שו״ת שבות יעקב – חלק ב – שאלה קמט

שאלה קמט אחים שותפים בבית אחד וחלקו לאחד מהם ניתן החדר שבו תנור גדול שאופין בו וכתבו בשטר חלוקה שלהם שאין זה על שום זה תפיסת הרגל כי כל אחד יחזיק בחלקו אך את זה הותנה כפול בתנאי וז"ל שראובן ישתמש בתנור גדול שאופין בו כי אם מע"ש לע"ש ועי"ט לאפות בו לצורך שבת וי"ט ע"כ הלשון שבשטר ועתה נשאלתי שאשת ראובן המליט' זכר ורוצה לעשות סעודת ברית מילה ופדיון הבן אי שרי לו לאפות בו לצורך סעודת אלו וכיוצא בו כי שמעון מוחה וטען שאין לו זכות לאפות בו כי אם בע"ש ועי"ט כמשמעות לשון השטר וראובן טוען שמה שכתב בשטר כי אם בע"ש ועי"ט הכוונה שבימים אלו ישתמש בו בקביעות מידי שבת בשבתו משא"כ ימים שאין להם קבע להכי לא הוזכר בשטר אבל מ"מ י"ט שלו הוא בכלל משמעות השטר ילמדנו מ"ו הדין עם מי ואיזה דרך ישכון אור:

תשובה לכאורה נראה דהדין עם ראובן ואף ע"ג דכתב בשטר חלוק' כי אם בע"ש ועי"ט מ"מ י"ל דגם סעודות כאלו בכלל וראיה מהא דאיתא בפ"ק דברכות דף י"ב ע"ב תניא א"ל בן זומא לחכמים וכי מזכירן יציאות מצרים לימות המשיח והלא כבר נאמר הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם א"ל לא שתעקר יציאות מצרים ממקומה אלא שתהא שיעבוד מלכיות עיקר ויציאות מצרים טפל לו וכיוצא בו אתה אומר לא יקרא שמך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך לא שיעקר יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו ע"כ הרי להדיא אף על גב דכתיב הלשון כי אם אפילו הכי יש בכלל אף מה שאין בפרט רק שהפרט עיקר ויתר הדברים טפילים לו א"כ ה"ה בנדון שלפנינו ברם כד מעיינן שפיר נראה יותר דהדין עם שמעון ואין ראיה מוכרחת כלל מסוגית אלו מכמה טעמים חדא דהא קי"ל באמת להלכה כבן זומא דמזכירין יציאות מצרים בלילות כסתמה דמתני' וכן מבואר ברמב"ם פ"א מה' ק"ש וכן הסכמת כל הפוסקים זאת ועוד אחרת דאין למידן הלכה מדברי אגדה ועוד דאף לדעת חכמים עצמן דסוברין דלשון דכי אם דהתם לא דוקא היינו משום דהתם איכא לימודים אחרים דיציאת מצרים טפל לו מדכתיב כל ימי לרבות ימות המשיח וכן ביעקב דהדר הדרו קרא דכתיב ויאמר אלהים לישראל במראו' הלילה ויאמר יעקב יעקב ויאמר וכדאיתא שם בש"ס דף י"ג אבל בלא"ה אם לא היו כתובים הני קראי הייתי אומר דכי אם דוקא קאמר א"כ יש ראי' מסוגיא זו לכאורה להיפך ובר מן כל דין דאף אי נימא דכל דכתיב כי אם בקרא לאו דוקא קאמר מ"מ לשון תורה לחוד ולשון בני אדם לחוד ובשטרות הולכין אחר לשון בני אדם כמו בנדרים וכדאית' בח"מ ר"ס מ"ג ובודאי בלשון בני אדם אין בכלל אלא מה שבפרט ובפרטות דאחים שחלקו לקוחו' הן ואין להם דרך זה על זה רק מה שהתנו וכל אחד זכה בחלקו ואין רשות להשתמש האחד בחלק חבירו רק מה שהתנה בפירוש וידו על התחתונה ואין כופין על היוצא בזה משו' מדת סדום כיון שצריך לילך לחדרו וגם יותר מה שמסיקין התנור מתרעי ע"י היסק וכה"ג ומה שטען שי"וט שלו מ"מ אין זה נכלל במשמעו' הלשון כשכותבין ערב שבת ועי"ט והמקפיד בזה קפידתו קפידא אך לפנים משורת הדין אין ראוי לדקדק בזה עם שכינו וקרובו בין אחים יפריד כנ"ל הקטן יעקב שאלה קנ מהמופלא כהר"ר גרשון נר"ו וז"ל ועתה באתי בשאלתי במעשה שהיה באחד שהשיא בתו והכניס לה שט"ח עליו ועל אשתו באוה"ב כתחז"ל לשלם תוך שני שנים אחר חתונה וכן נכתב בהתנאים אחרונים שנעשו בשעת חופה שעשה לחתנו הנ"ל שט"ח כזה ובתוך שני שנים הנ"ל מת אבי האשה הנ"ל וחיים ש"לי וככלות שתי שנים הנ"ל תבע החתן הנ"ל בעל השטר את חובו מחמותו הנ"ל דהיינו שתשל' החצי מכתובתה כאיש ואשה שלוו יחד והחצי שניה מיורשים קטנים והשטר לא נעשה כתקון הקהלה שיחתום הבעל דבר בעצמו וכדי שלא יהא שאלתי כשאלת התם ממש אדין לפניו בקרקע אחר נטילת רשות ממנו כתלמיד לפני רבו ונלע"ד דבמה שתבע המלוה את חמותו שתשלם החצי כנ"ל אין ממש בדבריו וכל יקר ראתה עיני בספרו שבות יעקב שאלה קנ"ה ושם נאמר שאין האשה חייבת דאינה רק כערב בעלמא ואין משתלם מן הערב כשיש ללוה ודבריו שם הם דפח"ח ומשמע שם מלשונו לשון זהב דלא הוי קבלן רק ערב סתם ובאתי להוסיף על דבריו דנלע"ד דאפי' ערב סתם לא הוי ואם בעלה לא הניח כלום ועמדה היא אח"כ וסגלה אפ"ה אינה חייבת לשלם וכ"ש היכא דיש ללוה עצמו והקנין שעשתה האשה אינה אלא כדי שלא תטרוף בכתובתה המוקדם לחוב זה ולכך עשת' קנין זה ומחלה לחוב שעבוד כתובתה אבל לא שתשלם מנכסיה שסגלה אחר מיתת בעלה או מנכסי מלוג שלה אם לא הניח בעלה כלום דזה ודאי אינו וכן משמע מהראיות שהביא מר בתשובתו הנ"ל ונ"ל ג"כ להביא ראיה ממ"ש הריב"ש והביא הסמ"ע בסי' רנ"ב ס"ק ג' וז"ל וכתב הריב"ש סי' רמ"ד אלמנה שקבל' קנין לקיים צוואת בעלה בנכסיו מ"מ גובת כתובתה ואח"כ משלם משאר נכסיו וכו' והנה מעולם תמהתי על דברי הריב"ש אלו שהביאו הסמ"ע לפסק הלכה ומשמע דאפי' לא נשאר כלום רק כדי כתובתה אפ"ה גובת כתובתה בתחלה אף שא"א לקיים צוואתו אח"כ אע"פ שקבלה קנין לקיים צוואתו וזה נראה כסותר מה שאמר רמ"א שם ס"א בהג"ה וראיתי בספר הריב"ש עצמו בסי' רמ"ד ושם כתב שלא עשת' קנין על זה רק שיוקדם פריעת הצוואה לפריעת כתובתה ולא שתפרע מכתובתה וא"כ ה"ה בנדון דידן אמרינן דלא עשתה קנין שיגבה ב"ח ממנה רק עשתה קנין כדי שיהא מוקד' לכתובתה אבל אה לא הניח כלום גם האשה פטורה ואפי' אם נאמר דהוא ערב אפשר דכאן פטורה מלשלם כיון דיש ללוה ואין נזקקין לנכסי יתומים גם הערב פטור לא מבעי' לדעת הרמב"ן שהביאו הטור והב"י בסי' ק"י דאפי' בערבות קבלונות אינו גובין ממנו וכן משמע מדברי מהר"מ בתשובותיו סי' שצ"ט וגם דעת הרא"ש והרשב"א הוא דאף דנזקקין לנכסי ע"ק מ"מ לנכסי שאר ערב סתם אין נזקקין ואף הב"י שם הביא דעת הרשב"א כהרמב"ם דאפילו מסתם ערב גובין וא"כ דברי הרשב"א סותרין אהדדי וכבר הקשה קושיא זו בש"ות ראש יוסף שאלה א' ואשתמטתי' מיניה מ"ש הב"י בא"ח סי' קל"ה בד"ה וי"מ נוהגין לקרות הרב' כהנים בהפסק ישראל וכו' ומסיק שם דהרשב"א לחוד ורשב"א לחוד ואף שכאן הזכיר הב"י בשניהם הרשב"א אפשר דנפל הטעות בדפוס וכו' והאריך עוד שם גם בענין מה שעשה נגד תקון הקהל ולא העתקתי רק מה שהוא צורך תשובתי וסיים נפשי בשאלתי שאל ישיבנו ריקם מלפניו כ"ד הקטן גרשון קאבלענץ מזיא עכ"ל:

תשובה הנה שאלתו שואל מדעת וכענין מראה פנים לכל צד ואופן בליל התקדש חג קבלתי ומפני טרדת וחגיגת הרגל לא יכלתי להשיב לעגל וכדי שלא להשיב פנים ריקם להשיב לשואל לבדו במשפטי' וחקים אין זו משנת חסידים וצדיקים ע"כ אמרתי לכתוב רק פלפולא בעלמ' בראשי פרקים ומתוך דברי עשה יעשה משפט לעשוקים וזה יצא ראשונה מה שכתב מכ"ת וז"ל ובאתי להוסיף על דבריו דנלע"ד דאפי' מרב סתם לא הוי ואם בעלה לא הניח כלום וכו' הנה לבבי לא כן ידמה בכח המדמה וכל המוסיף גורע הוא בזה לע"ד דודאי אין שעבוד לחצאין דכל שהיא נכנס' ערבנית בעד בעלה אין ערבות למחצה וכמו שנכנסת בשעבוד שלא תטול כתובת' קודם החוב אם אין במה לשלם ב"ח כך נכנסת בשעבוד גופה מה שמסגל' אח"כ כי אע"פ שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם מ"מ יוכל לשעבד דבר שלא בא לעולם ותדע שכן הוא דאל"כ בכל ערב דעלמא נמי נימ' הכי אם יש לו חוב מוקדם על הלוה ונעש' ערב בשבילו נימא שלא נעשה ערב אלא כדי שלא תטרוף בחובו שעל הלוה בדין מוקדם אבל לא נעשה ערב לשלם מממון עצמו ובאמת דבר זה נשתקע ולא נאמר כי בכל הש"ס ופוסקים אמרינן בהאי הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה ואין שעבוד לחצאין ואף שהדבר א"צ ראיה מ"מ לא אמנע להביא קצת ראי' על זה ממה שפסק הרמב"ם בפכ"ה מהלכ' מלוה דין יו"ד שנים שערבו לא' כשיבא המלוה לפרוע מן הערב יפרע מאיזה מהן שירצה וכתב שם המ"מ שכן הסכמת הרשב"א וז"ל וחילוק בין שני ערבים לשנים שלוו לפי שכיון שהמלוה אחד הערבות אינו חל לחצאין או יתחייב כל אחד בכל או לא יתחייב כלל כו' כי ללוה הלוה הכל והערבון לבטחון כעין משכון ואין שעבוד חל לחצאין עכ"ל ולשון הרמב"ם הנ"ל העתיק בש"ע סי' ע"ז סעיף ג' וכתב שם הסמ"ע בס"ק ג' מלתא בטעמו הנ"ל גם בש"ע סי' קל"ב סעיף ג' סתם תחלה כדעת הרמב"ם אלא שאח"כ כתב דעת היש חולקין והיינו דוקא התם ששנים נכנס לערבות אמרי' שכל אחד נעשה ערב למחצ' אם יש לו משא"כ בערב א' ודאי כ"ע מודו דאין ערב למחצה כאשר פשוט בש"ס ופוסקים דערב בעלמא משתעבד בכל ואם אמרו כן בערב דעלמא מכ"ש ואצ"ל בערבות דאמה לגבה ברתא או ברא דשעבוד משעבד נפשה וכדאי' להדיא בש"ס דב"ב דף קע"ד ע"ב גבי משה בר עצריה דאפילו היכא שאין ערב דעלמא משעבד לגבי בריה אמרינן דשעבוד משעבד נפשו והנה בודאי לא נעלם מאתי מ"ש בתשובת מבי"ט סי' של"ט שכתב וז"ל נשאלתי על האלמנ' שנכנסה ערבנית בעד כתובת בנה אם דינה כדין אב או לא ופסק בפשיטות שם שאין דינה כדין אב ולא משתעבדא דדוקא באב הוא דאמרי' בגמ' פ' גט פשוט דאבא לגביה בריה שעבודו משעבד נפשו יע"ש דבריו באריכו' מכמה סוגיות הש"ס אכן כבר השגתי עליו באורך בתשובתי שבות יעקב סי' ק"א והוכחתי מסוגית הש"ס ופוסקים שלא כדברי המבי"ט דגם האם דעתה קרובה אצל בנה או בתה כמו האב ומשם אפס קצהו תראה והאריכות בזה אך למותר ומה לי לכפול הדברים הנאמרים שם ובר מן כל דין דעכ"פ אף לדעת המבי"ט לא גרע מערב דעלמא דמשתעבד אף היא משתעבדה במקום שמתעבדא ערב בעלמא ועיקר יסוד מוסד שהוסיף על בנינו הן הן מדברי הריב"ש בסי' רמ"ד ובנה והוסיף בנין קבוע על יסוד רעוע כי אדרבא משם איכא למידק אפכא וז"ל שאלתו שם מעשה בראובן שצוה מחמת מיתה ונתן מתנות עודפת על חצי נכסיו ואמר לאשתו שתטול קנין להשלי' כל צוואתו ונטלה קנין בזה הלשון אני משעבד' עצמי להשלים מנכסי את כל צוואתו ועתה טוענת האלמנה שמחצית הנכסי' של היורשים שהם שלה בכתובתה שלא שעבדה בדבר רק חצי הנכסי' שהם נכסי המת ולא נטלה קנין אלא לפי שהיתה נושאת ונותנת תוך הבית והיה כל הנכסים ברשותה עכ"ל ופסק שם שהדין עם האלמנה כיון שהאלמנה לא נשתעבדה לפרוע דבר מנכסיה אלא מנכסי מת אין לה לפרוע ממחצי' נכסיה שהם שלה ולא של מת יע"ש דבריו באורך הרי מבואר להדיא מתוך דברי הריב"ש ולשונו דמה"ט א"צ לקיים צוואתו מנכסיה כיון שפירשה להדיא בתוך קניינה להשלים מנכסי המת דוקא כל צוואתו דמשמע דוקא מנכסי המת ולא מנכסיה אבל אם התנה כן בפירש כל תנאי שבממון קיים ואף שמכ"ת כתב שהוא דוחק בעיני דמכ"ת לפרש כן דברי הריב"ש לא ידעתי מה דוחקתו הלא הוא פי' מרווח בלי דוחק כלל ומבואר כן להדיא מלשון הריב"ש שם כאשר פשוט לכל מעיין בריב"ש עצמו והסמ"ע קיצר בזה גם בש"ע א"ה ס"ס ק"ו קיצר מאד בדין זה של הריב"ש והאחרונים מחלקים בענין אחר ולא עיינו שפיר בהריב"ש שכופל דבריו דמטעם זה אין השעבוד חל על נכסי האשה כיון ששעבדה בהדיא נכסי המת ולא נכסיה יע"ש והוא ברור ושניות מדברי סופרים שכתב מכ"ת כיון דאין נזקקין לנכסי יורשים קטנים גם הערב פטור כדאיתא בטח"מ סימן ק"י ומקשה דברי הרשב"א אהדדי וכתב שבספר שו"ת ראש יוסף מקשה דברי הרשב"א אהדדי ובאמת קושיא זו של כת הקודמין היא כדאיתא בלחם משנה פכ"ו מה' מלוה ומהר"א ששון סימן צ"ח ובגדולי תרומה דף קנ"א גם בכ"ג לח"מ סימן ק"ו בהגהותיו לב"י אות ה' וכולם לא מצאו ישוב נכון על קושיא זו ומכ"ת טרח ליישב קושיא זו דהרשב"א ורשב"א לחוד וכתב דאפשר דנפל טעות בדפוס ואני אומר אין דנין אפשר משאי אפשר דהרי כן להדיא בשם הרב ר' שלמה בן אדרת והוא הוא המחבר עצמו של שו"ת הרשב"א גם בלא"ה דברי הרמב"ן ג"כ סתרי אהדדי כמ"ש שם בתשובת ראש יוסף וגם דברי הראב"ד סותרים זה את זה בדין זו כמ"ש שם ג"כ בספר גידולי תרומה וכדי ליישב כל זה אומר אני דחילוק ידענו דהיכא שערב טוען בברי שנאמר לו מהלוה בחייו שפרע למלוה או התפיס צררי וכתב לו תברא דאז חיישינן לכי גדל יתמי (דלמא) משתכחי ליה לשובר לכך אין נפרעין מן הערב עד שיגדלו היתומים כמבואר הטעם בש"ס ופוסקים אבל אם לא טען הערב כן דאז הוא חששא רחוקה ונפלאה דאם איתא דפרע הלוה בחייו למה לא הודיעו כן לערב שפטור תו מן הערבות אלא ודאי שלא פרע בחייו לכך נפרעין מן הערב ומ"מ הערב לא נפרע מן היתומים עד דגדלי משום חששא דאולי התפיס לערב צררי או הערב יעשה קנוניא עם המלוה לכך אין נפרעין מהן עד דגדלי יתמי ואין מקום לבעל דין לחלוק איך אפשר לומר סברא זו דאם איתא דפרע ה"ל להודיע לערב א"כ אמאי אין נפרעין מן היתומים עד דגדלי נמי נימא אם איתא דפרע ה"ל להודיע לבניו היתומים קודם מותו י"ל דאי משום הא לא תברא חדא דיתומים קטנים במילי דאבוה לא ידעי אפילו הודיעו להם בחייו כי לאו בר טענתייהו נינהו ועוד דלא מסיק אדעתו דמית ונפלו נכסיו קמיה יתמי וכדאיתא להדיא בש"ס דגיטין דף כ' ע"א יע"ש מש"אכ בערב אע"ג דאין נפרעין מן הערב תחלה מ"מ ה"ל לאסוקי אדעתו אולי יקרה באיזה אופן שנפרעין ממנו וכיון שהערב עשה לו טובה שהכניס עצמו בערבות בעדו עליו רמיא להודיע שפטרו מן הערבות ושילם להמלוה וא"כ אפשר ליישב ג"כ דעת הפוסקים בחילוק זה שלא יסתרו אהדדי והוא מלתא דמסתבר בעצמו ואף שאינו מבואר כן להדיא בפוסקים ותלתא בגודש בדבר שהשטר לא נעשה ע"פ תקנת טובי העיר על זה לא רציתי להשיב כעת עד שאדע לשון התקנה כהווייתו ולשונה ממש וטעם ומהות ואיכות התקנה ואיך נהגו מנהיגי העיר ושופטיה בתקנתם עד עתה כי דבר כזה משתנה לפי קיומייהו ומנהגיה ושלם על דייני ישראל נ"ל הק' יעקב קנא שאלת עוד מי שמכר ביתו והלוקח מזקף הדמים על עצמו לשלם לו דמי המכירה כשישא בנו פלוני שלשים יום קודם נישואין שלו ומת המוכר ובנו הוא בן כ"ה שנים ולא רצה לישא כלל ועכשיו תבע הבן את המעות דמי המכירה כיון שהגיע כבר זמן לנישואיו והלוקח השיב שלא הגיע זמנו לפרעון כיון שעדיין לא שידך עצמו ואין בדעתו לישא ושפתי לא אכלא מלהביא ראיה מתנאי כתובה שכותב לה לכשתנשא לאחר תטלי מה שכתב ליכי מ"מ צריכין לשלם לה אחר מיתת בעלה כיון שרשאה לינשא ועומדת ליכנס ככנוס דמיא ולא בעינן שתנשא מקדם א"כ י"ל דגם כאן דינו עם הבן וצריך לשלם לו או לא:

תשובה שאלתו שאלת חכם קבלתי וראייתו מתנאי כתובה אין ראיה מוכרחת כל כך דהתם בתנאי כתובה קאי אנוסח שכותבין בתנאי כתובה את תהא יתבא בביתי כל ימי מיגר ארמלותיך (כאנשי יהודא וגליל) ומתזנא מנכסי ושוב כותבין וכשתנשא לאחר תטלי משליכי ושוב אין לה מזונות ולא מיגר ארמלות' ובאמת כשהיה תובעת כתובתה אף קודם נישואין כשנותנין לה כתובתה ג"כ שוב אין לה מזונות ולא מיגר ארמלות' רק כשנשאת בודאי אין לה אפילו עדיין לא נטלה מהם כתובתה רק שתוכל ליטל מה שכתב ליכי וזה תוכן כוונת תנאי כתובתה א"כ אין משם ראיה לנדון דידן די"ל בנדון דידן התנאי דוק' שאין חייב לשלם אלא דוקא שלשים יום קודם נישואין ולכאורה נראה להביא ראיה על זה להיפך דליכא למימר עד שיהא ראוי לנישואין אע"ג דלא נשא ממש דהא גרסינן בכתובת דף נ"ד ע"ב בנן נוקבן דיהוי ליכי מנאי רב תני עד דתלקחן לגוברין ולוי תני עד דתבגרן לרב אע"ג דבגר ולוי אע"ג דאינסב ופרש"י לרב אף ע"ג דבגר בתמי' והלא בוגרת מוציאה מרשות אב ולמה תיזון מביתו ע"כ ואם איתא דנשאת לאו דוקא נישואין ממש היאך ס"ד דש"ס למימר לרב אע"ג דבגר הא כיון שבגרה היא עומדת לנישואין כדאמרינן בתך בוגרת שחרר עבדך ותן לה אלא דודאי בעינן נישואין כלשון התנאי אלא מטעם שבוגרת מוציאה מרשות אביה להכי אפילו בלא תנאי אינה ניזונית כמסקנת הש"ס אי משום הא לא תברא דדוקא באיש שמחויב מן התורה במצות פ"ו ואם עבר עליו כ' שנים ולא נשא אמר הקב"ה תפח עצמותיו וע"פ דין התלמוד כופין אותו לקיים מצות פ"ו מש"ה אמרינן תנאו לא היה רק עד שראוי לינשא ע"פ מצות התורה משא"כ באשה שאינו מצוות כלל על מצות פ"ו ואע"ג דלא נשא' בזמנה אין כופין ע"ז שהרי בנות צלפחד יוכיח שנשאו אפי' הקטנה שבהן עד ארבעים שנה כדאיתא בב"ב וכ"ש בזמנים אלו שאין קפידא בזה וכמ"ש בתשובת חות יאיר סי' פ"ד בשם הגאון מהר"ג ע"ש א"כ פשיטא דלא אמרינן גבי אשה שהתנאי לא היה רק עד שנשאת ממש או עכ"פ עד שתלבין ראשה כי לא חשידי בנות ישראל להמתין יותר אבל פחות מזה אף שבגרה כמה שנים אין בכך כלום ונ"ל שעיקר דין זה יסוד מוסד ממה דאיתא בסוגיא דנדרים דף ס"א כי בשטרות הולכין אחר לשון בני אדם כמו בנדרים ומסקנת דפוסקים כדאיתא בי"ד סימן ר"ך סעיף י"ב וט"ו דכל דבר שאינו זמנו קבוע וכיון דלא מחית אינשי לספיק' שאין להתחלתו זמן קבוע ויכול לדחותו מתחיל' הזמן עד שיגיע שדרך העולם לישא דהיינו מבן כ' ואילך וכן מבואר שם בר"ן דנדרים בש"ס דף ס"ב ע"ב ע"ש כי מבן כ' ואילך מסקנת הש"ס ופוסקים דאמרי' עליו תפח עצמותיו וכל זה באיש שמצווה על פ"ו אבל באשה שאינה מצווה כלל אפילו כשמתנה עד הנישואין כוונתו הנישואין ממש או עד שתלבין ראשה שהוא זמן המוגבל באשה לכל היותר שלא תעכב עוד הנישואין כנ"ל הקטן יעקב:

קנב שאלת עוד דקי"ל בח"מ סימן מ"ב דיד בעל השטר על התחתונה אם לא דכתב בה דלא כאסמכתא ודלא כתופסי דשטרי ונתקשה לך דהלא כותבין בכל נוסחי השטרות בש"ד ובח"ח ובת"כ בפועל ממש וכיון שקבל הנתבע על עצמו בח"ח ובשבוע' דאוריית' ממש א"כ בספק שבועה או חרם ות"כ ראוי לילך להחמיר ויד התובע על עליונה: