שו״ת שבות יעקב – חלק ב – שאלה קעג

שאלה קעג ראובן ושמעון נתעצמו לדין ע"ד ראובן שהיה לו בית והיה מקום צר אצלו ובני ביתו והיה רוצ' ליקח בית אחר גדול ומרווח לפני בני ביתו אך שאין באפשרתו ליקח הבית אחר עד שיש לו קונה על ביתו ודבר עם שמעון אם רוצה לקנות ביתו והושוו יחד לקנות הבית בעד סך מה ולקחו שני עדי' נאמנים ותקעו כל אחד כפם להעדים לאשר ולקיים המקח הזה דהיינו שהתנו בזה האופן שאם ראובן יקח הבית הגדול אזי יהא נגמר ג"כ המכיר' הנ"ל ששמעון יקח הבית בעד סך שהושוו יחד ואין אחד מהם יוכל לחזור בו ובאם שלא יקח ראובן הבית הגדול הנ"ל יהי' מאיז' מניעה שיהי' אזי המכירה בטילה והשלישו שטרות זה לזה אצל העדים בעד סך מה ובעוד שעסוקים באותו ענין קבעו זמן לדבר שלשים יום שאם יוגמר המקח לראובן הבית הגדול הנ"ל תוך שלשים יום אזי המקח בקיומו ובאותו יום נתחרט שמעון על לקיחת בית הנ"ל ונתעצם בדין לבטל המקח כי טוען שהניח להתיר את שבועתו ות"כ מה שתקע לעדים עוד טוען כיון שלא תקע כפו לבעל דבר עצמו אין לו דין שבועה כלל והוי כאסמכתא דלא קניא דהוי דבר שאינו ברשותו לקנות הבית אולי לא ימכור לו עוד טוען שעל הזמן לא תקע כפו רק שכוונתו היה אם יוגמר המכירה באותו יום דוקא רק דבר בעלמא דברו אח"כ ליתן זמן שלשים יום ואין הת"כ חל על זה בכן יורני אדוני הדין עם מי:

תשובה חזרתי על כל הצדדים וטענות של ראובן וכולם אין בהם לבטל חומר הת"כ וזה יצא ראשונה ע"ד מה שטען שהניח להתיר שבועתו באמת זו היא מחלוקת ישנה בין גדולי ראשוני' ואחרוני' וכמבואר בש"ס דנדרים דף ס"ה ובהרא"ש שם דעת ר"ת ומחלוקתו והרמב"ם פי"ו מה' שבועה ובטי"ד סי' רכ"ח ובב"י שם באורך ולענין דינא יש לחשוש לדעה שניה שהביא בש"ע שם דין כ' דיש אומרין דלא הוי התרה ובהרבה מקומות פשט המנהג לאסור כוותייהו כמו שכתב החלקת מחוקק בא"ע סימן א' ס"ק י"א ובפרט בספק שבועה דראוי להחמיר וכ"כ שם הלבוש שכן עיקר וכן נראה דעת הרמ"א שם בהג"ה שכתב שם בשם הגהות מרדכי דשבועות באיש ואשה שקבלו חרם או שנשבעו זה לזה לישא זה את זה אין מתירין לאחד בלא דעת חבירו דמשמע אפילו דעבד אין התרתו התרה וכן הסברא נותנת דכל שנשבע או נדר לטובת ולתועלת חבירו איך תהני התרה דא"כ גם הנשבע לפרוע לחבירו וכיוצא בו יתירו שלא מדעתו אך זה יש לדחות כיון דפריעת בעל חוב מצוה היא לכן אפילו בדעבד לא הוי התרתו התרה שלא מדעתו מ"מ הרב' תשובת האחרונים הסכימו כולם שכל שהוא לתועלת חבירו אין לו שום התרה שלא מדעתו ורצונו וכ"כ בתשובת דרכי נועם חלק י"ד שאלה ה' דף כ' ע"ב ע"ש ולא יהא אלא ספק שבועה אזלינן להחמיר:

וע"ד מה שטוען שמעון כיון שלא תקע כפו לבעל דבר עצמו חילוק זה הוזכר בשפתי כהן בחושן משפט סימן ר"ז ס"ק כ"ו בשם תשובת מהרי"ו סימן קל"ו שכתב ואי לא דאסתפינא מחברי אמינא דלא החמירו בת"כ אלא כשניתן ת"כ לאותו אדם עצמו ע"ש דבריו באורך ובאמת המעיין בתשובת מהרי"ו יראה שהוא עצמו אינו מכריע כן להלכה רק לעשות סניף לשאר צדדים שכתב שם אף גם נעלם מהש"כ שהד"מ בי"ד סימן רל"ט השיג על מהרי"ו וכתב שדעת הפוסקים אינו כן ולכן השמיטו רמ"א בש"ע דאין לסמוך ע"ז מפני חומר שבועה וכיון דהוי שבועה גמורה א"כ אין כאן משום אסמכתא כלל או דבר שאינו ברשותו או דבר שלא בא לעולם וכמבואר בח"מ סימן ר"ז וסימן ר"ט ועוד מה שטען שעל הזמן שלא תקע כפו זה אינו כמבואר בי"ד סי' רי"ט דמי שאסר דבר אחד עליו בלא זמן אסור בו לעולם וכן הדין לענין שבועה כמ"ש הש"כ שם ס"ק ג' ועוד נ"ל כיון שהזמן נעשה בשעה שעסוקין באותו ענין תוך כדי דבור ודאי דהוי בכלל שבועה וכמבואר בי"ד סימן ר"ד סעיף ג' ועיין בתשובת מהרי"טצ סימן ק"ז כלל היוצא מדברינו אלה שהשבועה זו בת"כ במקומה עומדת בכל תוקף ובפרטות שהושלש על שבועה זו שטרות ודאי שצריך לקיים ת"כ כגומר שבועה כנ"ל הקטן יעקב: