שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה קכב

תשובה קכב להרב ר"ז וואלף נ"י אב"ד דק"ק עקצין.

מ"ש להקשות על דברי תשובת נב"י סי' ל"ד בישובו דברי הר"ע ברטנורה, דא"כ דיהיה מוכח אף דאית לי' איסור חמור לחוד, מ"מ באיסור כולל לחוד ס"ל דאין איסור חל על איסור, א"כ בסוגיא דחולין (דף ק"א) דאמרינן מאן האי תנא וכו' הו"ל לומר דר"י היא עכ"ד:

אין אנו אחראין ליישב דברי הגאון ז"ל אף דפקע שמיה אבל לקושטא דמלתא לק"מ, די"ל לר"י לא מקרי חמור דגם לג"ה יש חומרא דנאסר לבני יעקב, דהא מה"ט ס"ל לר"י דג"ה מקרי חמור לגבי טמאה:

תו כתב מעכ"ת כיון דנבילה חל אחלב למה לא יחול גם איסור דשור הנסקל דהוי נמי נבילה, וכי משום דאסור גם בהנאה מגרע גרע, במחכ"ת מה שייטא דב"א שייך הכא דמה בכך דהוי ב"א זה מועיל לאוכל בשר דש"ה דחזקה ב' משום נבילה ומשום ש"ה דהוי איסור ב"א, אבל מ"מ על החלב דבכל התורה אין איסור חל על איסור, אלא דבנבילה גלי קרא דחל אחלב אבל איסורו דש"ה לא חל, ואם אכל חלב דש"ה לוקה ב' משום חלב ומשום נבילה אבל לא משום ש"ה ואף דש"ה הוי ג"כ נבילה, באמת איסורו דנבילה חייל אבל איסורו דש"ה לא חייל, וביותר לדעת רוב הפוסקים דש"ה משנגמר דינו נאסר מחיים, א"כ מדינא באוכל בשר ש"ה דאינו חייב משום נבילה דלא חייל על איסור דש"ה, וא"כ אין בחלב דש"ה משום נבילה, ואך מעכ"ת הו"ל למנקט קושייתו הכי, דהא בזבחים אמרינן וצריכא אי כתב נבילה וכו' הרי לולי פרכא היינו למידים דכמו דחל על חלב איסור נבילה ה"נ איסור טריפה, וא"כ ש"ה נילף מנבילה וטריפה דיחול אחלב, ואף לדעת ר"ת דש"ה לא נאסר מחיים, וא"כ יש פרכא דנבילה חמיר דמשום איסור נבילה מטמא, אבל משום איסור דש"ה אינו מטמא, וטריפה חמיר דחייל מחיים, מ"מ נלעוד מבינייהו מנבילה וטריפה, ויש לדחות:

אולם באמת לדעתי אין התחלה לדברי הגאון נב"י ז"ל דאף אם איסור דש"ה לא חל אחלב, היינו דאיסורו דאכילה דש"ה לא חייל, אבל מ"מ איסור הנאה דל"ש בזה אין איסור חל על איסור, דהא משום נבילה לא היה אסור בהנאה, א"כ עדיין חלב דש"ה יש בו כרת על אכילתו, ואסור בהנאה, גם ביסוד דברי הגאון ז"ל אף אחרי ישובו דברי עצמו בחידושיו לפסחים, עדיין לא הועיל, דמ"מ מנ"ל דר"י ס"ל דאיסור כולל חייל, הא י"ל דהלימוד מהנותר דא"ב וענוש כרת וישנו בבל תותירו, ובזה ליכא יוכיח דא"ת הבא על הספק דאינו בכרת וחלב דש"ה אינו בב"ת, גם עדיין יקשה על הרע"ב דסיים דרבנן ס"ל דחלב ש"ה יוכיח, הא לדידהו דס"ל א"ת הבא עה"ס דבשריפה יש ללמוד מנותר במה מצינו דישנו בב"ת, ומוכרחים לדברי תוס' דרבנן ס"ל דהנותר הוי מיעוט דאין אחר בשריפה וא"כ ל"צ ליוכיח דחלב ש"ה, ולזה לדעתי דברי הגאון ז"ל במקומו מונח וכאן אין מקום לדבריו ומצד התמיה על הרע"ב במקומו עומד כדרשום אצלי כבר בגליון המשניות:

מ"ש מעכ"ת להקשות בביצה (דף ל"ט) לא הי' צריך לאריכות דהקושיא בפשוטו כיון דבהך מתני' קתני ואסורים בבהכ"נ ובמרחץ, והיינו כל"ק דראב"י, וס"ל דאין ברירה כדאיתא בב"ק, א"כ איך מותר לשתות כיון דאין ברירה, ואני הורגלתי ליישב לי, דהרי מבעי בנדרים אם בנדרו דוקא ומשום קנסא, אבל לא בהדירו דאנוסים הם, ועי' בהר"ן שם דסוגיא דבב"ק דפליגי בברירה היינו לפי הצד דבהדירו פליגי, א"כ י"ל הא דמשני לחלק בין לרחוץ בין לשתות, יהי' באמת מוכרח דס"ל לר"נ כפי הצד דדוקא בנדרו פליגי, א"כ גם הת"ק ס"ל דיש ברירה אלא דבנדרו קנסו, ובזה יש מקום לחלק לענין הקנס דדוקא בלרחוץ דלא נטל זה חלקו לגמרי אלא דבאנו לדון דאותו שעה הוא המבורר דמרחץ שלו, אבל מ"מ נתקיים המרחץ לשניהם, ובאותו מקום עצמו שזהו רוחץ ורחץ גם השני אח"כ ואינו ניכר דרוחץ בשלו בזה קנסו, אבל בלשתות כיון די"ב ואמרינן דדילי' קממלא נסתלק זכותו דהיאך לעולם באלו המים שמילא זה לחלקו, ולא מחזי כנהנה מחבירו ולא קנסו, ואף דהרא"ש כתב בנדרים בלישנא דבנדרו קנסו שלא לסמוך על ברירה, דמשמע דמחמירים ביה לדון דין דאין ברירה, מ"מ אינו מוכרח כ"כ, די"ל דהקנס רק כיון דמים אלו שרוחץ בהם זה ירחץ ג"כ חבירו מקרי הכל בשם שותפות וק"ל: תשובה קכג לידידי הרב ר' הירש נ"י בק"ק לאבשין.

מ"ש מעכ"ת להקשות על תוס' פ"ק דבב"מ דרצו לומר דידעינן דכ"ה פטור משבועה מדאיצטריך קרא דע"א מחייב שבועה, הא י"ל דאיצטריך קרא לדינא דנסכא דיהיה העד כב' ולדון בו מחוייב שבועה וא"י לישבע משלם:

אין בזה סרך קושיא, כיון דתוס' ס"ל בהחלט לדינא דתובע עפ"י עד חייב שבועה ממילא דחו יותר בפשוטו בדרך סלולה דאיצטרך לתובעו עפ"י העד, מה דהוי אליבא דכ"ע ופשוט:

אעפ"כ אשיב לרו"מ דרך פלפול, דהא בלא"ה קשה אמאי לא דחו בפשיטות דאיצטריך קרא לתובע בפחות מב' כסף, וע"כ צ"ל דאזיל לשיטתי' בכתובות פ"ז דשמואל אמר כן רק לשיטתו אבל לרב בעי' בע"א ב"כ, ורצו לדחות, גם לרב, ולרב דלא ס"ל לדנסכא, דנסכא הוצרכו לדחות בעא: ובזה מיושב מה דשמעתי להקשות דהיאך דחו תוס' דמיירי קרא בתבעו ע"פ עד, הא אם נימא דכופר הכל חייב שבועה ממילא בתבעו עפ"י עד יכול להתחכם ולשלם לו באמת, ואח"כ יחזור ויתבע אותו שנתן לו מכבר, והמעות אלו בהלואה עליו, וכיון דהוא א"י הו"ל מחוייב שבועה ואי"ל, ובאמת ליתא לקושי' זו, דכיון דתבעו עפ"י העד כבר נעשה העד כשנים בעוד שלא נשבע כנגדו, ואם יפרע לו א"י לחזור ולתבעו דכבר העידו ב' עדים שהיה חייב לו כפי תביעתו, ועוד ישנו תירוצים הרבה ע"ז, ולפי הנ"ל בלא"ה ניחא דלמאן דס"ל מחוייב שבועה ואי"ל, בלא"ה צריך קרא לדינא דנסכא, אלא דרצו לדחות אף למאן דלא ס"ל מחוייב שבועה ואי"ל, ובזה שפיר דחו דמיירי בתבעו עפ"י עד, וק"ל: