נשמר מקושיא זו ומתקן בלשונו דהים אינו נקרש מכל מקום קשה אמאי לא קאמר באמת בש"ס אם צדו א' עולה לנהר דהוא מידי דשכיחא דחיישינן לקרישת המים בכל ימות החורף גם בשום פוסק ראשון לא הוזכר חשש זה וכן בהא דאי' שם בש"ס דערובין דף כג' ודף כד' ע"ב בשביל של כרמים דאזיל לגודא דנהר וכן בדף פ"ז גבי אמת המים לא הזכירו כלל בש"ס ובתוס' וכל פוסקים ראשונים חשש זה דקרישת המים רק שמא יעלה לשרטון שהוא דרכו של ים ולא נהרות אחרים ואי קשיא לך הוא גופא קשיא הא חששה גמורה היא ואולי מקום הניחו לשני מגינים אלו להתגדר בו בחשש זה דקרישה זה אינו דמיום שנסתם הש"ס אין לנו לחדש שום דין להקל או להחמיר נגד משמעות הש"ס ועיקר טעמא דמסתבר נ"ל דמש"ה לא חששו לקרישת המים כיון שסופן לימח מעצמם ע"י חום השמש והוי דבר שאינו מתקיים לא חשיב כלל לבטל המחיצה.

וראיה ברורה מצאתי לזה ספ"ו דאהלות משנה ה' כיפת הברד והשלג והכפור והגליד לא מביאין ולא חוצצין בפני הטומאה והטעם פי' שם הר"ש והר"מ והרע"ב משום שאינם דבר המתקיים ונימוחין מעצמם וכן הוא בש"ס דב"ב דף כ' ע"א דאלו אין ממעטין בחלון מה"ט גם מה"ט אין עושין מחיצה מרבב כמו שפי' שם רש"י והתוס' וע"ש ואף שהרמב"ם פט"ו מ"ה טומאת מת דין ב' נראה שחולק בזה אפי' רש"י ותוס' וכתב טעם אחר לפי שמקבלין טומאה וע"ש היינו דווקא לענין מיעוט בחלון דוקא שממעט בכל שהוא לכן סובר דאפי' אינו מתקיים ממעטין בחלון אי לאו משום שמקבלין טומאה משא"כ לענין ביטול מחיצה מודה דבעינן דבר המתקיים דוקא וכן משמע בתוס' שם בב"ב ד"ה ועוף וכו' הנה בודאי לא נעלם מאתי שיש מקום לבעל דין לדחוק ולחלק בין נדון דידן לדהתם מ"מ כיון דדין הקרישה לא הוזכר בש"ס ושום פוסק ראשון אין לנו לבדות להחמיר ולאסור הטלטול במקום שנוהגין היתר ע"פ גדולים הקדמונים דיש חשש לעז על הראשונים כמ"ש בת"ה סי' ע"ד והובא בתשובתי ח"ב סי' ז' וע"ש ובפרט בזמן הזה דליכא רשות הרבים דאורייתא והיכא דנהגו היתר נהוג אבל במקום שנוהגין איסור אין להקל דלא יהא כדברים המותרין ואחרי' נהגו בו איסור כנ"ל הק' יעקב: שאלה כט מרב אחד תמהני שלא הזכרו הפוסקים הדין במקומות המוקפין חומה וכעת שכולן נקראין כרמלית אם ישראלים או רבים מבני עמינו אינם רוצים לבטל רשות וגם אם ישראלים מומרים אינם רוצים לבטל רשות איך הנהוג בקהלות גדולות כגון בפראג וכה"ג בענין טלטול ושפיר קדמי דברי חות יאיר בסי' קל"ה ויכתוב לי אדוני הנהוג בזה עכ"ל תוכן דבריו:

תשובה הנה מכ"ת קיצר מאוד בתוך שאלתו ואם כוונתו ע"ד שמתמיה שם בתשובת ח"י סי' קל"ה ונסתבך מאוד בדין זה ובאמת לדידי לא קשיא מידי והכל ערוך ומסודר לפנינו כש"ע והרי סכין והרי בשר דודאי אם המקום סגור ומסוגר מכל צד ונשכר או נקנה מן המלך ע"י שכירו ולקיטו ע"י אחד מיועציו כנהוג ודאי דמותר לטלטל בכל העיר אפילו ברחוב הגוים וא"צ לשום אדם לבטל רשות וכן נתפשט המנהג פה ק"ק מיץ לטלטל בכל העיר בלי שום בטול רשות וכן נהיגי מעולם משנים קדמוניות בלי שום מוחה אע"פ שיש כאן עבר הנהר דלא הוי כחומה לדעת קצת אחרונים מ"מ פה גם הנהר יש לו מסוגרת בכל צד וכיון שקנה המקום פעם אחת מהשררה שוב א"צ לקנות פעם שנית כמו שהארכתי בזה בתשובתי ש"י ח' ב' שאלה ז' דלא כדעת איזה אחרונים יע"ש דברי ותמצא נחת איברא במקומות שיש שם עבר הנהר ואינם סגורים מכל צד מחמת הנהרות הנמשכים שם בלי מסגורת ולא חשבינן הנהר לחומה לדעת גדולי אחרונים (אף שמקרוב נשאלתי מהרב הגדול מהר"ש אב"ד דק"ק ראטרדם בענין זו אי חשבינן המים לחומה לפי שנקרשים בעת הקור והשבתי לו כאשר כתבתי לו והובא לעיל תוך תשובה זו סימן כ"ז דחשיב חומה גמור כיון שנימוח מעצמו ואין להחמיר כלל ע"פ הדין) רק במקו' שנהגו להחמיר אז אין להקל מטעם אל תטוש ומה"ט באותן הקהלות ומקומות שיש עבר הנהר בתוכו בלי שום מסגורת כמו בק"ק פראג וכה"ג בשארי מקומות אין מטלטלין ברחוב הגוים רק ברחוב היהודים ע"י עירוב. ולחי וקורה או שרחוב היהודים סגורים מכל צד זה ברור ופשוט ונסתלק עיקר תמיהת בעל חות יאיר כנ"ל הקטן יעקב: שאלה ל בשנת תע"ג שהי' דבר בפראג נשאלתי מאיש ירא וחרד שלא קיים עדיין פ"ו כדינו אי מותר לשמש מטתו או לא כדאי' בהג"ה ש"ע בא"ח סי' ר"מ סעיף י"ב דה"ה בשאר צרות שהם כרעבון עכ"ל השואל:

תשובה עיקרא דהא מילתא הוא מפ"ק דתענית דף י"א אסור לשמש מטתו בשני רעבון שנ' וליוסף יולד שני בנים בטרם תבא שנת הרעב ובירושלמי אית' בשעה שבא חסרון לעולם עשה אשתו גלמוד וכתבו התו' וא"ת והלא יוכבד נולדה בין החומות ואותו עת עת רעב הי' ומ"מ שמשו מטותיהן בשני רעבון וי"ל דלכ"ע לא הוי אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות ויוסף לא שמש ושאר בני אדם שמשו ומהר"א מזרחי תירץ דעדיין לא הוי ללוי בת ולא קיים פ"ו עד שיהא לו זכר ונקבה וע"ז מקשה ב"י בא"ח סי' תקע"ג דא"כ גם יוסף הי' מותר לשמש כיון שלא הי' לו נקבה ע"ש באורך והט"ז שם סי' תקע"ד סעי' ב' כתב וז"ל אבל בעיקרא דמילתא נ"ל דלא בקיום פ"ו תליא מילתא דהא אמרו לשנא דחשוכי בנים דמשמע דאין לו בנים לגמרי דאל"כ הל"ל מי שלא קיים פ"ו מותר אלא ודאי דלא התירו אלא למי שחשוך לגמרי שהולך ערירי אבל אם יש לו בן או בת רק שלא קיים פ"ו אסור לשמש וקושיית התוס' עיקר כתירוץ התוס' ע"ש וא"כ לפ"ז הי' נראה פשוט שאלתינו מי שאינו הולך ערירי אף שלא קיים עדיין פ"ו אסור לו לשמש בשעה שיש צער איברא דברי הט"ז לא נ"ל כלל לא להלכה וכ"ש למעשה חדא דפירש"י להדיא שם פ"ק דתענית חשוכי בנים היינו שלא קיים פ"ו עדיין משמע אף שאינו הולך ערירי וכן יש להוכיח להדיא מש"ס ערוכה ריש פ' בכל מערבין דף כ"ח ע"א גודגניות חשוכי בנים לא יאכל לפי שממעטין הזרע מרובי בנים יאכלו ואם איתא כדעת הט"ז דחשוכי בנים הפי' דוקא שאין לו בנים כלל א"כ קשה הדיוקים אהדדי דמתחלה קאמר דוקא חשוכי בנים שאין לו בנים כלל והולך ערירי הוא דלא יאכלו אבל יש לו בנים אף שלא קיים פ"ו יאכלו ואח"כ קאמר דוקא מרובי בנים יאכלו אלא ודאי כל שלא קיים פ"ו חשוכי בנים קרי ליה וכפירש"י שם וכן משמע בערוך ערך חשך וע"ש וא"כ ודאי דאסור לשמש והיינו ממדות חסידות לדעת התו' ומ"מ כיון שהוא רק ממדת חסידות אפשר היכא דיש לחוש שאם לא ישמש יבא לידי עבירה הוא או אשתו אם משתוקקת אליו אז אפשר דמותר לשמש כיון שהוא רק מדת חסידות בעלמא ועיין בא"ח סי' ר"מ סעי' ח' ובא"ע סי' כ' ובאמת עיקר הקושי' על הרא"ם שמקשה הב"י מעיקרא לק"מ דודאי הי' ליוסף בת כדאי' במדרש פ' ויגש פ' צ"א על פסוק אדוני שאל את עבדיו מתחלה בעלילה באת עלינו וכו' וכי בתך היינו מבקשים והא דלא קחשיב לה עם בני יוסף בירידתן למצרים י"ל שמתה מקודם ומ"מ הדין דין אמת כנ"ל הק' יעקב: