שו״ת שבות יעקב – חלק א – שאלה כ"ג

שאלה כ"ג בחג השבועות שחטו תרנגולת ולא נמצא לה מרה וטעם את הכבד ולא נמצא לה טעם מר אי מותר לצלותה בי"ט כיון דאתילד בה ריעותא ואי לא יטעום בה טעם מר אחר הצליה נמצא דהוי טרחא שלא לצורך אוכל נפש בי"ט והוא אסור:

תשובה דוגמת שאלה זו קמבעי' בש"ס דביצה דף ל"ד בעוף שנדרס או נרצץ בכותל ובעי' ר' ירמיה מר' זירא מהו לשחטה בי"ט מי מחזיקינן ריעותא בי"ט או לא (ופרש"י מי חיישינן הואיל וצריכה בדיקה ואתילד בה רעותא בגוויה מי מחזיקינן ריעותא בי"ט דלמא משתכח טריפ' ונמצא שוחטה שלא לצורך בשלמא שאר בהמות אע"ג דמחמירינן אנפשין ובדקינן מיהו סמכינן ארובא ורוב בהמות אינן לכלו' טריפות הכא מהו א"ל תנינא אין מלבנין את הרעפים בהן מפני שצריך לבדקן א"ל אין מלבנין מפני שצריך לחסמן מתנינן לה ופסקו כל גדולי פוסקים ראשונים וה"ה הרמב"ם והרשב"א והרא"ש והטור ושאר פוסקים דמותר לשחטו בי"ט וכפשיטות הש"ס מפני שצריך לחסמן וכפ' הב"י בש"ע סי' תצ"ח סעי' ח' אכן מהרש"ל פ"ד דביצה פסק בהגהות אשר"י להחמי' והשיב על המקילין וכן מבואר בתשובת חות יאיר סי' קנ"ח יע"ש מ"מ אין דברי מהרש"ל מוכרחים וחלילה להחמיר לאחריני נגד כל גדולי פוסקים אלו אשר בית ישראל נשען עליהם ופסק הרמ"א וב"י בש"ע כוותייהו אך אי קשיא הא קשיא ותמיהא קיימת מה שמקשה שם בחות יאיר סי' קנ"ח בשם הגאון בעל עבודת הגרשוני פסק הש"ע גופיה אהדדי דבי"ד סי' רס"ו סעי' ז' ובא"ח ס"ס של"א פסק דאדם שלא מל מעול' לא ימול בשבת והמקור הדין הוא מהמרדכי ס"פ כיסוי דם ות"ה ס"ס רס"ה שמביאין ראי' מהאי סוגיא דביצה דאסור ללבון הרעפים מפני שצריך לבדקן ובסי' תצ"ח פסק בעוף שנדרס ששוחטין בי"ט דקי"ל מפני שצריך לחסמן ע"ש דבריו באורך שרוצה ליישב התמיהא לא עלתה בידם ולע"ד נראה דאף שלפי המקור ומוצא הדין נראה דבמחלוקת שנויה מ"מ נ"ל דהב"י בא"ח סי' של"א ובי"ד רס"ו דפסק כהמרדכי ות"ה היינו כהלכתא ולא כטעמייהו אלא ס"ל לחלק דלענין למול בשבת דקי"ל מילה ודאי דוחה שבת ולא מילה ספק לכן כל שיש לספק שלא ימול כהוגן כיון שלא מל מעולם אינו דוחה שבת משא"כ גבי י"ט דמותר לבשל אם כוונתו לאוכל נפש אף שיש לספק שלא יהיה ראוי לאוכל נפש מ"מ איהו דידיה עביד בשעת עשייה והוי בכלל אשר יעשה לכל נפש ותדע שהרי מה"ט סובר רבה בפסחים דף מ"ו ע"ב דהאופה מי"ט לחול אינו לוקה הואיל ואי מקלעו אורחים חזי' לי' אע"ג דהתם איסורא מיהו איכא היינו משום דאין כוונתו לאורחים אבל ודאי מותר לאפות ולבשל אם כוונתו אולי איקלע אורחים ובלבד שלא יערים הרי דאף על הספק מקרי צורך אוכל נפש ועוד יש לחלק דדוקא התם גבי מילה שחשש הוא שהמוהל עצמו יקלקל בחבורה ואדם מועד לעולם על כן לא ימול בתחלה בשבת משא"כ בעוף שנטרף ממילא ולא איהו קעביד בידים לקלקל אותו מאוכל נפש והיינו טעמא נמי גבי לבון את הרעפים דלא אסרינן מפני שצריך לבדקן ולפי מה שמחלק בד"מ סי' תצ"ח וגם הב"ח שם ס"ק ז' וז"ל הא דעגל שנשחט בי"ט צריך להפריס ע"ג קרקע ואע"ג דגבי עוף הנדרס מותר לשחטו אף דאיתליד בה ריעותא משום דסמכינן ארובא וחזקה דרוב בהמות בחזקת כשרות הן עומדו' משא"כ עגל זה שנולד בי"ט אינו בכלל הרוב שהרי תיכף שנולד אתיילד ביה ריעות' שאינו יכול לעמוד חיישינן לרסוק איברים עד שיפרוס על גבי קרקע וזה כוונת הד"מ אלא שקיצר בלשונו ובחנם השיג עליו המ"א שם ס"ק י"ו והניח דברי הד"מ בצ"ע כי נתעלם ממנו דברי הב"ח ועפ"ז מיושב ג"כ קושית הט"ז שם בס"ק ח' וט' א"כ גם בהאי דמילה יש לחלק כה"ג כיון שלא היה לו חזקת מומחה לימול מקודם אסור למול בתחלה בשבת ועפ"ז מתורץ ג"כ הקושיא שניה שמקשה עוד שם בחות יאיר מהאי דאין אופין בפורכי חדשה מטעה שמא תפחת ויהא טרחא שלא לצורך אוכל נפש היינו נמי מהאי טעמא שלא היה לתנור חזקת אפיה כתיקונו מעולם ומהאי טעמא היה נ"ל להורות במי שלא שחט מעולם אסור לשחוט לכתחלה בי"ט כיון שעדיין אינו מוחזק באימון ידים ושלא יתעלף חיישינן שמא יקלקל שחיטתו והוי טרחא שלא לצורך אוכל נפש ואסור כמו במוהל:

ואע"ג דלחילוק ראשון שכתבתי דמשום ספק אוכל נפש מותר בי"ט מ"מ אין להקל אבל בנדון דידן נ"ל דאף החושש לדעת מהרש"ל להחמי' לעצמו מ"מ בהאי דמרה אין להחמיר כלל דבלא"ה כתב השפתי כהן בס"י מ"ב ס"ק ד' וז"ל ואפשר דקים לי' להגאונים דמלתא דלא שכיח דמרה יהא נטילה לגמרי והגילו' שנבלע במקומו לכך מותר לטעמו בלשונו קודם הצלייה ואחר הצליה עכ"ל א"כ גם בזה אפשר לסמוך על זה לצלותו בי"ט ואף שאין דברי הש"כ מוכרחים וברורים כל כך: דעינינו רואות הרבה פעמים למעש' שאין טועמין בה טעם מר לא קודם צליה ולא אחר צליה: ומה"ט כתבתי בספרי מנחת יעקב כלל פ"ח ס"ק ד' שאין לסמוך למעשה אי נאבדה הכבד קודם שטעמה והש"כ עצמו מסופק בדבר וכתב לשון ואפשר וכן פסק וכוון לדברי בתשובת עבודת הגרשוני סי' י"ז יע"ש מ"מ לענין נידון דידן דבלא"ה רבו כל גדולי הפוסקים המתירין אין להחמיר כלל ומדין זה יש ללמוד עוד דבר הדומה לדומה במה שפסק בי"ד בש"ע סי' ס' סעיף ג' בבהמה שנפסקה רגליה לא יאכלו ממנה אלא ע"י בדיקה שיצלה אותו ותתפרק לחתיכות אם היא נשיכת נחש דמותר לצלות בי"ט: ואף דלדעת רמ"א שם אין נפקותא בזה דהוא פוסק דא"צ בדיקה בזה דלא שכיחי נחשים מ"מ הא השיג עליו הש"כ וסובר דצריך לבדוק כיון דאפשר ולזה מהני עכ"פ מה דלא שכיחי נחשים דמותר לצלותו בי"ט:

אכן בספרי מנחת יעקב כלל פ"ו ס"ק וי"ו השגתי על הש"כ בזה והבאתי ראיות ברורות לדברי רמ"א בהג"ה א"כ אין מקום לנדון זה כי אם בכבד שנטלה המרה ואגב רציתי לעוררך בדבר חדש מקרוב נדפס ספר הל' קטנות וכתב בחלק ב' סי' ש' וז"ל מ"ש בחסרה המרה טועמין בכבד ודוקא שהכיס קיים ולא ניקב אלא נתרוקן דכבד כועס אינו בולע וכן מצאתי בפסיקתא עכ"ל ולא ידעתי איך מלאו לבו לפסוק כן בפשיטות נגד משמעות גדולי פוסקים ראשונים ואחרונים כי יתן בכיס עינו. גם הפר"ח בסי' מ"ב ס"ק ד' משמש בכיס וכתב לולי שהרבה גדולי' מכשירין היה מטריף אבל מ"מ מסיק דהכי נהוג עלמא להתיר ואף שהכבד אינו בולע להכיס צ"ל דקים להו להפוסקים דכל שנתרוקן המרה גם הכיס נדבק ונסרך תוך הבשר הכבד או נפסד ומ"מ אינו נטרף בכך ואם קבלה היא נקבל ואין להחמיר יותר על דבריהם דבלא"ה רבו המכשירין בחסרה המרה עיין בד"מ סי' מ"ב כנ"ל ה"ק יעקב: שאלה כד באשה אחת דמלפיא תכלי ובהתה שקיבלה על עצמה שלא להלביש בגדים שרגילה להלביש בימים טובים אי אסורה ג"כ להשים הטבעתים חשובים שרגילה לשום בידיה בימים טובים או לא:

תשובה הנה נראה דגם הטבעתים בכלל קבלתה מכמה טעמים חדא דהא תנן פי"ג דנגעים משנה ט' והובא ג"כ בברכות דף מ"ב ובעירובין דף ד' ובסוכה דף ה' ע"ב ובחולין דף ע"א ע"ב מי שנכנס לבית המנוגע וכליו על כתיפיו וסנדליו וטבעתיו בידו הוא והן טמאין מיד (ופרש"י בעירובין וז"ל כליו על כתיפו וסנדליו וטבעותיו בידו שאינם מלובשין בו דרך מלבוש דומיא דכליו על כתיפיו) היה לבוש כליו וסנדליו ברגליו וטבעותיו באצבעותיו הוא טמא מיד (ופרש"י היה לבוש כליו וכן כולם דרך לבישתן קרוין בגדיו וכתיב האוכל בבית יכבס בגדיו עד שישהא כשיעור אכילה) והן טהורין עד שישהא כדי אכילת פרס ע"כ הרי דבכלל לביש' בגדים גם הטבעות בכלל ובזה נסתר ג"כ מ"ש בתשובת שער אפרים סי' קך"ד באם מחייב עצמו להלבישו לחבירו אם מחויב ג"כ להנעילו וכתב שם תשובה הנה לכאורה יש להביא ראיה ממשנה דסנהדרין שאין המנעלים בכלל מלבוש מהא דאיתא בפ"ד מיתות המלביש והמנעיל עובר בלא תעשה מדחשיב בפני עצמו מנעיל ומלביש מכלל דהמנעלים אינו בכלל מלבוש אמנם יש לדחות זה ודוק עכ"ל הנה בודאי ראיה זו דחוי' מעיקרא הוא חדא דהתם לא בעי למימר רק דחייב על כל חדא וחדא אף שמנעיל לבד ולא שלא יהא נכלל בשם הקריאה מלבוש ותו דאף אי נימא דכל א' יש לו שם בפני עצמו וכאשר ג"כ המקרא מוכיח עלה בד"ה ב' ך"ח ט"ו וילבישם וינעלום וליכא מידי דלא רמיזי באורייתא בפ' כי תבא לא בלו שלמותיכם ונעלך לא בלתה מעל רגליך מ"מ שם הכולל מכולן הוא בכלל לבישת בגדים כדמוכח במתני' דנגעים ופרש"י שם וכה"ג מצינו בלבישת בגדי כהונה שכולל כל הבגדים בכלל ולבש בגדיו ואפ"ה גבי אבנט כתיב וחגרת אותם אבנט אלא ודאי כמ"ש וכן מבואר בש"ס דשבת דף ק"ך ר' יוסי אומר י"ח כלים לובש וקחשיב שני מנעלים ועיין בתשובת הרא"ש כלל ע"ו סי' ד' כל הני הם נקראים מלבוש וכן מבואר בטור א"ח סי' ק"ט דקחשיב שם וכן מצאתי להדיא בתשובת תולדת אדם להרשב"א סי' קפ"ג דמנעלים וכפה שעל ראשה הוי בכלל מלבושים ע"ש באריכות וכל זה נעלם מתשובת שער אפרים דודאי המחייב עצמו ללבוש לחבירו מחויב ג"כ להנעילו כל שהוא צורך לבישה מ"מ לשום טבעת בידו בכהאי גוונא שאין צורך לכל אדם אף שהוא בכלל מלבוש כמו שכתבנו מ"מ לא התחייב עצמו רק מה שהו' מנהג וצורך כל אדם משא"כ טבעת בידו שאין צורך כ"כ וגם אין מנהג להלביש לכל אדם רק בני אדם עשירים די רוח יתירה ביה ודאי אין זה בכלל התחייבות כלל ואין זו צריך לפנים ועיין בתוספתא דנדרים פ"ד גבי הנודר מכסות וכו' יש ג"כ ראיה לדברינו שכתבנו ובר מן כל דין דאף אי נימא דאינו נכלל במשמעות הלשון מ"מ לענין נדרים אזלינן בתר כוונת הנודר וכמבואר בי"ד סי' רי"ח סעי' ב' אף שהאחרוני' פקפקו על דין זה כבר האריך בתשובת שער אפרים שאלה ס"ז לקיים דברי הראשונים להלכה וע"ש וא"כ בנדון דידן שכוונתה משום אבלה למעט שמחתה וקישוטיה א"כ שמחה זו מה היא עושה וכדאיתא בא"ח הל' י"ט סי' תקך"ט סעי' ב' כיצד משמחין הנשים בבגדים ותכשיטין כפי ממונם לכן נ"ל דגם כל תכשיטיה שאין דרכה ללבוש אלא ביום שמחת לבה גם כן אסורה ללבוש מחמת נדרה אם לא ע"י הפרת הבעל ביום שומעו או התרת חכם כנ"ל ה"ק יעקב: